ספירת העומר היא שער כניסה לעולם פנימי עשיר ומרתק. התבנית המספרית שנראית לכאורה יבשה, שבע כפול שבע, מובילה לסיפור-עומק מאחוריה.
בכל סיפור טוב יש דמות, גיבור הסיפור. גם לשבע המדות שלנו יש שבע דמויות, אב- טיפוס מובהק לכל אחת: אברהם אבינו – מדת החסד. יצחק אבינו – מדת הגבורה. יעקב אבינו – מדת התפארת. משה רבינו – מדת הנצח. אהרן הכהן – מדת ההוד. יוסף הצדיק – מדת היסוד. דוד המלך – מדת המלכות.
את "שבעת הרועים" הללו אנו מכירים מהאושפיזין של סוכות. החידוש הוא שמלבד המדה המיוחדת של אותה דמות, בהתבוננות דרך ספירת העומר נלמד לראות את כל המדות כפי שהן משתקפות בתוכה.
"היום ארבעה עשר יום שהם שבוע אחד וששה ימים לעומר"
מלכות שבגבורה – ויעתר יצחק
כבר פגשנו את יצחק אבינו יוצא להתפלל בשדה (בנצח שבגבורה), אך התפלה עצמה שייכת למדת המלכות ולכן תפלתו של יצחק היא המלכות שבגבורה. אברהם אבינו התפלל שחרית ויצחק מתפלל מנחה.
תפלת שחרית היא ביטוי האהבה לה' שהחזיר לנו את הנשמה ומאיר לעולם, ואילו תפלת מנחה היא ביטוי של יראה: עוצרים הכל (באמצע העבודה בשדה), כאשר השמש נוטה לשקוע והלב מתמלא יראה, ועומדים בתפלה מתוך יראה, מלכות שבגבורה.
תפלת יצחק בשדה היתה למצוא אשה. האשה ביחס לבעלה היא בבחינת מלכות, ולכן רבקה היא המלכות שבגבורה. בהמשך אנו פוגשים את יצחק ורבקה מתפללים יחד, בזוגיות מושלמת (כפי שראינו ביסוד שבגבורה) – "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ [מולה, שניהם מתפללים] כִּי עֲקָרָה הִוא". והרמז בגימטריא: יצחק ועוד רבקה עולה תפלה.
תפלת יצחק היא בחינת דוד המלך שבתוך יצחק. דוד מתבודד בשדה ושופך נפשו בתפלה כיצחק. שירתו ונגינתו של דוד, "נְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל", כשירת הלויים בבית המקדש (אותה יסד דוד) מתקשרת במיוחד לעבודת ה' במדת היראה של יצחק, בתנועה נפשית מלמטה למעלה, עד אין סוף. זו המלכות שבגבורה.
