צפו: יוצאים מתרבות מצרים - שיעורו של הרב אליהו

יציאה מתרבות מצרים

פרשת ויקרא תשע"ח, שבת החודש,

שיעורו השבועי של הרב שמואל אליהו

כל גאולה יש בה טהרה

טהרה על ידי הזאת הדמים על המזוזות והמשקוף

כשיצאנו ממצרים, הקב"ה היה צריך לטהר אותנו ממ"ט שערי טומאה שהיינו בתוכם במצרים, והוא עשה זאת באמצעות דם המילה שהסיר מכל ישראל את הערלה. גם ערלת הפה, שיוכלו לדבר, גם ערלת הבשר וגם ערלת הלב. שנאמר "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד" (דברים י טז).

עוד נטהרו ישראל על-ידי הזאת דם הפסח על המשקוף עם אגודת אזוב (שמות יב כב). ובמדרש (שמות רבה בא יז א) השוו חז"ל בין ההזאה הזאת לבין ההזאה באזוב לטהרת מצורע שנאמר בו: "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב" (ויקרא יד). וגם לטהרה מטומאת מת באפר פרה אדומה על-ידי אזוב: "וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל" (במדבר יט טו).

זאת כנראה הסיבה שבגללה אין צורך להזות על המזוזות והמשקוף בכל חג פסח, למרות שכתוב בפרשה "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם". והטעם הוא שעכשיו איננו יוצאים בפועל ממ"ט שערי הטומאה הגדולה של מצרים, ואיננו צריכים את הטהרה הגדולה ההיא.

טהרה מהגלות

אמנם ביציאה מהגלות האחרונה אנחנו שוב נדרשים להיטהר מטומאת ארץ העמים ומקלקוליהם הרוחניים. גם ביציאה זו אנו נטהרים באמצעות מילה שה' מל את לבבנו, כאמור בספר דברים: "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ" (דברים ל ו).

בגאולה זו אנו נטהרים גם באמצעות הזאת המים הטהורים שה' מזה עלינו. כאמור בספר יחזקאל "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם" (יחזקאל לו כה). טהרה שאחריה מגיעה ההתחדשות: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר" (יחזקאל פרק לו כו).

טהרה מתרבות קלוקלת

טהרה זו שה' מטהר אותנו אינה רק מטומאה גופנית, אלא גם מטומאה רוחנית ורעיונית. שכן הוא אומר לנו: "מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם". גם מטומאת עבודה זרה שמטמאת כמו טומאה גופנית במגע ובמשא (שבת פג:). והרי גם הטהרה מהטומאה של מצרים הייתה גם מטומאה רוחנית, שהתורה מזהירה עליה כמה וכמה פעמים.

יציאה מתרבות מצרים – בין אדם לחברו

כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן

אחת הטומאות שקשורות למצרים והתורה מזהירה אותנו ממנה היא תרבות של ניצול ושיעבוד. שהרי מצרים הייתה בית עבדים. וכשהתורה רוצה להזהיר אותנו להקפיד במצוות שבין אדם לחברו, היא מזכירה לנו את יציאת מצרים.

הדבר הראשון שהתורה מצווה אחרי מתן תורה הוא לשחרר עבדים בשנה השביעית, ולא לענות גר, יתום ואלמנה. "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן" (שמות כב כ). עוד חוזרת התורה באותה פרשה" "וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כג ט).

אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית

כך גם ביחס לאיסור ריבית: "אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ: אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים" (ויקרא פרק כה לז). לומר לך שכשאתה לוקח ריבית מהעני המסכן שאין לו מה לאכול, אתה חוזר על משהו מהרוע של מצרים.

לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה

כך מזכירה התורה את יציאת מצרים ביחס לאיסור הונאה במידות ומשקולות. "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה: מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא יט לה). שבהונאה זו המוכר מרמה כל קונה וקונה מדי יום, ואין לו שום דרך לחזור בתשובה, שאינו יודע למי יחזיר. גם כאן התורה מזכירה את מצרים שעינו והציקו כל כך הרבה עד שלא יכולים כבר לתקן, וה' הקשה את ליבם ודחה אותם לאבדון.

וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם

בספר דברים התורה מזכירה כמה וכמה איסורים שכללם הוא לא לעשוק את הגר, היתום והאלמנה. "לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ". ולמרות שאסור לעשוק גם עשיר, דיברה התורה בהווה. כן ציוותה להחזיר משכון לעני. לשלם לו משכורת ביום. "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ".

עוד ציוותה לא להעניש אבות על בנים: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ". לא להטות משפט החלשים: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה". למרות שאסור גם להטות משפט של עשירים. את כולם חותמת התורה במשפט. "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" (דברים כד יח). היית שם והרגשת מה זה להיות מנוצל, אל תעשה כן לאחרים.

לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה

גם במצוות צדקה לסוגיה השונים מזכירה התורה את הלקח הנלמד מיציאת מצרים. כך מזכירה התורה את מצוות השכחה. שהשוכח עומר בשדה לא יחזור לקחתו, אלא ישאירנו לעניים: "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ".

כן היא מצווה להשאיר זיתים וענבים בכרם לעניים: "כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה: כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה". גם כאן התורה חותמת ואומרת "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" (דברים כד כב). מי שהיה פעם רעב, או שהיו אבותיו רעבים לפני שנים רבות, לא ישכח את אחיו הרעבים.

לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ

כך אומרת התורה לא להתעמר בעבדים ולא לצער אותם. לא למכור אותם בביזיון. "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד: לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ" (ויקרא כה מב). כן אומרת התורה לשחרר את העבדים כשהגיע זמן שחרורם. "וְאִם לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ: כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא פרק כה נד). היית עבד ושוחררת – אל תשכח לשחרר את עבדיך.

יציאת מצרים – בכל אורחות חייך

מכאן למדנו שכאשר התורה מחייבת אותנו להזכיר את היציאה ממצרים כל יום, ואומרת לנו שאנו חייבים לראות את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים, היא מתכוונת גם ליציאה מתמדת מתרבות הניצול והעבדות של מצרים. מתרבות הרשע והאכזריות. לצאת מהתרבות הזאת ולהתקרב עוד ועוד אל החסד והרחמים. להיות מלאים כל הזמן ב"ואהבת לרעך כמוך".

העובר על ריבית, מידות ומשקלות – ככופר ביציאת מצרים

בגמרא (בבא מציעא סא:) שואל רבא למה התורה הזכירה את יציאת מצרים דווקא במצוות האלה. הרי יש מצוות רבות שהן בין אדם לחברו. "אָמַר רָבָא, לָמָּה לִי דְכָתַב רַחֲמָנָא 'יְצִיאַת מִצְרָיִם' בְּרִבִּית, 'יְצִיאַת מִצְרַיִם' גַּבֵּי צִיצִית, 'יְצִיאַת מִצְרַיִם' בְּמִשְׁקָלוֹת? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי הוּא שֶׁהִבְחַנְתִּי בְמִצְרַיִם בֵּין טִפָּה שֶׁל בְּכוֹר, לְטִפָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל בְּכוֹר, אֲנִי הוּא שֶׁעָתִיד לִפָּרַע מִמִּי שֶׁתּוֹלֶה מָעוֹתָיו בְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וּמַלְוֶה אוֹתָן לְיִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית. וּמִמִּי שֶׁטּוֹמֵן מִשְׁקְלוֹתָיו בְּמֶלַח, וּמִמִּי שֶׁתּוֹלֶה קְלָא - אִילָן בְּבִגְדוֹ, וְאוֹמֵר, תְּכֵלֶת הוּא".

הבית יוסף (חושן משפט סימן רלא) הביא את ההסבר של הרב המגיד, שכל מי שמרמה וגונב בסתר חושב שהשכינה לא נמצאת בעולם הזה ולא רואה מה הוא עושה במסתרים. "שהשוקל במדה חסירה הוא כעובר עבירה בסתר שדוחק רגלי השכינה". אולי הוא חושב שאלוקים משגיח רק על הכוכבים והירח, אבל לא על בני האדם שאינם חשובים. "ופירוש המאמר ההוא שהוא כופר בהשגחה וסובר שהיא כלה בגלגל הירח ולא בארץ".

