בימים ההם | ד"ר דניאל שליט

אל הרב גינזבורג הגעתי פחות או יותר בשנת תשל"ו, בגיל שלושים ושש. קדמה לזה תקופה של חיפוש טעם ומשמעות - אמנם הייתי מוסיקאי, ואפילו מורה באקדמיה למוסיקה - והרי המוסיקה יש בה טעם ועושר אינסופי של משמעויות - ובכל זאת, נמצאתי במצוקה. היום הייתי אומר, שהכאב נבע מִצַּו תנועה, כעין "לך לך", שקיבלתי ממקום גבוה יותר בנשמה. אבל מה ידעתי אז? התחלתי ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה - סטודנט מבוגר למדי - ושם התוודעתי לכתביו של פרופ' הוגו ברגמן, שעמד תמיד על גבול הרציונליות וגישש אל מעבר לה, אל הנסתר. מתוך כתביו הכרתי כמה אנשי נסתר מן האומות, ומשלנו - את הרב קוק זצ"ל. כשנתיים קראתי ב'אורות הקודש', ונפתחו לפני הרבה שערי אורה.

אז התחלתי לחפש אנשים חיים, לא רק ספרים. שאלתי את מורַיי באוניברסיטה אם יש עדיין מקובלים, והם אמרו: "לא, כבר אין. האחרונים היו הרב אשלג והרב קוק".

על 'מרכז הרב' לא סיפרו לי. וכמובן שצדקו: זאת לא היתה "ישיבת מקובלים"... את כתבי הרב קוק עצמו למדו שם רק התלמידים המתקדמים.

והנה, ב"מקרה", מצאתי בדוכן חב"ד ביריד הספר פתק, המודיע על שיעורי קבלה וחסידות בכפר חב"ד. זה נראה לי בכיוון הנכון. נסעתי לשם. זה היה שיעור לחילונים חיצוניים, מועמדים לחזרה בתשובה. המורה היה איש צעיר ממני (בארבע שנים). פניו הפיקו טוהר ואור רב, יחד עם כוח ריכוז ואמת. הניסוח היה מדויק, הזיכרון מפליא, והידיעות ללא שיעור. הייתי משוכנע שזה חייב להיות הרב המקומי או משהו כזה, אבל נסתבר לי שטעיתי גם טעיתי. "אבות הכפר" אפילו הסתייגו ממנו. השמועות אמרו שמזהירים את הנוער שלא להתקרב כלל לבית הזה...

וקל להבין אותם. הספרים שלמדנו היו: ב"חוג" עצמו - 'כתר שם טוב' לבעש"ט. כשר. אבל בשיעורים אחרים, שניתנו למעוניינים, למדנו תורות של ר' נחמן (!), פירוש הגר"א (!!) על ספר יצירה (!!!), וכתבים (מצולמים ברובם) של שני חסידי חב"ד כמעט נשכחים: ר' הלל מפאריטש ור' יצחק-אייזיק מהומיל. כעת הוסיפו לזה לימוד של אחת עשרה מדרגות שלפני הצמצום במקביל לאחת עשרה מדרגות שלאחר הצמצום, ותבינו מדוע סברו אבות הכפר שחומר כזה יבלבל את צעירי הכפר מכל וכל. אבל חילונים חיצוניים - נו מילא. אחרי מה שהם עברו, לא זה מה שישבור אותם.

עבורי זאת היתה היהדות, נקודה. לא ידעתי את ההבדל בין כתבי הרבי מליובאוויטש לבין כתבי ר' הלל, כמו שלא ידעתי את ההבדל בין תורת הרב קוק לבין חב"ד, בין שניהם לר' נחמן, בין שלושתם לליטאים, ועוד ועוד - הבדלים שצצו והתרבו, ושהגיעו, אבוי, לדרגת תהומות. לאט לאט היתה עתידה לבוא גם הכרת ההבדלים והתהומות, והצורך הפנימי לגשר ביניהם.

