הרב והמח"ט

בשבוע שעבר פורסם בקול היהודי על הכוונה לבטל את נאום הרב הצבאי בטקסים בצה"ל. ידיעה זו החזירה אותי לזכרון מלפני כחצי שנה.

היה זה בטקס השבעה של חיילי חטיבת הנח"ל שהתקיים ברחבת הכותל, וגם אני ומשפחתי היינו שם. בטקס הצבאי לעצמו יש בהחלט משהו מרשים, ואף מרגש, ובמיוחד במעמד מול הכותל המערבי של הר הבית – סמל יהודי מובהק המחבר אותנו אל תפילת הדורות והציפיה לבניין המקדש.

אבל הפעם שמתי לב לא רק לסמלים הנדושים אלא גם לדברי הנואמים בטקס. כמה דוברים אמרו את הדברים הרגילים והצפויים, מס-שפתיים ללא תוכן מיוחד, אבל שניים מהם באמת אמרו משהו. האחד הוא הרב הצבאי (כמדומני רב החטיבה) - איני זוכר כעת את הפרטים, אך אני זוכר שהתרשמתי לטובה מתוכן הדברים וציינתי לעצמי שהייתי חותם בשתי ידים על הנאום הזה שטווה חוט מקשר מראשית העם היהודי ועד ימינו אלה, תוך הכרה בערכי התורה כנר לרגלנו.

הדובר השני היה מפקד החטיבה, שטרח להדגיש את השותפות המלאה של כל הגוונים בחטיבה, בהדגשה מיוחדת שיש כאן יהודים ולא-יהודים כאחת והצבא הוא לגמרי של כוווולם במידה שוה.

אני מעריך שחלק ניכר (רוב?) הציבור אינו חש בסתירה בין הדברים. אמת, על פניו, צה"ל מכיל יחד את שתי האמירות הללו, אבל מבט רציני יותר מגלה שאלו שתי מגמות סותרות. המח"ט בעצם אומר: הצבא הזה אינו שייך ליהודים, הוא שייך לישראלים – וממש אפשר לשמוע מגרונו את ה"פוליטיקלי קורקט" שעובר מהראש הרקוב ועד אחרון הפקידים במערכת, הקו שהופך את המדינה למדינת כל אזרחיה ומחלחל גם לצבא. ואילו הרב משדר כאילו מדובר בצבא יהודי לכל דבר ועניין. נראה שהרב אכן מבטא את רצונם של רוב החיילים ומשפחותיהם, אבל למעשה המח"ט אומר לרב: מבחינתי אתה אמור להיות משגיח כשרות עבור החיילים היהודים ותו לא.

בינתיים, המח"ט מוכן לתת לרב להשמיע את דברו, אבל תהיתי לעצמי עד מתי ימשך המצב הזה שבו צה"ל נתון במעין "פיצול אישיות". הרי אם המח"ט רציני, ואין בצה"ל שום יתרון מהותי ליהודי על שאינו-יהודי, מדוע כופים על כולם את הסמליות של הכותל המערבי? ומדוע רק ה'נרטיב' היהודי שולט בסמלים? אפשר למצוא נוסחאות שונות ליישב את המצב הזה, אבל לא צריך להיות נביא כדי להבין לאן הדברים מובילים. חשבתי אז לעצמי, איך בעצם מרשים לרב הצבאי לדבר כאן, ולדבר כך? והנה קיבלתי את התשובה בשבוע שעבר: מישהו במערכת החליט לקחת יותר ברצינות את העיקרון-שאסור-לערער-עליו, עיקרון השוויון המוחלט, ולהילחם בהגמוניה המסורתית של הרבנות הצבאית.

בעבר כבר עסקתי כאן בדיון הלכתי על "יהדותו" של הצבא (ניתן לקרוא אותו כאן, וכדאי לראות את דעתו של הרב ישראלי שמובאת בו!). מה שהתחדד לי הוא שעם הזמן המגמה השוויונית מחריפה, ומבחינה רשמית (ומחייבת) טורחים להדגיש שהצבא אינו מיוחד ליהודים דוקא. ובכל זאת, ביד השניה מנסים (עדיין) לרתום את כל המטען היהודי הכביר (האתוס היהודי) כדי שנרגיש שחיילי צה"ל הם הממשיכים של החשמונאים ולוחמי מרד גטו ורשה. אבל עד היכן אפשר להחזיק בשני הקצוות?

אז מה אני מציע? כמובן, תיקון יסודי למצב קשור להגדרות היסוד של המדינה, בחקיקה ובמשפט. ובכלל, צריך לחשוב מחדש איך אנחנו רוצים שיראה הצבא של מדינת העם היהודי, ומהו מקומם של נכרים בצבא הזה. אבל גם במציאות הנוכחית אפשר להצביע על תיקון חשוב, הצעה פשוטה שנדרש מעט אומץ כדי לומר: כדי להבריא את הזהות היהודית של צה"ל, יש צורך להגדיר אותו כצבא שנועד להגן על העם היהודי, ולכן לקבוע שחיילים שאינם יהודים ישרתו ביחידות מיוחדות. כך למשל, אין לזלזל במסירותם של חיילים דרוזים, אבל יש לעמוד על כך שהם ישרתו ביחידות נפרדות.

נראה שבעבר לא היתה בעיה לומר שיש יחידות רגילות ויש יחידות מיעוטים, אך מה שפעם היה מובן מאליו הופך היום למוקצה-מחמת-גזענות. האם מישהו מהמתמודדים בבחירות הקרובות לכנסת מוכן לומר דבר כזה?

קישור לסדרת המאמרים שהתפרסמו באתר הישן של הקול היהודי