ממלכות שאול למלכות דוד
י"א סיון התשע"ה   29.05.2015 12:30

ממלכות שאול למלכות דוד

הרב יצחק גינזבורג

מלכות דורנו כעין מלכות ימי קדם, וניתן לשאוב הנהרה והשראה למאורעות זמננו מקורות ראשית המלוכה בישראל. שני המלכים הראשונים, שאול ודוד, מסמלים שתי קומות בבניין המלכות. כיצד הם מתבטאים כאן ועכשיו? • האחוה הסמויה בין הרב קוק והרבי הריי"צ
עיבוד ועריכה: ניר מנוסי

כוחן של הקבלה והחסידות להאיר את חיינו אינו מוגבל לתחום האישי והנפשי, אלא מסוגל גם לשפוך אור חדש על נושאים חברתיים וכלליים כמו היסטוריה ופוליטיקה. ביכולתנו להציב איפוא לפתחה גם את ההתמודדות הגדולה המעסיקה את עמנו במאה השנים האחרונות: כיצד יש להבין את ההתרחשות הכבירה של שיבת כמעט מחצית מעמנו לארץ ישראל, והמפעל החברתי, המדיני והאנושי הגדול המכונה "מדינת ישראל"?

שאול ודוד

לפני שנכניס את החסידות לתמונה, נחזור אחורה בזמן, אל ימי התנ"ך, ובפרט אל צמד ספרי שמואל – אל הקמתה של הריבונות הממלכתית היהודית הראשונה. עם ישראל אמנם כבש את ארץ ישראל מאות שנים קודם לכן, שנים המתוארות בספר שופטים, אך כפי שספר זה מתאר בפסוקו האחרון, לא היו אלו שנים של "מדינת חוק" מסודרת, אלא ימים בהם "אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה"[1]. רק בימיו של שמואל נביא, ובתיווכו הישיר, התחולל המעבר מעידן השופטים הבודדים לעידן הריבונות הממוסדת. אולי שם, ביסודות המלכות הראשונה של עמנו, נוכל למצוא רמזים לתיקון ה'מלכות' הנוכחית שבדמות המדינה?

הדבר המפתיע והמרתק ביותר בהקמת מלכות ישראל היא, שנדרשו שני דורות של מלכים על מנת להעמיד הנהגה שתוכל לשמש כמודל והשראה לדורות הבאים. שאול החל דרכו באופן חיובי ומבטיח, אך דרכו כשלה וה' הסיר את ברכתו ממנו. רק המלך השני, דוד, עם כל המורכבות של דמותו ובחירותיו, הוא המשמש בכל הדורות כסמל ההנהגה היהודית הראויה, עד שהנביאים חזו[2], וכך נפסק להלכה[3], כי המשיח האידיאלי העתיד למלוך באחרית הימים יהיה מזרעו, "משיח בן דוד"[4].

מדוע התרחשו הדברים דוקא כך שרק בדור השני התגבשה דמות המלכות? מדוע נצרכה מלכותו של שאול לקדום לזו של דוד, ומה בדיוק הוסיפה זו האחרונה על קודמתה?

התשובות נעוצות בדמויותיהם של שאול ודוד ובהבדלים ביניהם. שאול החל כדרכו כאיש צדיק: "בחור וָטוב וְאֵין איש מבני ישראל טוב ממנו, משכמו ומעלה גבֹהַ מכל העם"[5]. הוא הגיע למלוכה לא משום שביקש אותה אלא רק כי רצה לחפש בנאמנות את אתונות אביו. בכלל הוא אופיין בענווה רבה, כניכר בכך שהעיד על עצמו "אנכי מקטני שבטי ישראל ומשפחתי הצעִרָה מכל משפחות שבטי בִנְיָמִן"[6], ושתואר כ"נחבא אל הכלים"[7].

אך צדקותו של שאול לא עמדה לו לעד: כשבהשפעת ההעם חמל על אגג מלך עמלק ועל מיטב הצאן והבקר שלו[8], ביכר שאול את שיקול דעתו שלו ואת 'דעת הקהל' על פני רצון ה'. יתרה מכך, מרגע שחטא הפכה צדקותו של שאול לאבן נגף עבורו והדרדרה לצדקנות – אי יכולת להודות באשמה בשל דימוי עצמי של 'היותי צדיק'. כאשר שמואל הוכיחוֹ על חטאו השיב שאול תשובה מתפתלת ומתחמקת, המנסה להציגו כצדיק וצודק, במקום להודות באשמה, ורק כששמואל דחה את דבריו והודיע שה' מאס בו, הצליח להוציא מפיו את המלה, "חטאתי"[9]. "[10].