אבל זאת היתה תקופת הגילויים הגדולים, וכאלה היו גם בחב"ד, גם אצל ר' נחמן, גם אצל הרב סולובייצ'יק, גם אצל הרב יצחק ברויאר, קראתי בהתפעמות גם בכתבי הרב וולבה וב'מכתב מאליהו', ועוד אחורה, אצל הרמח"ל, האריז"ל, המהר"ל, וכמובן הרמב"ם. ראיתי את עצמי כתלמיד של כולם, וחשבתי שעם כל כך הרבה מורים גדולים המושכים לכל כך הרבה כיוונים, לעתים סותרים - כנראה שעלי ללכת בדרכי שלי. לא קל, אולי קשה מאוד, אבל אונס רחמנא פטריה.

לכל אחד יש ר' יצחק שלו, כלומר הזוית שלו שאותה הוא קולט, שמדברת אליו. איני רוצה להאריך במה שלא קלטתי, כי זה עשוי למלא ספריות. והייתי רוצה להעלות כאן רק שלושה סיפורים.

חנוך לנער

יום אחד הגעתי לביתו של הרב יצחק. רציתי לשאול אותו משהו, וחיפשנו מקום לשבת. החדר שבא בחשבון היה מלא ילדים: על הספה ועל הרצפה ועל השולחן ומתחתיו, אולי גם על הארון ועל המנורה, הומה ומהומה, מבוכה ומבוסה, בוקה, מבוקה ומבולקה, רעש וצעקה. בקיצור, ילדים.

הרב יצחק ניגש לאחד מהם ולחש לו משהו באוזן. ואז קרה משהו על טבעי:

תוך עשר שניות לא היה שם אף אחד. אף ילד. כולם התחלקו, גלשו ונעלמו מן העין ומן האוזן.

שקט.

מאז שמעתי הרבה דיבורים על ביסוס הסמכות ההורית, אבל אני מנסה לפתור את החידה בדרך אחרת, של "מי שיש בו יראת שמיים דבריו נשמעים". הוא אומר את דבריו בשפל קול ובחן, ופשוט יש חשק לעשות את מה שהוא מבקש, או מציע. לעולם אינו דורש.

פנים מאירות ופנים מסבירות

שוב כעבור זמן, הר' יצחק מעביר שיעורים ברמת אביב. השומעים בקושי מבינים, אצל חלק מהם העיניים נעצמות. (אני זוכר אחת שממש לא הבינה כלום, אבל חזרה בתשובה). הוא דיבר על האבות כמרכבה למידות החסד, הגבורה והתפארת. אני הייתי כבר מן הוותיקים, יעני, והרגשתי את מצוקת הקהל. אמרתי לר' יצחק שאולי כדאי להסביר את מושגי היסוד כמו חסד גבורה ותפארת. "א-הה", אמר, "כנראה שכן". לשיעור הבא הגיע בפנים מאירות. "ביקשו כאן להסביר את החסד, הגבורה והתפארת", אמר, "ובכן, יסוד ושורש מידת החסד הוא אור אינסוף שלפני הצמצום. שורש מידת הגבורה הוא הצמצום והרשימו. ושורש מידת התפארת היא הקו הבוקע והמאיר לתוך הרשימו".

מצחיק, לכאורה. אבל לא באמת. יש נשמות שתפקידן בעולם הוא כנראה לברר את יסודות האמונה, להאיר את העליונים, לעשות שלום במרומים. לעומתם נשמות התלמידים חייבות ראשית כל להאיר את עצמן ולעשות סדר בביתן המבולגן. (זה בחינת תשובה עילאה וזה בחינת תשובה תתאה, ככתוב ב'אגרת התשובה' ב'תניא'). יש מורים לסדר העליון ויש לסדר התחתון. מן האחרונים ידוע ביותר ר' נחמן. קשה לדעת באילו גבהי מרומים הוא חי, אבל מה שבטוח, שהוא חי גם בתהומות. הרי הוא שסיפר את סיפור תרנגול ההודו - ה"אינדיק". כאשר הנסיך חושב שהוא אינדיק ויושב מתחת לשולחן ללקט פירורים, צריך לרדת אל מתחת לשולחן ולדבר איתו על פירורים, בשפה אינדיקית. ואני חושב שזאת הסיבה שלר' נחמן יש כל כך אלפי חסידים, ולר' הלל מפאריטש - שחי בדורו, קצת אחריו - כל כך מעט. כי בדורנו, דור העקביים, כולנו אינדיקים.

