בע"ה י"ז ניסן תשפ"ד
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

החוק ה-2 של ניוטון

הנמשל ילמד אותנו למה בני אדם הורסים לעצמם הנאות בחייהם

  • ירון בשן
  • כ"ו טבת תשע"ז - 14:36 24/01/2017
גודל: א א א
ירון בשן
ירון בשן מטפל רגשי. גר בשבי דרום - כפר דרום
הרשם לעדכונים מהבלוג שלי

לא, זה לא שיעור בפיזיקה, אבל אם ניקח את החוק הזה כמשל נוכל ללמוד למה בני אדם הורסים לעצמם את ההנאות שיש להם בחיים, ואיך כן ניתן להפיק מהן את המרב.

אז מהו החוק?

ניוטון ניסח משוואה המתארת את התאוצה שנוצרת ע"י הפעלת כח.

המשוואה היא זו:

F = m · a

התאוצה המסה הכח

ופירושה הוא שהכח שווה למכפלה של מסת הגוף כפול התאוצה שנוצרת.

כלומר, אם אני בועט כדור, כח הבעיטה קובע את השינוי שאני יוצר במהירות של הכדור. ככל שאבעט חזק יותר כך הכדור יעוף מהר יותר. אבל זה יהיה תלוי גם במשקל של הכדור. ככל שהמשקל של הכדור רב יותר כך המהירות שלו תהיה נמוכה יותר, על אף שבעטתי באותה עוצמה.

עד כאן המשל.

בנמשל נתאר משוואה דומה – על החוויה שאדם מפיק מהנאה שהוא מקבל:

F = m · a

הרגשת-הנאה הרגשת-הישות-העצמית הטובה-שקיבל-האדם

על-מנת לפרש אותה צריך להקדים, שאדם נהנה לא לפי הטובה האובייקטיבית שהוא מקבל אלא לפי ההרגשה הסובייקטיבית שלו, איך שהוא חווה ומרגיש את הטובה הזו.

ולגופו של עניין – חווית ההנאה גדלה וקטנה לפי החידוש שבה. למשל, כשאנשים קונים מקרר חדש הם נהנים ממנו. לאחר שהתרגלו אליו ופגה תחושה החידוש כבר לא חווים הנאה, למרות שהמקרר עדיין משרת אותנו בדיוק באותה רמה. חווית ההנאה גדלה ככל שבטובה שאני מקבל יש ממד של הפתעה, ככל שאני חווה את זה כדבר שאינו מובן מאליו. ברגע שזה נהיה אצלי מובן מאליו ההתרגשות וההתפעלות צונחות, הטובה נהיית פחות משמעותית, מונוטונית וחסרת טעם.

כך זה לגבי הנאות פשוטות כמו רכוש ואוכל, אך זה נכון גם לגבי כל סוג של טובה – הבריאות על כל פרטיה, הזכות לחיות לצד בני משפחה - אשה, ילדים, הורים, אחים, קבלת עזרה מחבר או שכן, הנאה ממעמד חברתי או ציבורי, מקום מגורים, סתם הנאה משמים תכולים ושמש מלטפת, הזכות הנפלאה להיות יהודי, לקיים תורה ומצוות, וכל מיני הצלחות שונות. ומכיוון שזה עניין שמקיף את כל החיים, אדם שאובד ממנו הטעם העצמי של הטובות שבחייו מאבד טובה רבה, ובדרך כלל מנסה להשלים אותה בחיפוש מבוהל של "יש לו מנה רוצה מאתיים".

הבעיה היא שאנחנו יוצרים בעצמנו את הרגשת ה"מובן מאליו".

אדם נוטה לשאוף תמיד להרגיש הבעלים כאן בעולם, להשתלט על כל חייו וכל הטובות שמקבל בהם, ולכן הוא מתייחס לכל טובה כדבר שמגיע לו. הוא מצפה לזה וזה מובן מאליו שזכותו לקבל את זה. כמו ילד קטן שאומר על כל דבר "זה שלי". וכך האדם הורס לעצמו בידיים את השמחה והסיפוק מכל הטובות שהוא משופע בהם בחייו. כי הכל מובן מאליו, אז הכל חסר טעם, הכל נמצא ברמה הבסיסית המגדירה את חייו.