צדקנותו העצמית של שאול היא שגרמה לכך שבהמשך חייו רוח רעה ביעתה אותו, עד שנדרש לדוד שישיב את נפשו. אך כשתפס דוד את אור הזרקורים כגיבור הלאומי שניצח את גלית, הדבר החריף את הדרדרותו של שאול. כאשר שמע את שירת נשות ישראל "הִכה שאול באלפיו ודוד ברבבֹתיו"[11], החלו קנאה ופרנויה לפעפע בעורקיו: "ויחר לשאול מאד וירע בעיניו הדבר הזה ויאמר, נתנו לדוד רבבות ולי נתנו האלפים? ועוד לו אך המלוכה! ויהי שאול עוין את דוד מהיום ההוא והלאה"[12]. שוב אנו רואים כי סוגיית דעת הקהל היא המפתח לנפילת שאול, אלא שהפעם היא לא מופיעה כצדקנות, אלא כשלב הבא בהדרדרות שהיא מבשרת: החרדה שמא מישהו יערער על שארית הדימוי שלי כצודק.

דוד מדגים לנו מסלול התפתחותי אחר. כמו שאול, אף הוא מתחיל דרכו כאיש פשוט שאינו מחזיק מעצמו. הוא הקטן מבין אחיו, ומתואר כ"יֹדֵעַ נַגֵן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תֹאר וה' עמו"[13]. אך בהמשך דרכו, כמו שאול, מופיעים סדקים בדמותו וניכר "כי אדם אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא"[14]: אף הוא מוּעד לחטוא. הדבר ניכר למשל כאשר הוא יוצא לנקום את עלבונו מנבל הכרמלי עוד לפני שהתמנה למלך, ומאוחר יותר כאשר הוא חומד את בת-שבע ומשלח את בעלה למות במלחמה.

אך כאן גם ניכר ההבדל המהותי בינו לבין שאול. בעוד שאול נאחז בצדקות נערותו כדי להצטדק, דוד, בשני המקרים דלעיל, מודה בחטאו ברגע שמעמידים אותו עליו. לאביגיל הוא מיד משיב "ברוך ה' א-להי ישראל אשר שְׁלָחֵךְ היום הזה לקראתי... וברוכה את אשר כְּלִתִנִי היום הזה מבוא בדמים"[15]. באותו אופן, כאשר נתן הנביא מוכיחו על מעשה בת-שבע דוד משיב מיד "חטאתי לה'", ולכן נענה "גם ה' העביר חטאתך, לא תמות"[16].

במלים פשוטות, בעוד שאול הוא צדיק החוטא ומגיב בצדקנות, כלומר אינו מוכן להפרד מדימויו כצדיק, דוד המלך הוא חוטא המסוגל להפוך לבעל תשובה, המכיר בהיותו מועד ליפול ונכון לקום משם.

גאות ושפל

לאחר שאפיינו מעט את שתי הדמויות ננסה לאפיין ביתר עמקות את תרומתו של כל אחד מהם לבניין המלכות בישראל. לשם כך נגייס לעזרתנו צמד מושגים חשובים מתחום הקבלה והחסידות, הקשורים במושג הקבלי של ספירת המלכות, הספירה המייצגת את נקודת המפגש של האור האלוקי עם המציאות.

לכל אחת מהספירות השמיימיות שני רבדים בסיסיים – חיצוניות הספירה ופנימיותה. במקרה של ספירת המלכות, שני ממדים אלו נדמים כסותרים לגמרי, אך למעשה הם משלימים וחיוניים זה לזה. חיצוניות המלכות מאופיינת כ"גאוּת", במובן של גאווה והתנשאות מעלה. דמותו של המלך מאופיינת בהיותו מורם מעם, בעל סמכות עליונה ויכולת הנהגה והובלה. הקשר בין מלכות וגאות מופיע בפסוק "ה' מלך גאות לבש"[17]: על מנת למלוך ה' 'לובש גאות' – מופיע כמלך המתנוסס מעל הכל.

פנימיות המלכות הפוכה בדיוק, ומתוארת כ"שפלות". כן, המלכות המתוקנת משולה בקבלה לים שיש בו גאות ושפל: כלפי חוץ על המלך לעמוד נישא ורם, אך כלפי פנים הוא צריך להיות חדור שפלות. דבר זה נכון לגבי הקדוש-ברוך-הוא, ש"במקום שאתה מוצא גבורתו [גאוותו], שם אתה מוצא ענוותנותו [שפלותו]",]"[18] (העובדה שהוא מולך על העולם הולכת יחד עם העובדה שהוא נותן לעולם מקום), ועוד יותר מכך צריכה להתקיים לגבי מלך בשר ודם, שכל כוחו וסמכותו ניתנו לו מלמעלה.

