צפו: הרב אליהו על גל ההצתות
כ"ט חשון התשע"ז   30.11.2016 14:30

צפו: הרב אליהו על גל ההצתות

הרב שמואל אליהו

דינם של המציתים, על הציבור להענישם והחומרה בהשחתת ישוב העולם • נָכְרִים שֶׁצָּרוּ עַל עַיְרוֹת יִשְׂרָאֵל

לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ

הצית ונפגע

בשבוע אחד היו בישראל 1,173 שריפות. אבל מתברר שלא מדובר באסון טבע או במכה מן השמים. רובן הוצתו בזדון על-ידי ערבים ישראלים ופלסטינים. על רקע האסון של שריפת הרי הכרמל, שם נשרפו חיים 44 אנשים, אין ספק כי המציתים ציפו לגרום גם להשחתת רכוש ובעיקר לפגיעה בנפשות. ואולם עם כל הקושי שחוו אנשים אשר ביתם עלה באש על כל תכולתו, איננו שוכחים להודות על הנסים הגדולים שעשה לנו אלוקים שלא נשרפו חיים אזרחים או אנשים מכוחות הביטחון וההצלה.

חומרה גדולה בהשחתת יישובו של עולם

הקב"ה ברא את העולם שיהיה מיושב, לֹא־תֹ֥הוּ בְרָאָ֖הּ לָשֶׁ֣בֶת יְצָרָ֑הּ (ישעיהו מה יח) ועל כן כתב הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת נפש ד ח-ט) כי בית דין צריך להילחם בכל כוחו באנשים שמשחיתים יישובו של עולם, אפילו שלא בסדרי הדין ובעיקר שפיכות דמים. כי "אע"פ שיש עונות חמורין משפיכות דמים אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים".

ואפילו אם המציתים רוצים לגרום מיתה רק בעקיפין ולא מתכוונים להרוג בידיים ממש, דינם חמור ביותר. כשם שהיה עם המלך אחאב, שלא הרג בידיו את נבות היזרעאלי, אלא הסכים שאיזבל אשתו תעשה כן. היא שכרה עדי שקר, הם העידו בפני בית-דין, בית-הדין פסק דינו של נבות למות ושליח בית-דין הרגו. אעפ"כ נחשב העוון הזה לאחאב יותר מכל העבירות החמורות האחרות שעשה בימי חייו כעבודה זרה ועבירה על כל העבירות שבתורה.

וגם אדם שהוא צדיק גדול ולמדן שסיבב בעקיפין מיתה למישהו – הרי הוא רשע גמור. "וכל מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עון זה ולא יצילו אותו מן הדין". על כן צריך לבער את עושי הרשעה הללו מקרב הארץ. וכמו שכתוב (במדבר לה לג): "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

 

מה דינם של מציתים?

על-פי האמור לעיל נדרשתי לענות מה דינם של המציתים במקרה שרואים אותם עומדים להצית אש בשדה, כמו שראו רבים בחיפה, בכרמיאל, בבית-אל, בנוה-צוף וכד'; מה דינם של המציתים מיד אחרי שהדליקו ורואים אותם בורחים; מה דינם כשתופסים אותם כעבור כמה ימים; מה דינם של מציתים קטינים; מה דינו של מי שמצית בשוגג ומה דינו של מי שמצית במזיד. לשם כך נביא מספר סוגיות הלכתיות שמופיעות בגמרא וב"שולחן ערוך", גם בעניין השאלות הללו וגם בעניין הצלה משריפה בשבת.

 

בָּאוּ עַל עִסְקֵי תֵבֶן וְקַשׁ, יוֹצְאִין עֲלֵיהֶן בִּכְלֵי זַיִין, וּמְחַלְּלִין עֲלֵיהֶן אֶת הַשַּׁבָּת