ואפילו אם אדם זה מקיים את חג הפסח על כל דקדוקיו, הוא כופר ביציאת מצרים. כי ביציאת מצרים למדנו שה' משגיח על הכול, מהים ועד היבשה. מהצמחים ועד בעלי החיים. מהרוחות ועד גרמי השמים. ביציאת מצרים למדנו שאלוקים ניהל את העולם הזה והשגיח עליו. על כן מי שעובר על ריבית או על מידות ומשקלות, הריהו ככופר ביציאת מצרים (שולחן ערוך יורה דעה קס ב). שהרי הוא מאמין שלאלוקים אין כוח להסתכל על בני האדם הפחותים. ואם כן, הוא לא באמת מאמין ביציאת מצרים והיא בשבילו רק טקס משפחתי.  

יציאה מתרבות מצרים – להתרחק מטומאה ולהתקרב לקדושה
 

אִלְמָלֵא הֶעֱלֵיתִי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם אֶלָּא בִשְׁבִיל שֶׁאֵינָן מִטַּמְּאִין בִּשְׁרָצִים דַּיִּי

מקום נוסף שבו מזכירה התורה את יציאת מצרים הוא באיסור מאכלות אסורות. אחרי שהתורה לימדה אותנו בפרשת "שמיני" מה מותר לאכול ומה אסור, היא מסכמת אומרת: "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם: כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (ויקרא יא מג-מה).

בגמרא (ב"מ סא.) "רָבִינָא אִיקְלַע לְסוּרָא דִפְרָת, אֲמַר לֵיהּ רַב חֲנִינָא מִסּוּרָא דִפְרָת לְרָבִינָא, 'יְצִיאַת מִצְרָיִם' דְּכָתַב רַחֲמָנָא גַּבֵּי שְׁרָצִים לָמָּה לִי?" – רבינא הגיע למקום שנקרא סורא על נהר פרת. רב חנינא, שגר בסורא, שאל את רבינא: למה נאמר בשרצים יציאת מצרים?

"אָמַר לֵיהּ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי הוּא שֶׁהִבְחַנְתִּי בֵין טִפָּה שֶׁל בְּכוֹר לְטִפָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל בְּכוֹר, אֲנִי עָתִיד לִפָּרַע מִמִּי שֶׁמְּעָרֵב קְרָבֵי דָּגִים טְמֵאִים בִּקְרָבֵי דָגִים טְהוֹרִים, וּמוֹכְרָן לְיִשְׂרָאֵל" – אמר רבי חנניא לרבינא: השאלה שלי למה כתוב "הַמַּעֲלֶה" בפסוק, שזו מילה שמופיעה רק פה. "כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁ֔ים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי". "אֲמַר לֵיהּ, אֲנָא 'הַמַּעֲלֶה' קָא קַשְׁיָא לִי - מַאי שְׁנָא הָכָא 'הַמַּעֲלֶה' דְּכָתַב רַחֲמָנָא?"

"אֲמַר לֵיהּ, לְכִדְתָּנָא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִלְמָלֵא הֶעֱלֵיתִי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, אֶלָּא בִשְׁבִיל דָּבָר זֶה - שֶׁאֵינָן מִטַּמְּאִין בִּשְׁרָצִים דַּיִּי. אֲמַר לֵיהּ, וּמִי נָפִישׁ אַגְרַיְיהוּ טְפֵי מֵרִבִּית וּמִצִּיצִית וּמִמִּשְׁקָלוֹת?! אָמַר לֵיהּ, אַף עַל גַּב דְּלָא נָפִישׁ אַגְרַיְיהוּ טְפֵי, מְאִיסֵי לְמֵיכְלִינְהוּ". אמר לו, וכי הם יותר מאיסור ריבית מידות ומשקולות? אמר לו: הם לא יותר ממידות ומשקלות וריבית, אבל הם מאוסים יותר. ההתרחקות מהם מעלה את האדם למדרגות קדושה, ולכן אומרת התורה "הַמַּעֲלֶה".  

כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא תַעֲשׂוּ – אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ

גם באיסור קרבה לעריות מקדימה התורה ואומרת לנו שלא נהיה כמו המצרים שהיו שטופים בזימה. "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" ולכן "אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי ה'" (ויקרא יח ג-ו).

לא לחינם כשהתורה רוצה להסביר לנו מהי תרבות סדום ועמורה היא משווה אותם לארץ מצרים. "וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר" (בראשית פרק יג י).

אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם

גם בנושא ההתקרבות לקדושה מזכירה התורה את יציאת מצרים. כך מלמדת התורה כי כל מטרת בניין המשכן והקרבת הקרבנות שם היא השראת השכינה "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם" (שמות פרק כט מה).

בפרשת "בחוקתי" התורה חוזרת ואומרת כי זאת המטרה שלנו כעם. "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכֲכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם: אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמֲמִיּוּת" (ויקרא פרק כו, יב. וכן מה).

גם במצוות ציצית אומרת התורה שהדבקות בה' היא המטרה של יציאת מצרים. לדבק אותנו במחשבות של קודש: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'". להרחיק אותנו מטומאת המחשבה: "וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". להיות קדושים: "לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם". וזאת מטרת היציאה: "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". וכן גם במצוות תפילין (בפרשת קדש לי כל בכור).

הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא

בספר דברים מוזכרת מצוות אהבת ה' בהקשר ליציאה מתרבות ארץ מצרים, וכך נאמר שם: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֹתָיו כָּל הַיָּמִים" (דברים יא א). כאן מזכיר להם משה את כל הטוב שה' עשה להם במדבר 40 שנה. ולמה זכירת הטוב חשובה כל כך? כי ארץ ישראל היא לא כמו ארץ מצרים, ואי אפשר להתקיים בה בלי אהבת ה'. "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק".

היא לא כמו ארץ מצרים שאפשר לחיות שם בלי אהבת ה' ובלי להכיר בו כלל. בארץ ישראל תלמדו להתפלל, להיות בקשר קבוע עם ה'. "וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא).

וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם – עַל כֵּן צִוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת

ואע"פ שמצווה לזכור את יציאת מצרים בכל יום, יש מצוות מיוחדת לזכור אותה בשבתות ובחגים. על החובה בשבת למדנו מעשרת הדברות בפרשת "ואתחנן", שם נאמר: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת". על כן אנחנו מזכירים את יציאת מצרים בקידוש של ליל שבת.

בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם – וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם

גם החגים קשורים למצוות זכירת יציאת מצרים, שבכולם אנו אומרים "זכר ליציאת מצרים" – בפסח, בסוכות ובשבועות, ואפילו בראש השנה וביום הכיפורים. "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם" (שמות פרק יב יז, וכן פרק יג ג. דברים טז ג ועוד).

יציאה מתרבות מצרים – אמונה בימות המשיח
 

כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם כך אני רוצה שתאמינו בי שאני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם

על כן תלה הקב"ה את מצוות האמונה ביציאת מצרים. "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ ב). הקב"ה אומר לנו: אני לא נמצא רק בעולמות עליונים, אני נמצא כאן, כאמור בספר דברים (ד לט): "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד".

הסמ"ק אומר כי במצווה הזו למדנו להאמין שהקב"ה מנהיג את העולם תמיד. מכאן למדנו לצפות לישועה. וכך כתב: "ועל כרחין מאחר שהוא דיבור. הכי קאמר, כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' אלהיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם. וכן יושיענו ברחמיו שנית, כדכתיב (דברים ל') ושב וקבצך מכל העמים וכו'" (סמ"ק מצווה א').

לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ

על-פי דבריו של הסמ"ק אפשר להבין יותר לעומק מה שאמרה הגמרא (ברכות כא.) כי "אמת ויציב"  חשוב יותר מקריאת שמע: "אמר רב יהודה ספק קרא 'קריאת שמע' ספק לא קרא - אינו חוזר וקורא. ספק אמר 'אמת ויציב' ספק לא אמר - חוזר ואומר אמת ויציב". הגמרא מסבירה כי "אמת ויציב" היא חובה מהתורה בגלל שיש בה הזכרת יציאת מצרים, והתורה אמרה "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ", גם ביום וגם בלילה.

לעומת זאת, לדעת רב אין חובה על קריאת שמע בכל יום, ומה שנאמר בפרשת שמע "ודברת בם"  נאמר על דברי תורה ולא על קריאת שמע עצמה. אומנם ההלכה לא כדעתו, וצריך לומר קריאת שמע אפילו אם הוא מסופק אם קרא או לא קרא (שולחן ערוך או"ח סז). אבל מהלכה זו למדנו כמה חשובה קריאת "אמת ויציב".

אַתָּה הוּא רִאשׁוֹן וְאַתָּה הוּא אַחֲרוֹן. וּמִבַּלְעָדֶיךָ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ גּוֹאֵל וּמוֹשִׁיעַ

ובתוספות שם שאל: אם כל המעלה של "אמת ויציב" היא שהיא מזכירה יציאת מצרים, הרי בפרשת ציצית מוזכרת יציאת מצרים, אם כן מה המעלה הגדולה של "אמת ויציב"?

ואפשר לתרץ על פי רש"י שהסביר בגמרא (ברכות יב.) את מעלת "אמת ויציב". נאמר שם: "אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב: כל שלא אמר 'אמת ויציב' שחרית, ו'אמת ואמונה' ערבית - לא יצא ידי חובתו שנאמר להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות". והסביר שם רש"י כי הברכות הללו שאחרי קריאת שמע לומדת מיציאת מצרים על האמונה בגאולה העתידה. "שאנו מצפים שיקיים לנו הבטחתו ואמונתו לגאלנו מיד מלכים ומיד עריצים ולשום נפשנו בחיים, ולהדריכנו על במות אויבינו, כל אלה הנסים התדירים תמיד".

כן אנחנו אומרים בבוקר שה' שגאל אותנו בעבר יגאל אותנו בעתיד. "אֱמֶת אֱלֹהֵי עוֹלָם מַלְכֵּנוּ. צוּר יַעֲקֹב מָגֵן יִשְׁעֵנוּ. לְדוֹר וָדוֹר הוּא קַיָּם וּשְׁמוֹ קַיָּם וְכִסְאוֹ נָכוֹן וּמַלְכוּתוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לָעַד קַיֶּמֶת, וּדְבָרָיו חַיִּים וְקַיָּמִים וְנֶאֱמָנִים וְנֶחֱמָדִים לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים".

כן בכל החצי הראשון של ברכת "אמת ויציב" אנחנו מזכירים שה' שגאל אותנו בעבר יגאל אותנו בעתיד. "אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ. מַלְכֵּנוּ מֶלֶךְ אֲבוֹתֵינוּ. גּוֹאֲלֵנוּ גּוֹאֵל אֲבוֹתֵינוּ". כי אתה "מֶלֶךְ גִּבּוֹר לָרִיב רִיבָם לְאָבוֹת וּבָנִים". ומי שגאל את הראשונים יגאל את האחרונים. "אֱמֶת אַתָּה הוּא רִאשׁוֹן וְאַתָּה הוּא אַחֲרוֹן. וּמִבַּלְעָדֶיךָ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ גּוֹאֵל וּמוֹשִׁיעַ".

את הברכה הזאת אסור להפריש אפילו רגע אחד מהברכה הראשונה של תפילת י"ח, שגם היא מדברת על הגאולה שלנו מתוך גאולתם של אבות. שאתה הוא "אלוהינו ואלהי אבותינו". ולכן אתה "זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה". ויהי רצון שנזכה לראות את גאולתנו ופדות נפשנו במהרה. אמן ואמן.