כאשר היה רעב בארץ, אמר ה' ליצחק "אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה... גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת" – אברהם ויעקב ירדו לחו"ל בשעת הצורך אבל אתה אינך רשאי, כפי שמסבירים חז"ל שיצחק נחשב "עולָה תמימה" (מאז שהועלה על המזבח בעקדה) וכמו שאסור להוציא קרבן מהמקדש כך אסור ליצחק לצאת מהארץ. במדת הנצח ראינו את יצחק אבינו יוצא לשדה, וכעת באה מדת ההוד (בת זוגו של הנצח) ומאזנת: השדה שלך, שדה הפעולה ושדה התפלה, הוא רק בארץ ישראל. מדת ההוד קובעת את הגבול-התחום, והגבול של יצחק הוא ההוד שבגבורה.
ההדגשה "עולה תמימה" מתקשרת לממד הפנימי של מדת ההוד, הוא מדת התמימות בנפש. יש כמה ביטויים לתמימות, ואצל יצחק התבטאה התמימות בהקפדה לגור בארץ. גם היום, ההלכה אומרת שבדרך כלל אין לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ (מלבד בתנאים מסוימים). מי שזוכה לגור בארץ אינו צריך לחפש חוויות וריגושים מחוצה לה – אלא להתנהג בתמימות ולהודות על חלקו הטוב בארץ הקדושה.
התמימות מתבטאת גם בשתיקה: כמו שאהרן הכהן (במדת ההוד) שותק במות בניו, כך יצחק שותק בסיפור מכירת יוסף ואינו מגלה ליעקב מה שהוא יודע, נותן לה' לגלגל את העניינים. קשר נוסף לאהרן הכהן הוא בעבודת הקרבנות: העלאת הקרבן היא בירור הניצוצות הקדושים הטמונים בתוך עולם החי והצומח, ואת זאת יצחק עושה באכילתו: כיון שהוא בטל לה', הבשר והיין שהוא אוכל הם ממש כקרבנות ונסכים על המזבח! זו עבודת אהרן שבתוך יצחק, ההוד שבגבורה. למעשה, כל אחד מאתנו צריך להתייחס לשולחנו כאילו הוא מזבח, וכך להתקשר להוד שבגבורה.