רק האיזון העדין הזה בין גאות חיצונית ושפלות פנימית יכול להעמיד בעל סמכות מתוקן, שמצד אחד יודע להפעיל את סמכותו, אך מצד שני אינו נותן לה לעלות לו לראש, אלא חווה עצמו כמשרת של אנשיו. אם נשוב לשני המלכים הראשונים, נוכל לקבוע כי שאול ייסד את חיצוניות המלכות ודוד צירף לתוכה את פנימיותה, כדלקמן:

בהיותו המלך הראשון לאחר מאות שנים של שופטים, היה על שאול להעמיד לראשונה את עצם מוסד המלכות. מוסד המלכות מושתת למעשה על חיצוניות המלכות, תכונת הגאות והסמכות על העם. זו הסיבה שהעם דרש משמואל מלך מלכתחילה, וזה הדבר המבדיל מלך משופט. בכך שייסד את מוסד המלוכה תיקן שאול את המסגרת החיצונית של המלכות בישראל. זה גם ההסבר לנפילתו: בהיות מלכותו מושתתת על הממד החיצוני ונעדרת עדיין, יחסית, את השפלות האמורה להיות חדורה בה, לא הצליח שאול להתמודד כראוי עם חסרונותיו שלו, ועם האפשרות שיפול ממעמדו. בנוסף, חיצוניות המלכות מועדת גם להיות מושפעת משיקולים חיצוניים כשיקולי דעת קהל – המרכיב שבאופן שיטתי הטה את לבו של שאול.

כשדוד תפס את כס המלכות המציאות היתה שונה. כעת מוסד המלכות כבר היה קיים ומבוסס, ודוד התבגר על רקע קיומו של מלך בעל מעמד מורם וסמכויות בלעדיות. זו הסיבה שגם כאשר ידע שהמלוכה מובטחת לו ונרדף בידי שאול, הוא סירב לבגוד בו או להרוג אותו, בטענה שלא יפגע ב"משיח ה'"[19]. דוד היה יכול לאמץ את המסגרת החיצונית של המלכות ששאול בנה עבורו, ולצקת לתוכה את התכונה החסרה לו, שפלות הרוח. המתח בין שני הדורות התבטא בצורה החזקה ביותר במעמד בו דוד העלה את ארון הברית לירושלים, "מכרכר בכל עֹז לפני ה'", ומיכל אשתו הסתכלה בו ובזה לו בלבה[20]. מיכל היתה בתו של שאול, שגדלה על ברכי המודל של המלכות החיצונית המושתתת על גאות בלבד, וציפתה מדוד להתנהג בהתנשאות ההולמת מעמד זה. אך דוד ענה לה, "לפני ה' אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצַוֹת אֹתי נגיד על עם ה' על ישראל ושִחקתי לפני ה'. וּנְקַלֹתי עוד מזאת והייתי שפל בעינָי"[21]. לאמור: ה' בחר בי על פני אביך משום שאני מחדיר לבית המלוכה שהוא הקים את התכונה החסרה בה, השפלות.

המעבר ממלכות שאול למלכות דוד הוא בסוד המושגים הקבליים תֹהו ותיקון: שאול הוא יחסית מלך של תהו[22], הנתפס בקליפת "אנא אמלוך" ('אני אמלוך') ובשל עקשנותו נשבר ונופל[23]; ודוד הוא יחסית מלך של תיקון, המסוגל להתכלל עם זולתו ולהודות בחולשתו.

בימים ההם, בזמן הזה

אלפי שנים חלפו והמציאות שלנו שונה עד מאד מזו של ספר שמואל, אך האם אין ביכולתנו לראות השתקפויות בין מציאות דורנו לאותם מאורעות תנ"כיים?

דומה שניתן למצוא הקבלות מסוימות בין הקמת המדינה לבין מלכותו של שאול. ההשוואה אינה פשוטה, קודם כל משום ששאול היה איש אמונה שהלך בעקבות נביא ה' וצו אלוקי, בעוד התנועה הציונית צמחה בעיקרה מתוך מהפכת ההשכלה החילונית, וביקשה לכונן מדינה על בסיס ריבונות העם, לא האל, ושהמרכיב הדתי בה משני וסמלי. אף על פי כן, ניתן להצביע על קווי דמיון משמעותיים בין השניים.