הגמרא בעירובין (מה) דנה על נוכרים שמסתובבים סביב יישוב יהודי ורוצים לגנוב רכוש או להרוג נפשות: "נָכְרִים שֶׁצָּרוּ עַל עַיְרוֹת יִשְׂרָאֵל, אֵין יוֹצְאִין עֲלֵיהֶם בִּכְלֵי זַיִין, וְאֵין מְחַלְּלִין עֲלֵיהֶם אֶת הַשַּׁבָּת וְכוּ' בַּמֶה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁבָּאוּ עַל עִסְקֵי מָמוֹן, אֲבָל בָּאוּ עַל עִסְקֵי נְפָשׁוֹת - יוֹצְאִין עֲלֵיהֶן בִּכְלֵי זַיִין, וּמְחַלְּלִין עֲלֵיהֶם אֶת הַשַּׁבָּת, וּבָעִיר הַסְּמוּכָה לַסְּפָר - אֲפִלּוּ לֹא בָאוּ עַל עִסְקֵי נְפָשׁוֹת, אֶלָּא עַל עִסְקֵי תֵבֶן וְקַשׁ, יוֹצְאִין עֲלֵיהֶן בִּכְלֵי זַיִין, וּמְחַלְּלִין עֲלֵיהֶן אֶת הַשַּׁבָּת".

ומפני מה מחללים שבת על דברים כל כך פשוטים כמו תבן וקש בעיר שסמוכה לַסְּפָר? כי פגיעה כלכלית בעיר סְפָר עלולה לגרור נטישה של היישוב. היא עלולה לגרום התיישבות נוכרים במקום או הפיכת היישוב לשממה. ו"חיישינן שאם ילכדוה, משם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם" (משנה ברורה שכט ס"ק יד). אשר על כן אנחנו מקדימים ומחללים שבת, שלא יגנבו תבן וקש בעיר סְפָר, שלא תיפגע הפרנסה ולא יינטש היישוב, שלא יתיישבו בו נוכרים או יהיה שממה, ולא תיכבש הארץ לפניהם. ואע"פ שאנו עושים כאן מלחמה על תבן וקש ועלולים אנשים להיהרג בה "דחויה היא סכנה במקום הזה" (מנחת חינוך מצווה תכה).

ולימד אותנו הרמ"א כי אפילו "לא באו עדיין, אלא רוצים לבא" גם מחללים שבת ומתארגנים לקראת בואם הצפוי של הנוכרים, למרות שיש בזה שלושה ספקות: א] הנוכרים רוצים לבוא ואולי לא יבואו. ב] הם רוצים רק תבן וקש ואולי לא ירצו לכבוש או להרוג. ג] גם אם רוצים לכבוש – אין ודאות שיצליחו.  

מצילים משריפה בשבת על-ידי גדולי ישראל וחכמיהם

כאשר מצילים נפשות לא עושים כן על-ידי גויים ולא על-ידי קטנים, "אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם". שלא תהיה השבת קלה בעיני הבריות. "ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר (ויקרא י"ח) "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". "הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם" (רמב"ם שבת ב). ו"מצוה על כל אדם לחלל עליהם שבת כדי להצילם" (שכ"ט או"ח ס"ע ח).

במקום של פיקוח הנפש השבת היא כמו חול

ועושים את כל המלאכות הנדרשות להצלת החיים. שבמקום של פיקוח נפש השבת היא "כחול לכל הדברים שהוא צריך להן". וכשיש שריפה לא מדקדקים לכבות רק במקום שיש אנשים. אלא "אפילו נפלה דליקה בחצר אחרת וירא שתעבור לחצר זו ויבא לידי סכנה – מכבין כדי שלא תעבור". ואפילו בספק שמא יש שם מישהו או אין. וספק אם חי או מת, וכן בכל ספק או בספק ספיקא מחללים עליו את השבת (שו"ע שכט). ומי שלא מתקשר למשטרה, לא מכבה, לא מפנה ולא מרחיק את הרשעים המציתים - עובר על מה שכתוב בתורה: "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז. שו"ע חו"מ תכו).

יהודי שקם להרגך

הדין הקודם תקף גם כלפי יהודים שבאים לגנוב ולגזול ואולי גם לרצוח. "אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת - אֵין לוֹ דָּמִים: אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו - דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם" (שמות כב א). הגמרא שואלת: "וכי השמש עליו בלבד זרחה? אלא אם ברור לך הדבר כשמש שאין לו שלום עמך – הרגהו, ואם לאו - אל תהרגהו. תניא אידך 'אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו - דָּמִים לוֹ' וכי השמש עליו בלבד זרחה? אלא אם ברור לך כשמש שיש לו שלום עמך - אל תהרגהו. ואם לאו – הרגהו" (סנהדרין עב ע"א).