גאולתם של ניגונים

וכעת לסיפור היקר לי ביותר, הסיפור על ניגוני ר' אליהו ריבקין ז"ל.

ר' אליהו ריבקין היה מכר ותיק של משפחת הרב יצחק. בכפר חב"ד היו הרבה מנגנים מצוינים בעלי קול ולב, אבל ר' אלי' היה מיוחד במינו. כאשר פתח את פיו, שפעו ממנו, בקולו העשיר, כל כך הרבה נשמה, לב, רגש, עדינות, דקות וגווני גוונים, עד שבשבילי זאת היתה התגלות ממש. התגלות הלב הפנימי. הניגונים היו כאלה שעברו במסורת משפחתו מן העיירה קובליץ שבפלך ויטבסק בבלארוס, אז רוסיה הסובייטית. הוא יצר קשר עמוק עם ר' יצחק, שהביא אותי לביתו.

איני יודע מדוע לא הקלטנו אותו. הקאסט-רקורדר כבר היה אז בנמצא (תיבה מגושמת למדי, אבל יכלה להקליט. את המחשב, את הנייד ואת המקליט הדיגיטלי היו עתידים להמציא כמובן רק אחרי כן). בכל אופן, ההקלטה פשוט לא עלתה על דעתנו. כנראה שלא התאימה למעמד האינטימי. ישבתי מול ר' אלי' וכתבתי תווי מוסיקה מפיו. השתדלתי למצוא דרך להעלות על הכתב את הדקויות ששפעו ממנו.

הרב יצחק היה המיילד של ר' אלי'. הוא עודד אותו להיזכר בעוד ועוד ניגונים. תמיד היה ר' אלי' נזכר לא בניגון אחד, אלא בקבוצות של ניגונים. עוד שלושה, ואחרי שנכתבו - עוד ששה. ועוד ארבעה. ויום אחד, לאחר חמישים ניגונים, אמר: "די. אין יותר".

ואז - עדיין, לאחר למעלה משלושים שנה, עדיין קשה ליד לכתוב זאת - למחרת, נדרס למוות על ידי רכב שנסע בהילוך אחורי.

אלי' ריבקין שרד את השואה על ידי כך שבהיותו בן 12 נשלח לבית סבו במנצ'סטר שבאנגליה. לשם הביא הילד את זכרון הניגונים מביתו שברוסיה, ומשם עלה לארץ בשנת תש"ט והתיישב בכפר חב"ד, שם פגש ברב יצחק. לזכרו הוציא הרב יצחק את חוברת הניגונים ששמענו מפיו; את הניגונים האלה לימד וחזר ולימד את תלמידיו במשך כל השנים עד עתה. לא מזמן יצאה קלטת של 16 ניגונים נבחרים בנגינת תלמידיו, הכנר אורן צור והגיטריסט נדב בכר. יצ"ו.

האם ייתכן שזו היתה שליחותו המיוחדת של ר' אלי? דרכי ההשגחה מי יבין. "כי נורא הוא אשר ד' אלוהיך עושה עמך".

מה שלמדתי מהרב יצחק - ובאמצעותו, ממורשת חב"ד - הפך לחלק ממני. יתר על כן, הוא לדעתי חלק מהותי בתמונת היהדות בכלל, בכל הופעה שלה שבעתיד.

אור חדש על ציון תאיר, ונזכה כולנו במהרה לאורו.