עידון המידות

בעזרת ה'

עידון המידות בספירת העומר[1]

חלק ראשון: עידון המידות

עדן – נהר - גן

בחוברת "עידון המידות" הרב יצחק גינזבורג מסביר שהעיסוק בחסידות צריך לעדן את המידות של האדם העוסק בחסידות ולהפוך אותו לעדין יותר.

אז איך מעדנים את המידות?

בשביל לדבר על עידון המידות צריך לדבר קודם על מידת הביטול. כאשר אדם מבטל את עצמו בפני זולתו או בפני הקב"ה, הכוונה היא שהוא מבין שהרצון של הזולת גדול יותר וחשוב יותר מהרצון שלו, ולכן הוא מוכן לעשות את רצונו של השני גם אם זה על חשבון הרצון שלו עצמו. כפי שאומרת המשנה שמדברת על ביטול - "בטל רצונך מפני רצונו".

לכן, למרות מה שנדמה בתחילה, עיקר פעולת הביטול היא בראש, במוחין. הביטול של המעשה, כאשר האדם לא עושה את המעשה שהוא רוצה אלא את המעשה שהשני רוצה, הוא תוצאה של הפנמה עמוקה והבנה שהרצון של השני הוא גדול יותר ונוגע לי יותר מאשר הרצון שלי.

במילים קצת אחרות עבודה על המידות צריכה להתחיל ממודעות לנוכחות של השני. לשים לב שאני לא חי לבד בעולם. כלומר ברור שיש פה הרבה אנשים מסביבי, אבל אני חי את החוויות שלי ואת הצרכים שלי הרבה יותר מאשר את של השני, וזה גורם שאני לא שם לב, או לא מספיק שם לב לצרכים של השני ולרצונות שלו. לכן על מנת לבטל את הרצון שלי מפני הרצון של השני אני צריך להיות מודע לנוכחות שלו ולרצונות שלו, ובעצם כל מודעות שלי לנוכחות של השני כוללת בתוכה ביטול כזה או אחר של האישיות שלי.

יותר בעומק, הביטול מגיע ממקום שבו יש לי תענוג מכך שאני יכול לצמצם את האגו שלי. המפגש עם הזולת (או עם הקב"ה) נותן לי את התחושה ששסוף סוף אני יכול להוריד קצת מהאגו שלי, ואני לא חייב רק לרקוד לצלילי החליל שלו. הביטול הוא הנקודה בנפש שבה אני יכול לצאת מעצמי בשביל להיפגש עם מישהו אחר, עם יהודי אחר, עם הקב"ה. והיכולת לצאת מעצמי, מהאגו שלי, היא תענוג רוחני שלא נמצא כמוהו בשאר החוויות הגשמיות.

וכך אומר הרב יצחק גינזבורג:

ידוע שההבדל בין תענוג אלוקי בקדושה לבין תענוג גשמי הוא ההבדל בין תענוג של 'אין' לתענוג של 'יש'... כאשר אדם אוכל משהו גשמי ומקבל ממנו תענוג הוא מתפשט, ואילו תענוג אלוקי הוא תענוג מהתאפסות, מכך שהאדם נעשה 'אין'. זהו תענוג מלהיות 'גארנישט' (כלום).[2]

לכן בשביל לעבוד על המידות עלי קודם לשים לב עד כמה אני קשור בפנים, בשורש הנשמה שלי, לקב"ה ולכל יהודי אחר, ולכן היכולת שלי לצאת מעצמי ולהיפגש איתו היא התענוג הרוחני שלי. הקשר הזה מוביל לביטול, מתוך הבנה שבשביל להישאר קשור בפועל לשני עלי לבטל את רצוני מפני רצונו. אחרי כל זה קל יותר לשים לב יותר לרצונות של השני ולצרכים שלו, ופחות להתעסק בצרכים שלי על חשבון השני.

עבודה על המידות בצורה היא עבודה שמלאה בעונג. המילה ענג מורכבת מראשי התיבות של המילים עדן נהר גן, על פי הפסוק בפרשת בראשית "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן". כך גם עבודת המידות המוצעת פה מורכבת משלושה שלבים: מתחילה בתענוג פנימי משם היא זורמת לתפיסת עולם נכונה שנמצאת במוח, ומשם היא משקה את מידות הלב.