לכאורה יש כאן סתירה, שכן בתחילה כתוב שעל מנת להורגו נדרש ביטחון כשמש שהוא אויב, ואחר כך כתוב שנדרש ביטחון כשמש שהוא לא אויב כדי לא להורגו. מתרצת בגמרא שאם אדם בא לפרוץ לביתו של בנו, והבן מגלה את אביו חותר במחתרת – לא יהרגנו אלא אם כן ברור לבן כשמש שאביו שונא לו ומסוגל להורגו. לעומת זאת, כל פורץ אחר עלול להרוג את בעל הבית בשעת מעשה, ועל כן מותר לבעל הבית להרוג אותו, אלא אם כן ברור לבעל הבית כשמש שהפורץ לא יהרוג אותו. "בין שהיה גדול בין שהיה קטן בין זכר בין נקבה" (רמב"ם). ובוודאי שגם נוכרי שבא במחתרת דינו כך, ואין הבדל ביניהם אלא בהערכת הסיכון בלבד  (כמבואר במעשה רבי ואנטונינוס – ע"ז י ובתוס' שם. ועיין ספר חסידים תתריז. ובספר משנת פיקוח נפש סימן מו אות ז משם הגר"ח קניבסקי).

אין אומרין נמתין עד שימית ואחר שימית ימיתוהו

על סמך הגמרא הזאת הסביר הרשב"א בתשובה שני מקרים שמסופרים בגמרא על שני חכמים שלא נכנסו לספק נפשות כשמישהו סיכן את חייהם או חיי אחרים. הסיפור הראשון הוא על רב כהנא, שישב כתלמיד לפני רב והגיע לפניהם יהודי שאיים להראות לנוכרים מקום תבן של יהודי אחר כדי שהנוכרים יגנבו אותו. אמר לו רב: אל תראה לנכרים את התבן של חברך היהודי. השיב אותו אדם: אראה להם ואראה להם. הכה אותו רב כהנא ושבר את מפרקתו ומת. אמר לו רב: טוב עשית. שאם לא היית הורג אותו, היה מראה לנוכרים את התבן של חברו, והם לא היו מסתפקים בגניבת התבן, והיו גונבים את הסוס והעגלה ומרוקנים את ביתו, וגם פוגעים בנפשות (עיין בבא קמא קיז).

הסיפור השני הוא על רב שילא. מישהו איים ללכת לספר לשלטונות שהוא מבזה נוכרים, והכה אותו רב שילא והרגו (ברכות נח ע"א). שאלו את הרשב"א: איך הרגו שני החכמים הללו את היהודי המאיים למסור? הרי זה רק ספק אם היהודי הזה יגרום לנוכרים להרוג נפשות. למה להרוג יהודי על ספק?

תשובת הרשב"א: "המוסר – כנחש, והקודם להרגו - זכה. ומה שאמרת: היאך הורגין אותו מספק? אם רגיל לעשות כן, כל שאומר לעשות - כאילו עשה. והרי הוא בכלל 'הבא להרגך השכם להרגו'. כההיא דרב שילא דלא המתין לראות היעמדו דבריו. וכל שמוסר ואפילו ממון - הרי הוא כאילו ממיתו. ואין אומרין נמתין עד שימית ואחר שימית ימיתוהו ב"ד או יורשי המת. ואפי' מי שאינו רגיל בכך, אילו הכרנו בו שהוא רוצה לעשות כההיא דרב כהנא שאמרו לו: 'לא תחוי' והוא העיז ואמר: 'מחוינא מחוינא'. הרי הוא כאילו ידענו בבירור שיעשה ואף על ספק זה - נהרג. ואפילו אחרים מצילין את זה בנפשו של מסור כרודף שניתן להציל את הנרדף בנפשו של רודף. ואין אומרין אף על פי שהוא רודף שמא יחזור בו ולא יעשה אשר זמם לעשות" (שו"ת הרשב"א חלק א סימן קפא. חלק ג סימן שסז).