בראש ובראשונה ישנה העובדה שאחרי דורות כה רבים של חיי גלות, הקמת המדינה היתה כהקמה מחדש לגמרי של מסגרת שלטונית יהודית. כאשר מאחוריך מורשת קיומית של מיעוט הנתון לחסדי מדינות זרות, העמדתה של מדינה כלשהי, יהיו אשר יהיו מאפייניה, היא בבחינת העמדת המסגרת החיצונית של המלכות – השבתה של גאווה לאומית נשכחת לעם של נוודים שמנהיגיו עד כה היו רבני קהילה, בבחינת 'שופטים' האמונים על הנהגה רוחנית בעיקרה. למאפיין זה יש להוסיף את העובדה שלמרות שהדורות הראשונים של מייסדי המדינה נטשו את ברית אבותיהם, הם היו חדורים אמונה עמוקה, רחשו ענווה וכבוד ביחס למורשתם וזהותם היהודיות, והיו בעלי כוחות מסירות נפש עילאיים שנבחנו והופגנו בפועל. תכונות אלו מזכירות את שאול בראשית דרכו, כאשר קיבל על עצמו את עול המלוכה שלא מתוך רדיפת כח או שררה.

אך כשם שהדמיון בין המדינה למלכות שאול היה ניכר בנקודת המוצא שלה, כך הוא גם ניכר במסלול ההתפתחות אליו היא הובילה (ובמידה מסוימת היה ניתן להבחין בו באופי הממסד מראשיתו). הרוח שנצרה בשעתה כבוד למורשת העבר היהודית, לקדשי ישראל ולערכי היושר והצדק הלכה ונשחקה, ואופייה של המדינה הלך וטשטש יותר ויותר את מוצאה היהודי. בשדה החינוך מערכת החינוך המרכזית של המדינה מחקה מההיסטוריה אלפיים שנות יהדות בתר-מקראית וביקשה להחליף את הזהות היהודית בזהות "ישראלית" חדשה המפנה לקודמתה עורף; בשדה השלטון החליפה רדיפת הכבוד, הכסף והשררה את תודעת השליחות, מובילה לשורה הולכת וגוברת של מקרי שחיתות מזעזעים; בתחום המדיני הלכה ונשחקה תודעת זכות העם על הארץ והובילה למהלכים אובדניים של מסירת שטחים ללא תגמול; ועוד.

במונחי ספירת המלכות, נראה לומר שמדינת ישראל, כמו שאול, העמידה את חיצוניות המלכות אך לא השכילה, או לא ידעה כיצד, להחדיר לתוכו את הממד הפנימי שלו. היא שיקמה קומה אבודה של גאווה לאומית, "גאון יעקב אשר אָהֵב סלה"[24], אך ללא תכונת השפלות והענווה של דוד[25]. ממילא, הולכת מידת הגאווה ומתקלקלת, מחלחלת מקומת-הגג הלאומית בה יש בה יסוד בריא ומבורך, אל החדרים הפרטיים בהם היא מנוולת ומשחיתה במקום לרומם.

מתוך הדברים הולך ומתבהר אתגר דורנו: אין הוא אלא להצליח ולחולל את המעבר ממלכות שאול למלכות דוד. את הכלי הגדול שהוקם ניתן למלא באור של אמונה, חכמה והשראה היונק ממעיינות הקדם של היהדות, ולהפכו מ"בית לאומי" למשכן לה'. ניתן לראות במה שהוקם עד כה כשלב חיוני בתהליך שיכול להרקיע שחקים למרחבים חדשים, אם רק נאמין ונרצה בכך. על כל מי שמחובר למורשת היהדות, בהירות תורתה ונועם ניגונהּ, לראות עצמו שותף למשימה קולקטיבית זו, ולתור אחר ההנהגה שתוביל אותה.

שמואל א, שמואל ב

מעניין להתבונן בכך שאת שאול ודוד משח למלך אותו אדם: שמואל הנביא. עובדה זו פירושה שישנו מרכיב שלישי בבניין המלכות – נתינתה של גושפנקא מצד איש רוח. אכן, לפי חז"ל שרר קשר מהותי בין שמואל לבין המלכים שהיה עתיד למשוח עוד מלפני הולדתו. את תפילת חנה אמו, "ונתתה לאמתך זרע אנשים"[26], הם דרשו כאומר, "זרע שמושח שני אנשים, ומאן אינוּן [ומי הם]? שאול ודוד"[27]. אפשר לומר שתמצית קיומו של שמואל היתה משיחת שני המלכים הללו ובכך ייסודה של המלוכה בישראל, ולכן מהווים את מוֹקדם של שני כרכי הספר בתנ"ך הקרוי על שמו (רעיון המועצם בידי העובדה ששמואל נפטר עוד במהלך ספר שמואל א).