זה לא רק המקרר, שאני מתרגל שהוא חלק אינטגרלי מהחיים שלי, כי הוא שלי, ולכן כבר איני מתפעל מהימצאותו אצלי וממה שהוא תורם לי. אלא אף יותר מכך. כשאני מצפה לקבל טובה כי זו זכותי ומגיע לי, אז גם בתחילת קבלת הטובה, בעת החידוש שלה אצלי, היא פחות מהנה. כי בעומק מבחינתי זה מובן מאליו שאני יקבל את זה.

כשאדם בא ומשיג את שלו, את המגיע לו, ככל שתחושת הישות והבעלות שלו יותר דומיננטית כך ההנאה שלו הולכת ונהיית קלושה. הוא נהנה מתחושת השליטה ופחות מהדבר בעצמו.

[שימו לב – יש להבחין, שלא מדובר כאן באדם שעמל ומתאמץ על דבר, שאז הוא אכן ייהנה מיגיע כפיו. שם העמל מבהיר לאדם שזה לא שלו והוא צריך לשלם על זה במאמץ, "מתוקה שנת העובד"]

אולם היהודי המאמין מסוגל להביט אחרת. הוא מכיר בכך שד' הוא "הבעלים" על העולם ועל החיים שלו, והוא המשפיע אליו בחסדו רוב טוב, ולכן רואה בכל טובה דבר שאינו מובן מאליו, וכל דבר קטן ממלא אותו התפעלות ורגשות הכרת הטוב. לבו מלא שמחה על כל הטובות שהוא מוצף בהן במשך חייו. ואפילו כשהטובה כבר לא חדשה המאמין לא מנכס אותה לעצמו ולכן לא מתרגל אליה, אלא ממשיך מידי יום להתפעל ולחוות הנאה ממנה. למשל, במקום ליהנות ממעבר לדירה רחבה, שגם בה ההנאה לא תחזיק מעמד זמן רב, המאמין מרחיב דעתו גם בדירה מצומצמת. יורד גשם והוא מתבונן שאינו בחוץ, יש לו קורת גג. אינו הומלס, וזה לא מובן מאליו. הוא נהנה מכל קיר וקיר, מכל חדר וחדר בדירתו. וכבר כתב בספר הכוזרי[1]: "ההכנה להנאה וההבחנה בה והמחשבה על העדרה לפני בואה – כל אלה כופלות את ההנאה", ע"ש בהסברתו המופלאה. והנקודה היא, שלא תעזור כאן התזכורת הטכנית - 'שים לב, ותחשוב כאילו זה הגיע עכשיו בהפתעה', אלא דווקא העמדה הנפשית שלא מגדילה את הישות והשליטה שלי.

כמו כן בעבודת ד' – יש לכאורה פלונטר, אם אני רוצה להתקדם אז אני צריך שלא להיות מרוצה מהמצב שלי כעת, אך ידוע מצדיקים שדווקא ע"י שמחה בעבודת ד' החלקית שלי ניתן להתקדם, אבל אם אני שמח ומרוצה מהחלקיות אז מה ידחוף אותי להתקדם?

אך מי שמכיר בכך שלבריה כזו קטנה אין זכות מצד עצמה בשום קירבה והשגה בד' ית', והמרחק כ"כ רב עד שאין בכלל יחס, אז הוא מכיר שכל מילה שהוא זוכה ללמוד או להתפלל, כל רצון טוב שיש לו לד' ית', וכל חלקיק מעשה טוב, הוא זכות עצומה שאינה מובנת מאליה כלל וכלל. וממילא מתמלא מכך שמחה בחלקו. [ושמחה זו לא עוצרת אותו מלהשתוקק לעוד, כי אינו שמח מכח שיש לו אלא מכח שאין לו..]

כמו כן במערכות יחסים בין-אישיים, ובפרט בתוך הבית – כשאני מצפה מהזולת שייתן לי, ומרגיש שמגיע לי, אז לא רק אתאכזב אם לא אקבל, אלא גם כשאקבל – רק אקבל את מה שמגיע לי, ואין בכך הֶרגש הנאה. [וכמו שאדם לא כ"כ נהנה להכין לעצמו את הקפה, כי אז הוא לוקח את שלו, ומעדיף דווקא שהשני יכין לו, ואז מרגיש שמקבל וחווה יותר הנאה]. משא"כ כשבא בגישה של התבטלות.