כל הקודם זוכה

כדברי הרשב"א פסק ה"שולחן ערוך": "מותר להרוג המוסר אפילו בזמן הזה. ומותר להורגו קודם שימסור, אלא כשאמר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו, אפי' ממון קל, התיר עצמו למיתה, ומתרין בו ואומרים לו: 'אל תמסור', אם העיז פניו ואמר לא כי אלא אמסרנו, מצוה להורגו, וכל הקודם להרגו זכה (כמו שהיה עם רב כהנא שהתרו בו). והוסיף הרמ"א כי ואם אין פנאי להתרות בו, אין צריך התראה וציין הגר"א שהמקור הוא מרב שילא שלא התרו בו והרגוהו (חו"מ שפח י).

ואע"פ שהגמרא (שבת טו) אמרה שמאז שגלו סנהדרין לא דנים דיני נפשות בישראל – לזה הורגים. כיון שההריגה אינה על חטא העבר אלא על העתיד שלא יהרוג אחרים (שו"ת הריב"ש רלח). וכך כתב הרא"ש בתשובה (יז) שמצווה להרוג את המאיים הזה מדין 'לא תעמוד על דם רעך'. ומותר לעונשו אפילו ביום הכיפורים שחל בשבת. שאם לא כן אין העמדה ותקומה לדור הזה. ומספר הרא"ש כי כך נהגו בכל תפוצות הגולה. וכן ראיתי באשכנז, וכן שמעתי בצרפת. וכך כתב הרמב"ם (חובל ומזיק ח יא) 'ומעשים בכל זמן בערי המערב להרוג המוסרים שהוחזקו למסור ממון ישראל ולמסור את המוסרים ביד הגוים להרגם ולהכותם ולאסרם כפי רשעם'".

מכאן לומדים שכאשר רואים אנשים מציתים אש ביער וכד' ומסכנים חיים של אדם אחד, מצווה לעצור אותם בכל דרך ואפילו להרגם. אע"פ שאין שום ודאות שההצתה שלהם תגרום קרבנות בנפש. וכל שכן אם הם מסכנים חיים של רבים, כדלקמן.

 

כל המצר לציבור, מותר למסרו ביד גויים

מפני צער יחיד אסור למסרו

מי שמסכן ציבור, אע"פ שאינו מסכן את החיים שלהם אלא רק מצערם - דינו חמור ביותר. וכך כותב הרמב"ם "וכן כל המיצר לציבור ומצער אותן, מותר למסרו ביד גוים להכותו ולאסרו ולקנסו, אבל מפני צער יחיד אסור למסרו". ואע"פ שמסירה ביד גויים פירושה פעמים רבות מיתה (חובל ומזיק ח יא). וכן פסק ב"שולחן ערוך" (חו"מ שפח סעיף יב). ועל כן התירו למסור למלכות "מי שעוסק בזיופים וכדומה, ויש לחוש שיזיק רבים, מתרין בו שלא יעשה, ואם אינו משגיח, יכולין למסרו ולומר שאין אחר מתעסק בו אלא זה לבד".

אפילו שלא מכוון להזיק אלא רק להנאתו

והוסיף הגר"א (חו"מ תכה ס"ק יא) שמוסרים את המזיק למלכות "אף על פי שאין כוונתו לסכן, כמו בעובדא דחמרא בסוף ב"ק". וכוונתו לסיפור על "ההוא גברא דאקדים ואסיק חמרא למברא קמי דסליקו אינשי במברא, בעי לאטבועי, אתא ההוא גברא מלח ליה לחמרא דההוא גברא ושדייה לנהרא וטבע, אתא לקמיה דרבה, פטריה. אמר ליה אביי: והא מציל עצמו בממון חבירו הוא! א"ל האי מעיקרא רודף הוה".

הגמרא מספרת על אדם שהעלה חמור על מעבורת, והחמור השתולל ואיים להטביע את המעבורת. דחף אחד המלחים את החמור לנהר וטבע ומת. תבע בעל החמור את הדוחף לדין תורה לפני רבה. פסק רבה שהדוחף פטור, כיוון שבעל החמור הוא רודף אחרי יושבי המעבורת להטביעם. אע"פ שבוודאי לא הבעלים רודף אחרי יושבי המעבורות, אלא החמור, ובוודאי אין רצונו של בעל החמור בכך. ומכאן למד הגר"א שאפילו בלי כוונת מכוון מוסרים את המזיק למלכות.

חייב מיתה כשבע בן בכרי

בפירוש "תפארת ישראל" למשנה (אהלות פ"ז מ"ו) כתב כי אם הרודף לא מתכוון להרוג את הנרדף, אבל הוא מתכוון לגנוב או למרוד או לזייף - מוסרים אותו כיוון שהוא גרם בעקיפין נזק לרבים. אבל עובר שהוציא ראשו לא מתכוון כלל להזיק ולכן לא נקרא "רודף" לאמו.

ומקור דבריו הוא המעשה בשבע בן בכרי (שמואל ב יט-כ) שמרד בדוד המלך. "וְשָׁ֨ם נִקְרָ֜א אִ֣ישׁ בְּלִיַּ֗עַל וּשְׁמ֛וֹ שֶׁ֥בַע בֶּן־בִּכְרִ֖י אִ֣ישׁ יְמִינִ֑י וַיִּתְקַ֣ע בַּשֹּׁפָ֗ר וַ֠יֹּאמֶר אֵֽין־לָ֨נוּ חֵ֜לֶק בְּדָוִ֗ד וְלֹ֤א נַֽחֲלָה־לָ֙נוּ֙ בְּבֶן־יִשַׁ֔י אִ֥ישׁ לְאֹהָלָ֖יו יִשְׂרָאֵֽל:  וַיַּ֜עַל כָּל־אִ֤ישׁ יִשְׂרָאֵל֙ מֵאַחֲרֵ֣י דָוִ֔ד אַחֲרֵ֖י שֶׁ֣בַע בֶּן־בִּכְרִ֑י". יואב וחייליו מצאו שהוא הסתתר באָבֵל בֵּית הַֽמַּעֲכָה והטילו מצור על העיר. בעיר הייתה אִשָּׁה חֲכָמָה שקראה ליואב מהחומה ושאלה אותו: "אַתָּ֣ה מְבַקֵּ֗שׁ לְהָמִ֨ית עִ֤יר וְאֵם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל לָ֥מָּה תְבַלַּ֖ע נַחֲלַ֥ת הֽ'?". עונה לה יואב: אני רוצה את המורד, "שֶׁ֧בַע בֶּן־בִּכְרִ֣י שְׁמ֗וֹ, נָשָׂ֤א יָדוֹ֙ בַּמֶּ֣לֶךְ בְּדָוִ֔ד תְּנֽוּ־אֹת֣וֹ לְבַדּ֔וֹ וְאֵלְכָ֖ה מֵעַ֣ל הָעִ֑יר. וַתֹּ֤אמֶר הָֽאִשָּׁה֙ אֶל־יוֹאָ֔ב הִנֵּ֥ה רֹאשׁ֛וֹ מֻשְׁלָ֥ךְ אֵלֶ֖יךָ בְּעַ֥ד הַחוֹמָֽה:  וַתָּבוֹא֩ הָאִשָּׁ֨ה אֶל־כָּל־הָעָ֜ם בְּחָכְמָתָ֗הּ וַֽיִּכְרְת֞וּ אֶת־רֹ֨אשׁ שֶׁ֤בַע בֶּן־בִּכְרִי֙ וַיַּשְׁלִ֣כוּ אֶל־יוֹאָ֔ב וַיִּתְקַע֙ בַּשּׁוֹפָ֔ר וַיָּפֻ֥צוּ מֵֽעַל־הָעִ֖יר אִ֣ישׁ לְאֹהָלָ֑יו, וְיוֹאָ֛ב שָׁ֥ב יְרוּשָׁלִַ֖ם אֶל־הַמֶּֽלֶךְ" (שמואל ב פרק כ, טז-כג). (עיין תוספתא תרומות ז כ. ה"בית יוסף" יו"ד קנז הרמב"ם יסודי התורה ה ה. והרמ"א יו"ד קנ"ז ס"ע א).

בין פיקוח נפש של יחיד לפיקוח נפש של רבים

על-פי זה פסק הרה"ג שלמה זלמן אוירבך זצוק"ל לחייל במודיעין ששאל האם הוא יכול שלא לרשום בשבת תשדורות אויב שלדעתו אין בהן חיוניות. וכך ענה לו הרב: "למרות שאין כל הבדל בהלכה בין פיקוח נפש של יחיד ושל רבים, ואף על ספק פיקוח נפש של יחיד מחללים שבת. בכל זאת יש הבדל גדול ביניהם ברמת הסיכון הנחשבת לפיקוח נפש. תיתכן דרגת סיכון שאצל יחיד לא תיחשב פיקוח נפש, ואילו אצל ציבור אכן תיחשב לפיקוח נפש. למשל, אנשים אינם נרתעים מנסיעות בין עירוניות, על אף שיש בהן אחוז סיכון מסוים, נניח של אחד ל-10,000. אבל ראש מדינה אשר ייטול סיכון של אחד ל-10,000 על מדינתו ייחשב כבלתי אחראי למעשיו, שכן על ציבור דרגת סיכון כזו נחשבת לסכנה. לפיכך יש לפענח את כל השדרים, כיון שהנדון בהם הוא בטחון המדינה, אע"פ שאותו אחוז של סיכון לגבי אדם פרטי לא היה נחשב לפיקוח נפש" (אסיא נג–נד תשנ"ד, עמ' 87).

דין קטן כשמצית אש

שנינו בסנהדרין (דף עב ע"ב) "אמר רב הונא, קטן הרודף (את קטן אחר להרגו, רש"י) ניתן להצילו בנפשו". כלומר, להציל את הקטן הנרדף על-ידי נפשו של הקטן הרודף. "קסבר רודף אינו צריך התראה, לא שנא גדול ולא שנא קטן". ולמה לא צריך התראה? כיוון שהריגת הרודף אינה באה בתור עונש, אלא להצלת הנרדף.

האם מותר להרוג את המצית אם אפשר רק לפצוע אותו?

ה"בית יוסף" הביא את דברי התשובות מיימוניות (נזיקין סימן ט"ו) שכתב כי אם אפשר למנוע את הנזק של המזיק על-ידי פגיעה שפוגעים באחד מאבריו, כך צריך לעשות. ותמה עליו ה"בית יוסף", שהרי רב כהנא ורב שילא לא הצילו את המוסר באחד מאבריו. "ויש לתמוה עליו מעובדא דרב כהנא דשמטיה לקועיה דההוא דאמר 'מחוינא, ומחוינא' והרי היה יכול להצילו בחתיכת לשונו או בחתיכת רגליו וכן בעובדא דרבי שילא" (בית יוסף חושן משפט סימן שפח), ועל כן לא הביא ה"בית יוסף" את דבריו של הגהות מימוניות להלכה ב"שולחן ערוך". וטעם הדבר כי כנראה לא משתדלים להציל את חייו של הרודף אם הוא מסכן אחרים.

אמנם הרמ"א (שפח י) כתבו את דברי התשובות מימוניות בלשון יש אומרים: "ויש אומרים דאין להרוג המוסר אלא אם כן אי אפשר להינצל ממנו באחד מאיבריו, אבל אם אפשר להצילו באחד מאיבריו, כגון לחתוך לשונו או לסמות עיניו, אסור להורגו, דהרי לא גרע משאר רודף".

האם מותר לפגוע במצית אחרי שהצית את האש?

בשו"ע (חו"מ שפח ס"ע יא) "עשה המוסר אשר זמם, ומסר, אסור להורגו". וכן הדין גם במי שרדף אחרי נערה ובמי שעשה כל דבר מעין זה כמבואר ב"בית יוסף". "שהרי לא מצינו היתר בתלמוד אחר מעשה. עוד נראה לי כעין ראיה (סנהדרין עג.) מרודף אחר חבירו להרגו שניתן להצילו בנפשו וכן רודף אחר הזכור, אחר הנערה מאורסה - כולם קודם מעשה נהרגים, אחר מעשה אינם נהרגים אלא בבית דין ובעדים והתראה". ולכאורה גם במצית הדין כן. שאם כבר הצית את השדה או את היער, אין טעם לירות בו ולהורגו, כיוון שבזה לא נציל את היער שלא יישרף.