העובדה שמאחורי משיחת שני המלכים המעמידים את מוסד המלוכה עומד נביא, פירושה שישנו מרכיב שלישי בבניין המלכות – נתינתה של גושפנקא מצד איש רוח. אמנם, שמואל הנביא, אחרון השופטים והראשון למשוח מלכים, התקשה במשיחת שניהם: בתחילה הוא כעס על כך שהעם מבקש מלך, ואחרי שמשח את שאול וה' החליט להעביר ברכתו לדוד, גם על כך התאבל. אך בכל זאת חז"ל דרשו את תפילת חנה אמו "ונתתה לאמתך זרע אנשים"[28] כאומר, "זרע שמושח שני אנשים, ומאן אינוּן [ומי הם]? שאול ודוד"[29]. קרי, עוד מלפני הולדת שמואל כבר שרר קשר מהותי בינו לבין המלכים שהיה עתיד למשוח.

אם נעמיק בדמותו של שמואל נוכל לראות שלא בכדי הוא משח שני מלכים שונים. שאול ודוד משקפים כפילות בנשמתו של שמואל – שמואל א' ושמואל ב' של ממש, כביכול, המתרוצצים בקרבו. הדבר רמוז בדרשה אחרת של חז"ל על המטבע "זרע אנשים": "זרע ששקול כשני אנשים, ומאן אינון [ומי הם]? משה ואהרן, שנאמר 'משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו'[30]"[31]. הרעיון ששמואל "שקול כשני אנשים" אומר למעשה שלנשמתו שני חלקים, אחד המקביל וקשור למשה, והשני הקשור ומקביל לאהרן.

אם שמואל שקול כנגד משה ואהרן מחד גיסא, ומושח למלך את דוד ושאול מאידך גיסא הרי שמתבקש לקשר בין שני הצמדים. ואכן הדברים מתיישבים עם אופי כל הנפשות הפועלות כאן:

בספר הזוהר מוגדרים אהרן ומשה, בהתאמה, כ"שושבינא דמטרוניתא" (שושבין המלכה, כנסת ישראל) ו"שושבינא דמלכא" (שושבין המלך, הקדוש-ברוך-הוא)[32]. אהרן מלווה את כנסת ישראל במסעה מלמטה מלמעלה, מהמציאות אל דבר ה'. דבר זה משתקף בתיאורו כ"אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"[33]: מתוך היותו איש העם, המעורה בו ודואג לשלומו הפנימי, הוא מקרב-מעלה אותו לתורה. משה לעומת זאת מוריד את התורה מלמעלה למטה, מה' אל ישראל. משה – הנביא היחידי שהתנבא במלה "זה" (בניגוד ללשון "כה" של שאר הנביאים)[34] ושנבואתו מתוארת כ"אספקלריא המאירה"[35] – התעלה מעל המציאות הרגילה וכמו החל להביט עליה מנקודת מבטו של ה'[36]. בניגוד למעורבותו בעם של אהרן משה פרש מאשתו ומכנסת ישראל כולה על מנת להוריד את התורה. זו הסיבה שבעוד על משה כתוב "ויבכו בני ישראל את משה"[37], על אהרן כתוב "ויבכו את אהרן... כל בית ישראל"[38]: העם כולו הזדהה אתו וכאב את חסרונו (ולפי פירוש חז"ל במיוחד הנשים[39]).

והנה, יחס זה בין אהרן ומשה משתקף בדמויותיהן של שאול ודוד. כפי שאהרן היה אחיו הגדול של משה, שלא רק נולד לפניו אלא גם התנבא לעם ישראל לפניו, כך שאול קדם לדוד בזמן וסלל לו את הדרך. שנית, כפי שאהרן היה איש העם המזדהה עמו כך שאול עלה למלכות לבקשת העם ונותר כל מלכותו מושפע מדעת הקהל. לבסוף, כפי שמרוב אהבתו לעם היה מסוגל אהרן למעוד ולסייע לו בהקמת העגל, כך גם הדרדרותו של שאול נבעה מתוך נטייה מופרזת לרַצות את העם. באותו אופן ניכר קשר בין משה ודוד: כפי שמשה רבינו היה צעיר מאהרן אך עלה מעליו והפך לגואלו של עם ישראל, כך גם דוד הצעיר מלך אחרי שאול והשלים את בניין המלכות, הופך בכך לאבטיפוס לגואל העתידי של ישראל, "משיח בן דוד". כמו כן, ענוותנותו של משה ("והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"[40]) משתקפת בשפלות הרוח של דוד ("והייתי שפל בעיני"[41]). בדברים רבים משה ודוד אמנם הפוכים (בעוד משה הוא "איש האלהים" הפרוש מעם, דוד הוא אולי האנושי ביותר מכל דמויות המופת של עם ישראל, אדם הנופל וקם לעשות תשובה), אך בחסידות הם נחשבים להפכים משלימים וקשורים, עד כדי כך שהמשיח האידיאלי מוגדר כ"נשמת משה בגוף דוד"[42].