ונחזור לראות זאת במשוואה –

כשאדם מקבל F נתון (מקביל לכח בחוק של ניוטון), טובה מסוימת, לפי גודלה יוכל גם לחוות את ההנאה – a, (מקביל לתאוצה), אולם זה מאוד תלוי עד כמה הישות שלו תופסת מקום שם, שככל שה"מסה" שלו - m - גדולה יותר כך תקטן חווית ההנאה.

עומק ההבדל בין האדם המצוי למאמין –

העתיד הבלתי נודע מוליד חששות רבים בלב האדם, ומביא אותו לתנועה נפשית של הישרדות. ומאחר שבקשת הנאה לסוגיה (רכוש, אוכל, כבוד, מעמד, נחת וכו') היא מהמניעים הבולטים בחיי האדם, גם בתחום זה נוטה האדם להתנהל באופן הישרדותי. לא פלא, אם כן, שאמירות כמו "נותנים לך – קח", "דרוש את מה שמגיע לך", "אל תהיה פראייר" וכדו', נשמעות בעוצמה גדולה יותר מהראוי להן. ולכן ביחס לכל סוג של טובה נדחף האדם מפנימיותו להתנהל ברכושנות, ע"מ שירגיש יותר יציב, כי מרגיש שיש לו ומגיע לו והוא כאילו שולט על המצב.

המאמין, לעומת זאת, חש יציבות. הוא מכיר שהינו בידיו הנאמנות של ד' ית', ולא נמצא בבהלה הישרדותית. וממילא אינו זקוק להשלות את עצמו בדמיונות של שליטה על כל ההנאות כולם.

לסיום, כשנעמיק עוד במשל המשוואה נראה דבר נפלא –

לפי החוק של ניוטון ישנה דרך להגדיל את התאוצה עד לאין-סוף ללא הגדלת הכח! כיצד?

אם נציב בm את הערך "שואף לאפס" יהיה הערך של a "אין סוף". שהרי אפילו אם, למשל, הערך של F יהיה רק 1, ברגע שצד אחד במכפלה (לענייננו m) שואף לאפס, כדי לאזן את המשוואה מוכרח הצד השני (a) להיות אין סוף.

במציאות – אם המשקל של הכדור יהיה מינימאלי אז גם בבעיטה קטנה הוא יעוף במהירות עצומה.

בנמשל –

מאמין שיעמיק באמונתו עד רמה גבוהה של הביטול שלו לד' ית', וירגיש את עצמו רק ככלי להשפעת טובו ית', כאשר הישות העצמית שלו "שואפת לאפס", התוצאה תהיה שכל טובה שמקבל בחייו, תהיה איזו שתהיה, ירגיש בה הנאה אין סופית ממש. [אגב, יוצא מכאן שהביטול לא צריך להיות אפס ממש, כי אז זה יאפס את המשוואה, אלא רק שואף לאפס. וההיגיון – המאמין מכיר בכך שד' ברא אותו, ויצר את הישות שלו, ולא מתכחש לזה, אלא שמצדו ממעיט את חלקו כמה שניתן]

וזה לא רק משוואה, אלא זו אחת הסיבות שמסופר על צדיקים קדושי עליון שהיו שרויים בחייהם בתענוג עילאי והֶרגש חזק ותדירי הרבה למעלה ממה שחווים אנשים מהשורה.

אז אמנם רחוקים אנחנו מדרגות כאלה, אך זה נותן לנו קריאת כיוון וממקם אותנו נכון על הסקלה של ישות מול הנאה. ההכרה בזה מרחיבה לנו את הבחירה שלנו בכל פרט בחיים, ומבהירה עד כמה בידנו לחוות אותו בגדול או מאידך להצטמצם בו להישרדות ישותית וריקה.

תהנו!



[1] מאמר שלישי, יג-יז

תגובות (3) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


0 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 18 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד