משיעור פרטי להפצת המעיינות

מספר ר' משה שלאס, ממייסדי 'גל עיני':

נולדתי בשנת תרצ"ט. סבי מצד אמי היה חסיד גור. בעת מלחמת העולם השנייה עברנו מפולניה לרוסיה. ברוסיה היינו בטשקנט וסמרקנד (הנמצאות באוזבקיסטן) במשך חמש שנות המלחמה. משם זרקו אותנו חזרה לפולין, אבל הפולנים עדיין רצו לרצוח יהודים ולכן עברנו לגרמניה, שם היינו חמש שנים במחנות פליטים די-פי קאמפ.

בשנת תש"ט, בהיותי בן 10, הגעתי עם משפחתי לאמריקה והתגוררנו בברוקלין בניו יורק. אבי לא היה דתי כבר בגיל בר מצווה. אמי נחלשה במצוות בעקבות מאורעות השואה, ולמרות זאת שלחה אותי לישיבת 'תורה ודעת' הליטאית בגלל שפחדה שהגויים יהרגו אותי כמו שהיה באירופה ולא מסיבה דתית.

היה לי בן דוד עשיר מאוד שתמך בחסידות חב"ד. הוא תמך ברבי הריי"צ ואחר כך גם ברבי. כאשר הייתי בישיבה הוא הכניס אותי פעמיים ליחידות עם הרבי הריי"צ, שהיה משותק ולא היה מסוגל לדבר. המזכיר לחש לו את הדברים.

המשכתי להיות בישיבה עד גיל 15, ואז עברנו לשכונה אחרת בברוקלין. אמנם אהבתי ללמוד תורה, אבל הדרך הליטאית בכללותה לא התאימה לי ולא רציתי להמשיך בישיבה. עברתי לבית ספר ציבורי כללי, וכך עזבתי לגמרי את התורה והמצוות.

יום של הנחת תפילין

חייתי כ'היפי' כמו רבים באותם ימים. שכחתי מהי שבת ואפילו מהו יום כיפור, ממש שום דבר. אחר כך למדתי פסיכולוגיה באוניברסיטה, וכרבים באותה תקופה השתמשתי בסמים פסיכודליים.

לאחר מכן יצאתי לראות את העולם. הגעתי לרוסיה, רומניה, הולנד, ספרד, צרפת, מרוקו, טוניסיה, אלג'יריה ולבנון. הסתפקתי בבגדים שעל גופי ושקית קטנה שבידי. חייתי מהיום להיום. בגיל 33 חזרתי לניו יורק ופתחתי מסעדה לא כשרה באיסט-ויליג', והעסק הצליח מאוד.

פעם בל"ג בעומר סיקרן אותי, משום מה, לראות איך היהודים מצליחים להסתדר עם הכושים בקראון הייטס. הלכתי עם הורי לתהלוכה של חב"ד. להבדיל משנים אחרות, הרבי לא יצא באותה שנה החוצה לתהלוכה. ראינו איך הכושים נמצאים מצד אחד והיהודים מהצד שני והכל מתנהל על מי מנוחות לעומת מקומות אחרים שהכרתי בניו יורק, שבהם הכושים התנכלו ליהודים.

ואז פנה אלי בחור חב"דניק ואמר: "אולי תניח היום תפילין?".

עניתי לו: "בפסח אוכלים מצות, בפורים שותים וודקה, ובשבועות אוכלים עוגות גבינה. האם ל"ג בעומר הוא יום של הנחת תפילין?!".

חשתי שנגרם לו צער מסירובי והסכמתי להניח תפילין, לראשונה מזה שנים רבות. העניין התגלגל ובתום שלושה חודשים קיבלתי עלי עול תורה ומצוות. השיעור הראשון שהשפיע עלי חזק היה שיעור 'תניא' של הרב בנימין קון. גיליתי משפיע שהיה בעבר ליטאי בישיבת גייטסהד. היה לו ראש חד והוא ידע להסביר כל מילה.

החלטתי לנסות להיות יהודי למשך חצי שנה. עברתי לחמישה ימי עבודה במקום שבעה, מבלי לפתוח את המסעדה בשבת כמובן, הכשרתי את המסעדה הפכתי לבית חב"ד הראשון במנהטן. עשו אצלי תפילה במניין, הנחת תפילין ואירועי מצווה כמו 'שבע ברכות'.

אשתי הראשונה עזרה לי בתהליך החזרה בתשובה, אבל רק עד חצי הדרך. היינו ביחד אחת עשרה שנה ולא היו לנו ילדים. הרופאים אמרו שאין סיכוי שנזכה לפרי בטן, ולכן נפרדנו.

הבבא סאלי מברך

באתי לישראל לחופשה קצרה בתקווה למצוא בת זוג ולהקים בית חדש. כמה ימים לפני מועד שובי לאמריקה, בפורים קטן, חבר הציע לי לנסוע איתו לבבא סאלי.

"אבל אני חב"דניק...", אמרתי לו.

"מה אכפת לך?!", אמר, "הוא מכיר אותי ויתן לך ברכה".

הסכמתי ונסענו במונית לנתיבות. החבר סיפר לבבא סאלי שאני נמצא בארץ למשך זמן קצר, ושאני מחפש אשה כדי להתחתן ולחיות בישראל.

הבבא סאלי אמר: "זה יקרה בקרוב מאוד".

זה לקח בדיוק שלוש שעות!

חזרנו לירושלים לכותל. בתום תפילתי מישהו נגע בכתפי.

הופתעתי לראות יהודי שהכרתי מניו יורק, רחוק לגמרי ממצוות, שהנחתי לו בעבר תפילין, וכעת ראיתי אדם ירא שמיים שלומד בישיבה בהר ציון.

הוא אמר לי:

"יש שיעור מעניין ברמח"ל בשכונת בית וגן. כדאי שתבוא איתי לשם".

לא רציתי לבוא, אבל הרגשתי שהוא מכיר לי טובה שקרבתי אותו בעבר ורוצה לעשות לי טובה כעת והסכמתי. נסענו יחד ונכנסנו לאיזו דירה. בחדר אחד ראינו בחורה שחיכתה לפגישת שידוכים.

היא זיהתה אותי מפעילותי החב"דית בניו יורק וסיפרה לי שיש לאחיה בר מצווה בעוד שבועיים בניו יורק, וביקשה שאם אני מגיע לשם לפני כן, שאקח ממנה תפילין שנמצאות ברשותה, ושם כבר יקחו אותן ממני.

נכנסתי לשיעור ואז הסתבר שיש לרב כאב ראש והשיעור בוטל. קבעתי עם הבחורה ששמה לאה, שתבוא אלי בעוד יומיים עם התפילין.

כאשר הגיעה לאה סיפרה שלא יצא כלום מפגישת השידוכים שלה. סיפרתי לה שאני מחפש להתחתן בשנית ושאלתי אותה מה בחורות מחפשות בשידוך.

"איזו בחורה אתה מחפש?", התעניינה.

"בחורה שתרצה שנקים בית חב"ד פתוח, מלא אורחים ונגדל ילדים רבים".

"זה מתאים לי", אמרה, וסיפרה שהיא אמריקאית בת 24 שגרה בקהילת עולי משהד הפרסיים.

נפגשנו פעם נוספת והחלטנו להתחתן.

חתן וכלה עולים לטיסה

נסעתי לאמריקה ולאה הגיעה לאחר מכן מתוך כוונה להתחתן לפני פסח. אביה לא הסכים שנתחתן מפני ש"לא מתאים לגרוש אשכנזי בן 38 להתחתן עם רווקה פרסית בת 24, ובפרט שבני קהילת משהד מתחתנים בינם לבין עצמם".

שבוע לפני החתונה ביקש ממני "תדחה את החתונה לאחר שבועות", בתקווה שהיא תבוטל.

"אנחנו מתחתנים כאן בעוד שבוע ועולים לארץ!", הודעתי לו.

"תשמע", אמר, "אתה חסיד חב"ד. אתה שומע למה שהרבי אומר לך?".

"בטח", עניתי.

"בוא נעשה עסק", הציע, "אתה תכתוב לרבי מכתב, שאתה מעונין להתחתן עם בתי לפני פסח, ואני אכתוב לו מכתב שאני מעוניין לדחות את חתונתכם לאחר חג שבועות. נבוא ביחד ונביא את המכתבים לרבי, ומה שיאמר לנו נעשה".

"מאה אחוז", אמרתי מיד.

הלכנו לרבי ומסרנו את מכתבינו למזכירו, הרב גרונר. המזכיר חזר כעבור זמן מה עם שני המכתבים ותשובת הרבי בתוכם.

האב פתח את המכתב והחוויר.

הבנתי מיד מה תשובת הרבי, ואכן הרבי כתב "לפני פסח".

לא היה לאב מה לומר כי זה היה רעיון שלו...

שילמתי את כל הוצאות החתונה והאב הגיע לחתונה, שנערכה בי"א בניסן תשל"ח, עם קבוצה קטנה. הרב דבורקין, הפוסק של הרבי, היה מסדר הקידושין והרב קוזלובסקי ברך ב'שבע ברכות'.

בתום החתונה נסענו מיד לשדה התעופה לטוס לארץ. הסיע אותנו מישהו שקנה את רכבי.

הגענו לטרמינל. אנשים הביטו עלינו, החתן והכלה הטריים, כעל צמד משוגעים.

ואז נוכחנו ששכחנו לקנות כרטיסים...

התקשרתי למזכירו של הרבי, הרב גרונר, וסיפרתי לו על צרתנו. הוא אמר שנהיה בבית מלון בינתיים והבטיח שיעזור לנו להגיע ארצה לפני פסח. נשארנו במלון למשך יומיים ואז טסנו לישראל.

קרוב משפחה ברסלבר השאיר לנו דירה ברובע היהודי עד שנמצא מקום מתאים.

זמן קצר לאחר שהגענו פנה אלי רב הכותל, הרב יהודה גץ, ושאל במה אני עוסק. אמרתי לו שאין לי עבודה והוא סידר לי לארגן יומיים בשבוע, בימי שני וחמישי שבהם עולים לתורה, ברי-מצווה בכותל. זה הספיק לנו לפרנסה באותם ימים.

כעבור כמה חודשים מצאתי דירה ברובע היהודי ובה אנו מתגוררים עד היום. ממנה אני משקיף על הר הבית, הר הזיתים ורוב ירושלים.

אגב, שמי המלא מלידה הוא יעקב משה ושמה המלא של אשתי הוא לאה יוכבד. וכידוע אשת יעקב היא לאה, ואמו של משה נקראת יוכבד. ואכן במשך הזמן נוכחתי כי זכיתי לאשה ולאם כאחת. עשיתי עסקת חבילה הכי טובה.

אשה אחת שומעת גאון

שנה לאחר שהגעתי ארצה, מישהו הציע לי לשמוע שיעור מיהודי מאוד מעניין בבית כנסת הרמב"ן ברובע היהודי. נכנסתי לשיעור וראיתי את הרב יצחק גינזבורג נותן שיעור בחדר, כאשר נכחה במקום רק אשה אחת כבת 65. זו היתה בתיה לנצט, שחקנית תיאטרון ידועה. הרב דיבר בישוב דעת כאילו שישבו מולו חמש מאות איש לפחות.

הייתי אז כחמש שנים בתשובה. שמעתי את הרבי וגם למדתי שיעורי חסידות וידעתי להעריך מה נמצא מולי.

אף פעם לא שמעתי שיעור מיוחד כזה. הרב דיבר בלשון חסידית עמוקה על מדע ותורה. לא היו מולו ניירות על השולחן, הוא דיבר בשטף במשך שעתיים. התרשמתי שהשומעת יצאה מכליה מרוב התלהבות.

נדהמתי: איך יכול להיות שרק אשה אחת שומעת כזה גאון?!

הרגשתי שצריך לעשות משהו בנידון ופניתי לרב בסיום:

"אני הגעתי לכאן במקרה, אבל איך אנשים יכולים לדעת שאתה נמצא פה?".

הרב אמר שהוא לא עוסק בארגון שיעוריו, והוסיף שאם אני רוצה לעזור אני מוזמן לעשות זאת.

המשך אי"ה בשבוע הבא