אמנם בהמשך דבריו כתוב ב"בית יוסף" וב"שולחן ערוך": "אלא אם כן הוחזק למסור, שהרי זה יהרג שמא ימסור אחרים". פירוש שאם ידוע שהוא באיבתו עומד, מצווה להרגו גם אחר מעשה, כיוון שהוא ימשיך להצית שדות ויערות אחרים. שהרי הוא בשנאתו עומד. מקור דבריו הוא בפרשת מלחמת מדיין. שהרי חכמינו (מדרש רבה במדבר כא ד. מאירי סנהדרין עב.) למדו את הדין של "הבא להרגך השכם להורגו" מפרשה זו שנאמר בה: "'צרור את המדינים' למה? 'כי צוררים הם לכם' מיכן אמרו חכמים בא להרגך השכם להרגו".

ובמקרה הזה מצטווים בני ישראל לתקוף את מדיין אחרי שהם הזיקו והלכו להם. אין זאת אלא בגלל שהם הבינו שהאיבה של מדיין לא תשקוט ולא תנוח ויגיע היום שהם יבואו להמשיך את מעשיהם, להציק ולצרור את ישראל. לכן ציוותה התורה לצרור את המדיינים, וממצווה זו למדנו להשכים לקרב לפני שהם יבואו להזיק לך.

חובת הציבור לתפוס ולהעניש את המציתים

וכתב עוד ה"בית יוסף" בשם תשובת הרא"ש (כלל ו' סי' כב) שכל תושבי העיר צריכים לשאת בתשלום ביעור הרע הזה מקרבם. "כי היא תקנת ישוב העיר. כי הנשארים ישמעו וייראו ולא יצאו עוד מקרבם בני בליעל להדיח את יושבי עירם". וכן נפסק ב"שולחן ערוך" (שפח טז).

וכל הנעשה ענוותן ומרחם על אלו - נעשה אכזר על דורו

כתב על זה הרשב"א בתשובה כי מצווה לבער את הרע, "וכל הנעשה ענותן ומרחם על אלו - נעשה אכזר על דורו. וכמו שאמרו בהניזקין (גיטין נו.) 'ענותנותו של רבי זכריה בן אבקולס חרבה בתינו'". ולא צריך בית דין של 23 בשביל לדון אותו. "שאין הולכים בכל אלו אלא אחר ידיעת האמת לסלק הנזקין ולעשות גדרים בפני פרצות". שאם לא נעשה כן, "היה העולם שמם שירבו הרצחנין וחביריהם" (הובאה ב"בית יוסף" שפח בסופו).

כך כותב הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" (חלק ג פרק לט) לא לעזור לעושי עוול, "שהרחמנות על העברינים - אכזריות היא על כל הברואים". ולא יעשה אדם "כמדות הסכלים, אשר יחשבו למעלות שישובח האיש בהם על עזרו ושמרו מי שיזדמן, עושק או עשוק, כמו שהוא מפורסם בדבריהם ושיריהם".

ויהי רצון שיתקיים בנו, "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים". אמן כן יהי רצון.

תגיות: הצתה, הרב שמואל אליהו, טרור, טרור הצתות, ערבים, פרשת שבוע, שריפה

עוד בנושא

הוספת תגובה

שלח

0 תגובות

תוכן פרסומי

הרשמה לאתר

הירשמו במהירות ובקלות לקול היהודי
ותיהנו ממגוון שירותים מיוחדים באתר.
* * * מין * בדקו זמינות
בין 3 ל-20 תווים
*
תישלח אליך הודעה המאשרת כתובת זו
* סיסמא
בין 6 ל-20 תווים

אני מסכים לתקנון האתר

אני מעוניין לקבל מידע על חידושים ואירועים מיוחדים

*

שדות חובה

הרשם

התחברות לאתר

סיסמא שכחת סיסמא? התחבר

איפוס סיסמה

כדי לקבל סיסמה חדשה, אנא הכנס דוא"ל איתו נרשמת לאתר:

שלח