על סמך זיקות נראה לקבוע שהיה זה חלק אהרן בנשמת שמואל שמשח למלך את שאול, וחלק משה בנשמת שמואל שמשח למלך את דוד. הדמות השורה מעל שני המלכים הראשונים בישראל מקפלת בתוכה את שניהם, ולמעשה משמשת כמעין 'מוליך' המזרים לתוכם אור מזוג נשמות קדומות ויסודיות יותר בעם ישראל, נשמות משה ואהרן. הקבלות אלו רק מחזקות את התובנה העולה מכל האמור עד כה, שהעמדת המלכות בישראל בשני שלבים אינה דבר מקרי, אלא משקפת מבנה עמוק בהשתלשלות היהדות ובניינה במציאות[43].

אחווה סמויה

בחזרה לימינו, מעניין לבחון האם ובאיזה אופן מופיעה היום דמותו של שמואל, על שני צדדיה. אם שמואל היה איש הסמכות שהעניק את הגושפנקא הרוחנית למלוכה, הרי שבדורנו עלינו לחפש את המקבילה לכך – רב או רבנים שבאופן זה או אחר 'מושחים' את גלגוליהם העכשוויים של מלכויות שאול ודוד – המדינה כפי שהיא קיימת כעת והשינוי העתידי שאנו מקווים שהיא תעבור. בעידננו, משִׁיחת המלכות אינה בשמן, אלא בעצם הענקת האישור הרבני למהלך חברתי ומדיני (בסוד ברכת יעקב לאשר, "מאשר [לשון אישור] שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך"[44]).

סקירה של המהלכים הדתיים והרוחניים שסביב הופעת התנועה הציונית מאפשרת להעלות את הסברה שנשמתו של שמואל אכן 'התגלגלה' והופיעה מחדש בדורנו; אך בעוד שמואל ההיסטורי נשא בתוכו בו-זמנית את שני חצאי נשמתו, בעת החדשה הללו 'התפצלו' והתגלמו בשתי דמויות שונות, כדלקמן:

חלק אהרן שבנשמת שמואל, החלק שמשח את שאול, הופיע בדורנו בדמותו של הרב אברהם יצחק הכהן (הראי"ה) קוק. הרב קוק ראה בתנועה הציונית ה'חילונית' כמגשימה, גם אם לא מדעת, שלב חיוני בצמיחת הגאולה הטבעית של עם ישראל, העשויה להתרחק מחיבורה הישיר אל הקודש רק על מנת לשוב אליו מחדש ביתר עמקות בהמשך. בצורה זו סמך הרב קוק ידיו כביכול על המפעל הציוני, מלכות שאול שבדורנו, כאשר ממשיכיו, בראשם בנו, החילו את אותה הגישה כלפי המדינה עצמה שהוא הקים. הקבלה זו בין הרב קוק לחלק אהרן בשמואל משתקפת בהיות שניהם כהנים, בעיסוק הנרחב של הרב קוק ב"כלל ישראל" המזכיר את זיקת אהרן לכללות העם, ולבסוף באהבת ישראל ובעין הטובה והסלחנית שרחשו כלפי כל שכבות העם, כולל ממד ניכר של סלחנות לעברותיהם (בשולי הדברים, שני כינוייו של הרב קוק בפי תלמידיו, הראי"ה והרא"ה, אף מזכירים את כינוי שמואל "הרֹאה", המופיע בהדגשה דוקא סביב סיפור משיחת שאול).

