הכנות לשנה החדשה

בום טרח! מציאות שנשברת, מילים דוקרות, ניכור וריח חרוך באוויר.

אלול.

רצונות טובים.. כיסופים לשינוי מיוחל.. כל מיני מעשים טובים שקבלנו על עצמינו לכבוד השנה החדשה, אז מה עכשיו המריבה הזו?! הכעסים, מה זה קשור בכלל ומה אני אמורה לעשות עם זה?

כאילו מישהו העמיד לי מראה מול העיניים רגע רגע, תסתכלי בדיוק איפה את וביתך נמצאים, שבוע לפני ראש השנה, תעמדי מול המציאות, תהיי אמתית. זה לא נעים לי לראות, מביך, כואב.

מובסת. רציתי.. כל כך רציתי ולא הצלחתי..

שבת נכנסה. מכריחה את עצמי לנגב את הדמעות, ללבוש את בגדי השבת מעל כל הלכלוך הפנימי שלי והבגדים עושים לי משהו. משהו טוב.

מזכירים לי, שבת היום. אור שירד לעולם לכולם, לא צריך להיות משהו מיוחד, לעשות משהו, פשוט משהו בעצם. הילדים גם הם משכיחים מעט את הצער צריכה לטפל להגיש להאכיל...

ואז שהשקט שוב חוזר וכולם ישנים, שוב אני שומעת אותו מבפנים, קול שלוחש לי- "מה אתך תסתכלי על עצמך.."- קול נוקב מלא בקורת ולעג צורב- "תראי באיזה מצב את נמצאת!??" ושוב החולשה פושטת באיברים. לאות עצומה שמושכת אותי למטה למטה באמת אין שום סיכוי שמשהו חדש יתחדש כאן.

לוקחת ספר מהמדף אולי ד' ישלח לי משהו..

[1]'אמונה. יש תשובה אחת לכל השאלות- אמונה. יש בורא לעולם והוא משגיח על כל העולם- קובע לנו את כל תנאי החיים, לאיזו משפחה ניוולד, עם מי נתחתן, כמה כסף יהיה לנו ולא רק בכלליות אלא לגבי כל פרט ופרט בחיינו- כל יום מחדש ד' מחליט, מתי נצליח ומתי נכשל, מתי יאירו לנו פנים ומתי יזלזלו בנו וכל זה בהשגחה פרטית לטובתו הנצחית של כל אחד ואחד לכוון אותו אל התכלית שלשמה באנו לעולם'. הקב"ה ראה שאני לא אוכל לבא לתיקון שלי בלי המציאות המסוימת שאני נתונה בה אין שום טעות אין שום מקרה בחיים...

'באמת לרב בני האדם יש אמונה אבל כמה היא רחוקה מלהיות חיים של אמונה.

מה זה אמונה באמת?

ככה ד' רוצה – מה ד' רוצה, שאני אפול, שאני אעשה כל מיני דברים לא טובים?? ד' רצה את המריבה הזו? בוודאי שלא, לפני שאדם עושה מעשה יש לו בחירה. מה ואם לעשות או לא לעשות, אבל אחרי שכבר עשה משהו וקרה הדבר, זה הכל מד'- כל מה שעובר עלינו ברוחניות ובגשמיות הכל מד'.

אין אשמים- אין מישהו שעושה לי רע, אין מישהו שפוגע בי הכל מד'. אין בעולם טעות גדולה מזו להאשים אחרים בצער שלי. זה פגם גדול באמונה, אדם חושב שמישהו פגע בו הבעל/הילד/ שכן ואז כל היום הוא חושב מחשבות – "את מי אני אשלח כדי לדבר אתו", "איך אני אתנקם בו?", והכעס הזה גם חוזר אל האדם בעצמו וגורם לו ייסורים קשים מאד. – אז מה צריך לעשות??

אמונה זו תפילה - צריך לדעת שיש מה לעשות ורק דבר אחד- לפנות אל ד', לבקש ממנו ולהתחנן לפניו על הדבר. לבקש מד' שיסלח לי על העוון שבגללו באו לי הייסורים האלה ויבקש שיהפוך את הלב של אותו אדם הבעל/ האשה/ הילד וכו לטוב. שאותו אדם יהפוך להיות לו אוהב נאמן, כי רק ד' הוא הקובע היחידי במציאות, רק הוא מחליט מה יהיה לכל אחד בחיים ורק ממנו אפשר לקבל את כל הישועות שצריכים. לבקש רק מד'!

מי שאומר 'אני נכשלתי' הוא גאוותן- גם כשאדם סובל עקב כישלונות וטעויות שהוא עשה, שתלויים לכאורה בבחירה שלו, צריך לדעת שעכשיו אחרי שכבר טעה צריך להאמין שככה ד' רצה ולא לרדוף את עצמו ולפול להאשמות עצמיות וחלישות הדעת.

אם אדם לא מקבל את הכישלונות באמונה, שגם הם מד', זה מראה שיש לו גאווה. אם הוא תולה את הכישלון בעצמו, זה סימן שגם את ההצלחות שלו הוא תולה בעצמו. המבחן האמתי של האמונה הוא כשהאדם נכשל! צריך לראות איזה מסר ד' שלח בזה ורק להתחיל בנקודה הזו ממש מהתחלה ולבחור נכון, ללמוד מהעבר ולהתפלל על העתיד.

הכל לטובה- כל מה שד' עושה הכל לטובה!! ה-כ-ל ולא כמעט הכל. אי אפשר לומר אני מאמין שהכל לטובה חוץ מהמקרה הזה. זה דבר שרב העולם נכשלים בו, מוכנים להגיד שהכל לטובה אבל, עד גבול מסוים, עד שקורה להם מקרה שהם לא מוכנים לקבל שפוגע בכבוד הוא אומר עד כאן.

אבל באמת מה זה אמונה?! כל מה שאדם מבין בשכל זה לא אמונה. האמונה מתחילה איפה שהשכל נגמר, כשלא מבינים שום דבר! שם צריכים אמונה, כי לפי השכל הכל רע, נפול ושחור ואז צריך לזרוק את השכל ולהאמין שהכל לטובה, לשמוח ולהודות לד' בכל הלב שהיטיב אתו במה שבא עליו'.

משהו במילים האלה נכנס לי בלב ועזר לי למשוך אלי את הארת השבת. רק עכשיו, רק לרגע הזה בלי לחשוב על מה שהיה , בלי לחשוב על מה שיהיה- שבת שלום.

מוצאי שבת... כול הילדים כבר ישנים, גם הבית מסודר כבר, אני עומדת מול סלסלות הכביסה, שמלאות עד גדותיהם, ממיינת את הכביסה; כביסה עדינה, כביסה צבעונית, כביסה לבנה. אצלי יש כביסה לבנה בעיקר בשבת, אני מהאלה ש"מקפידים" לא ללבוש לבן ביום חול למי יש כוח להילחם בכל הכתמים?!אני מלבישה לילדים חולצה צבעונית יפה וזה מספיק.

אבל אחרי שבת, הסלסילה של הכביסות הלבנות מלאה. חולצות לבנות מלאות כתמים של מרק, חולצות לבנות אחרי הקרבות בגן השעשועים, חצאית לבנה של ביתי הקטנה ששיחקה אחר הצהרים על האדמה בחוץ. חולצה לבנה שלי אחרי החיבוקים שקבלתי מבני הקטן עם ידיים קטנות מלאות בשאריות של וופל שקיבל מה'תהילים'.

נאנחתי. אני כבר מצוידת, יש את האוקסיג'ן, שהוא פשוט מצוין רק לרסס ולהכניס למכונה ויש אבקת כביסה 'אריאל' ואם עדין אחרי מכונה אחת נשארו כתמים קשים אני מגיסת גם את האקונומיקה ושמה בשמש. כמו שאמרתי אני כבר מתורגלת..

ועדין כל פעם מחדש, כשאני עוברת בגד בגד ושמה במכונה, אני אומרת לעצמי למה צריך בכלל ללבוש לבן בשבת ובפרט הילדים האלה שד' ישמור אותם וביחוד הבנים איך שהם מתלכלכים.. ואני לא מאמינה שבסוף ירדו הכתמים..

ועדין עולם כמנהגו נוהג, יהודים לפני שבת עוטים את בגדיהם הלבנים מקטון ועד גדול ומקבלים את פני שבת המלכה ואף אחד לא מוחה או שם קץ לתופעה בגלל הכתמים. זה פלא בעיני, איך לכולם ברור שזה בסה"כ כתמים וזה ירד ויש כל כך הרבה תכשירים חדשים וישנים להוריד את הכתמים כי אפשר, כי צריך, כי זה פשוט שזה ירד..

ופתאם הכל מתחבר לי אלול.. השעות שלפני שבת, המריבה הגדולה, הכתמים שהתפזרו, התחושות הקשות שעלו בנו התסכול, הכאב, הייאוש שרודף אחרינו ומושך אותנו למטה למטה, הקול הפנימי שהוא למדן גדול מפלפל בדברים ומביא הוכחות ניצחות "אין לך סיכוי!", "כך היה תמיד וכך יהיה!", "את לא זוכרת, אני אזכיר לך- זוכרת מה היה בשבת שעברה וזוכרת מה היה כשיצאנו לטיול?- זוכרת?! אז תפנימי כבר! זה לא ילך, לעולם לעולם לא תוכלי לצאת מזה! לעולם!! מבינה? חבל לנסות.."

חשבתי לעצמי איך יש אנשים שחוזרים בתשובה והם יכולים להראות קבלות לכך שהם אכן חזרו בתשובה- מעשים טובים שעשו או דברים שהצליחו לתקן. אבל אני יש לי דבר אחד קטן, חזרתי אל אבא, נוכחתי לדעת שוב שיש רק ד' בעולם ולולא הוא, אני כל כך קטנה ואפסית, ממש חסרת משמעות, אבל כשאני חוזרת אליו, אני נזכרת שהוא- בורא עולם בחר בי והביא אותי לכאן לעולם הזה והטיל עלי משימה מיוחדת שעלי למלא אותה כל עוד אני פה. אני ממששת את עצמי שוב כדי לוודא- אני עדין פה- כן?! כן!! למרות מה שפשעתי ונפלתי אני עדין כאן, אז לא נותר לי אלא להיזכר בזה ולהרים את הראש ואת העיניים אליו ולבקש בתחינה- "אבא אין לי כלום בלעדיך, אנא ד', תן לי את הכוח לפעול במציאות, לעשות טוב בעולמך לא להרוס ולא לקלקל, אנא ד' בטובך, רחם עלי, רק אתה יודע כמה מהר אני נופלת, כמה קשה לי להשתנות, תן לי כוח תשפיע לי מאוצרך הטוב את הכוח לקום..."

תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה - שנה טובה ומתוקה לכל בית ישראל!