עבודת המידות על פי החסידות

שלושת השלבים האלו גורמים לשלושה יתרונות שיש לעבודת המידות על פי חסידות על פני עבודת המידות שלא על פי חסידות. בדרך כלל, כאשר מדברים על "תיקון המידות", מתכוונים לעבודה ישירה על המידות. אם אני כעסן, למשל, אני צריך ללמוד איך להתאפק ולא לכעוס. כאשר זוהי צורת העבודה אני לא עושה תיקון פנימי, אלא רק עבודה מקומית, איך להפסיק לכעוס. מעבר לכך שהתיקון הוא מקומי ולא מספיק פנימי, צורת העבודה הזאת בעיקר גורמת לכיפוף של הלב, ולתחושה של "דינים", כשעיקר העבודה היא מה לא לעשות ואיך להתאפק, והיא לא עבודה שמלאה בעונג. אחרון אחרון חביב – עבודת המידות על פי חסידות מתרכזת בשני, בזולת, ולא בעצמי. אפשר לומר שעבודת המידות שלא על פי חסידות בעיקר מכוונת לשליטה עצמית ואילו עבודת המידות על פי חסידות מכוונת בעיקר למפגש עם הזולת. שלושת המעלות האלו הן כמובן שלוש טבעות בשלשלת זהב אחת שמשתלשלות אחת מן השניה. ההתמקדות בזולת ולא בעצמי גורמת לעבודה חיובית (כלומר מה כן לעשות – לאהוב את השני ולדאוג לשני) ולא שלילית (מה לא לעשות) וממילא זו עבודה שמלאה בעונג ולא בקפדנות.

אבל איך מגיעים לכל זה? כלומר כל עוד אני חווה את עצמי, איך אני יכול להתחיל לשים לב לשני? בשביל זה צריך ללמוד הרבה חסידות. תורת החסידות מסבירה איך ה' נמצא בכל מקום ומחיה את כל העולם, ועד כמה אנחנו קשורים אליו במקום מאוד עמוק, וממילא רוצים לחזור אליו ולעשות את מה שהוא רוצה. כאשר זוהי נקודת המבט ברור שלא אני מרכז העניינים אלא ה'. ברור גם שאני לא יותר חשוב מיהודי אחר, כי כולנו בני אב אחד נחנו – בנים אתם לה' אלוקיכם. ככל שלומדים יותר חסידות כך יותר מודעים לנוכחות של ה' בעולם, וממילא קל לי יותר להתגבר על האגו הפשוט שלי ולרצות לבטל את רצוני מפני רצונו של ה' ומפני רצונו של יהודי אחר.

זה מוביל אותנו להבדל נוסף בין עבודת המידות על פי חסידות לעבודת המידות שלא על פי חסידות: זמן ההשפעה. כפי שאמרנו, עבודת המידות שלא על פי חסידות מתמקדת בעבודה ישירה במידה אותה רוצים לתקן. לכן העבודה נמדדת בתוצאה המיידית שלה – עד כמה הצלחתי לתקן את המידה המדוברת, למשל לכעוס פחות. אבל עבודת המידות על פי חסידות היא ארוכה יותר, כי היא אמורה למשוך את הנהר מהעדן עד הגן... לכן היא לא נמדדת בתוצאה המיידית שלה, אלא בתוצאה המצטברת שלה: לאחר שאדם למד זמן מסויים את תורת החסידות והתנהג בדרכי החסידים – וודאי יבואו הדברים אצלו לידי ביטוי משמעותי באישיותו. הנקודה הזאת מזכירה לנו את הסיפור על ר' יהושע והילד החכם שאמר לו שהוא יכול לבחור בין הדרך הארוכה והקצרה לדרך הקצרה והארוכה. ר' יהושע בחר בדרך הקצרה והארוכה ואכן הגיע לעיר במהירות, אבל לפני העיר היו גנות ופרדסים שחסמו את הדרך ולא נתנו לו לעבור. לעומת זאת הדרך הארוכה והקצרה אכן היתה ארוכה יותר, אבל איתה הוא יכל להגיע לעיר בבטחה. הדרך הקצרה והארוכה היא דרך עבודת המידות שלא על פי חסידות. היא קצרה כי היא מכוונת להשפעה מיידית, אבל היא גם ארוכה כי לא בטוח שאפשר להגיע איתה לתיקון אמיתי. לעומת זאת דרך העבודה על פי חסידות היא ארוכה יותר ואי אפשר לראות דרכה תוצאות מיידיות, אבל מצד שני תוצאות עבודה כזאת הם פנימיות יותר ונוגעות יותר בשורש הדברים.