בהמשך לכך נראה לומר, שחלק משה שבנשמת שמואל, זה שמשח את דוד, הופיע בדורנו בדמותו של בן דורו של הרב קוק, רבי יוסף יצחק שניאורסון (הריי"צ), הרבי הששי של חב"ד. אדמו"רי חב"ד לא תמכו כידוע בתנועה הציונית בשל העובדה שחרתה על דגלה נטישה של דרך התורה והמצוות[45]. אך הרבי הריי"צ פתח מהלך אחר של 'יוזמה משיחית' בדמות קידום החזון אותו כינה "לאלתר לתשובה, לאלתר לגאולה", שקרא לחבר מחדש את כל היהודים עם תורתם הנשכחת ולחתור להעמדה מחדש של מלכות דוד. חתנו של הרבי הריי"צ, "הרבי מליואבוויטש" רבי מנחם-מענדל שניאורסון, ירש ממנו חזון ופיתח אותו בקנה מידה חסר תקדים באמצעות רשת בתי חב"ד הידועים שפרש על פני הגלובוס כולו. הקשר בין הרבי הריי"צ לחלק משה שבשמואל משתקפת במסורת חב"ד הרואה באדמו"ריה כ"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", ובגישה המבקשת לגלות את אור התורה יחסית מלמעלה למטה, לאו דוקא כתגובה לבקשה הטבעית של העם, ומתוך התעקשות על שלמות התורה.

העולה מכל זה הוא מבט חדש על שני זרמים בולטים ביהדות היום, שעם כל הפערים ביניהם חולקים שאיפה לקדם באופן מעשי את קירוב חזון הגאולה. אכן, מההתבוננות שפָּרַשׂנוּ כאן עולה כי אחווה עמוקה שוררת בין חזונות שני הזרמים: את שני המאורות שהובילו את ראשית פרקם העכשווי ניתן לראות כמעין נשמות תאומות, שהפערים הגדולים ביניהם אינם מאותתים אלא על היותם הפכים משלימים, הד חדש לשניוּת עתיקה ועמוקה הנעוצה ביסודות חזון המלכות בישראל. אכן, כמה משמחת היא התגלית ששמותיהם הפרטיים של שני האישים – אברהם יצחק ויוסף יצחק שווים ביחד בגימטריה ואהבת לרעך כמוך[46].

מי יתן שנזכה לקרב ללבנו את הדברים שנגלו בפנינו כאן, ולקיים יחדיו את הפסוק "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'"[47].

---

התפרסם לראשונה במוסף "שבת" של עתון מקור ראשון, י"ט אייר תשע"ה. מבוסס על המאמר "מבית שאול לבית דוד" מתוך הספר "קומי אורי" בעריכת איתיאל גלעדי (גל עיני תשס"ו).



[1] שופטים יז, ו.

[2] ירמיה כג, ה-ו; ל, ט. יחזקאל לד, כג-כד; לז, כד-כה. עמוס ט, יא. ומקומות אחרים.

[3] רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמותיהם יא, א.

[4] גם בנו של דוד, שלמה, היה מלך גדול בדרכו, ובמובן מסוים מלכותו אף היתה נעלית מזו של אביו (בעיקר משום שבכל שנותיה שרר שלום: "... וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל עֲבָדָיו מִסָּבִיב. וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה", מלכים א ה ד-ה). מסיבה זו כונתה מלכות שלמה "סיהרא באשלמותא", הירח במילואו (זוהר ח"א קנ, א; רכג, א-ב. שם ח"ב פה, א). אך העובדה שאנו מייחלים למשיח "בן דוד" דוקא פירושה שגם שלמה נחשב בסופו של דבר כנופל מאביו וכראשון לסדרת המלכים המשניים שבאו אחריו (עובדה שהשתקפה בכך שבדור שאחריו התפצלה המלכות לשתיים).

[5] שמואל א ט, ב.

[6] שם כא.

[7] שם י, כב.

[8] שם טו, ט.

[9] שם כ-כא.

[10] שם כד.

[11] שם יח, ז.

[12] שם ח-ט.

[13] שם טז, יח.

[14] קהלת ז, כ.

[15] שמואל א כה, לב-לג.

[16] שמואל ב יב, יג.

[17] תהלים צג, א.

[18] בבלי מגילה לא, א.

[19] שמואל א כו.

[20] שמואל ב ו, יד-כג.

[21] שם כב.

[22] ספר עץ חיים, היכל שני, שער שני (שער ט) – שער שבירת הכלים.

[23] שורש צד זה בו נטוע בששי מבין "שבעת מלכי התהו" ששמו זהה לשלו, "שאול מרחובות הנהר" (בראשית לו, לז).

[24] תהלים מז, ה.

[25] הביטוי "גאון יעקב" מופיע גם בנחום ב, ג: "מתאב אנכי את גאון יעקב וארמנֹתיו שנאתי". רש"י ואחרים מפרשים את המלה "מתאב" מלשון תיעוב, כמו השנאה לארמונות. אך לפי המצודות דוד "מתאב" הוא מלשון תאוה ואהבה (כמו "גאון יעקב אשר אהב סלה" כנ"ל), ואם כן הפסוק למעשה מנגיד בין "גאון יעקב" חיובי ל"ארמונות" שליליים – "מקום שמתענגים שם" בלשון המצודות דוד. לפי פירוש זה נראה שהגאווה הלאומית היהודית טובה בפני עצמה, אך אם אינה מאוזנת בידי שפלות וענוה בפני שמיא עשויה להדרדר ולבנות לעצמה ארמון תענוגות חלול.

[26] שמואל א א, יא.

[27] ברכות לא, ב.

[28] שמואל א א, יא.

[29] ברכות לא, ב.

[30] תהלים צט, ו.

[31] ברכות לא, ב.

[32] זוהר ח"ג כ, א; נג, ב; ערה, ב.

[33] משנה אבות א, יב.

[34] ספרי ריש פ' מטות. רש"י על מטות ל, ב.

[35] בבלי יבמות מט, ב. רמב"ם, משנה תורה, הלכות יסודי התורה ז, ו.

[36] כפירוש החסידות על הפסוק "ותמֻנת ה' יביט" (במדבר יב, ח). ראו: ר' אייזיק מהומיל, חנה אריאל, פ' בשלח.

[37] דברים לד, ח.

[38] במדבר כ, כט.

[39] ילקוט שמעוני במדבר כ, תשסד. רש"י על במדבר כ, כט.

[40]  במדבר יב, ג.

[41] שמואל ב ו, כב.

[42] הרב יצחק גינזבורג, לב לדעת, מאמר "פרק בעבודת ה'", הערה ג וביאור ג.

[43] ראוי לצרף לכאן גם את הפירוש השלישי והאחרון המובא במסכת ברכות ל"זרע אנשים", לאחר שני הפירושים הנ"ל: "זרע שמובלע בין אנשים... לא ארוך ולא גוץ ולא קטן ולא אלם ולא צחור ולא גיחור ולא חכם ולא טפש" (בבלי ברכות לא, ב). מפירוש זה עולה כי שמואל הוא בבחינת 'נשמה כללית', קרי שהמלכות שתעמוד משני המלכים שמשח תהיה מסוגלת להכיל את כללות נשמות ישראל.

[44] בראשית מט, כ.

[45] הרבי הרביעי של חב"ד, המהר"ש, אמר שאילו תנועת ביל"ו לא היתה משמיטה מהפסוק "בית יעקב לכו ונלכה" את שתי מלותיו האחרונות "באור ה" (ישעיה ב, ה), הוא היה מצטרף אליה ומביא עמו מאה אלף חסידים

[46] נקודת ההשקה בין שני השמות היא השם השני המשותף לשניהם, יצחק. בקבלה מזוהה יצחק אבינו עם ספירת הגבורה, ומוסבר (עץ חיים שער כה דרוש ב; שער לד; ובמקומות נוספים) ש"בנין המלכות מן הגבורות" – הקמת המלכות תלויה במידת הגבורה.

[47] ישעיה ב, ה.

עוד בנושא

הוספת תגובה

שלח

2 תגובות
2 לברוךיוסי
כ"ב סיון התשע"ה
הרב קוק צדיק יסוד עולם, זאת יודעים גם החולקים עליו. הוא לא חש לכבוד עצמו בכלל,
1 ציוני קוקברוך
כ"ב סיון התשע"ה
האמת היא לא כל כך יפה:
כשהריי"צ הגיע לירושלים והלך להיפגש עם הרב קוק, אז הקנאים הפיצו פשקוויל שאומר שהריי"צ נפגש עם הרבה רשעים לטובת יהודי רוסיה, ולכן נפגש גם עם הרב קוק, הרב קוק שמע את זה וחמתו בערה על הפגיעה בכבודו, עד שהחליט שהוא לא הולך לפגישה עם הריי"צ, עד שהלכו לשכנע אותו שכן יילך, חה.. חה.. חה..

תוכן פרסומי

הרשמה לאתר

הירשמו במהירות ובקלות לקול היהודי
ותיהנו ממגוון שירותים מיוחדים באתר.
* * * מין * בדקו זמינות
בין 3 ל-20 תווים
*
תישלח אליך הודעה המאשרת כתובת זו
* סיסמא
בין 6 ל-20 תווים

אני מסכים לתקנון האתר

אני מעוניין לקבל מידע על חידושים ואירועים מיוחדים

*

שדות חובה

הרשם

התחברות לאתר

סיסמא שכחת סיסמא? התחבר

איפוס סיסמה

כדי לקבל סיסמה חדשה, אנא הכנס דוא"ל איתו נרשמת לאתר:

שלח