תשע שנים חלפו מאז אותו יום שישי מר ונמהר, בו נרצחו דוד רובין ואחיקם עמיחי הי"ד, בעת שטיילו באזור נחל תלם בהר חברון.
דוד ואחיקם גדלו כשכנים בקרית ארבע- חברון, כבנים למשפחות מותיקות ההתיישבות היהודית באזור. השניים למדו יחד בישיבת 'מקור חיים' בכפר עציון, וכמי שנולדו, גדלו ולמדו ביהודה ושומרון, ראו דוד ואחיקם כמו צעירים נוספים מבני ההתיישבות, כי השטחים שסביב הישוב, הואדיות וההרים, המעיינות ואתרי העתיקות בהם גלומה ההיסטוריה היהודית, עומדים שוממים או גרוע מכך, נתונים בידי זרים.
דוד ואחיקם נהגו לטייל ללא הפסקה ורתמו גם את חבריהם לטיולים באזור.
לאחר הישיבה התיכונית למד דוד בישיבת מצפה רמון והתגייס לשייטת, אחיקם התנדב למשך שנה במכון לחקר מערות ובשל בעיות פרופיל נאלץ להילחם כדי להגיע ליחידת שלדג.
היה זה יום שישי. דוד ואחיקם יצאו לחופשה מהצבא, והחליטו להגיע למערת טור צפא שבנחל נציב בהר חברון, מערה שאחיקם לא הספיק למפות לפני הגיוס. במהלך הטיול, חלף על פניהם ג'יפ ובו ארבעה ערבים. מהג'יפ נפתחה אש כבדה לעברם. דוד ואחיקם הצליחו בקרב גבורה להשיב בירי, להרוג את אחד המחבלים ולפצוע את השני, עד שהשיגו אותם כדורי המרצחים, אשר שלושה מהם היו שוטרי הרשות.
מסירות הנפש שלהם והלחימה המהירה אל מול המחבלים, הצילו את נעמה אוחיון שטיילה איתם. היא הצליחה להתחבא ולהזעיק את כוחות צה"ל לאזור.
ממשיכים לטייל
מיד לאחר הפיגוע, היה ברור לחבריהם של דוד ואחיקם כי הצעד הראשון הוא לחזור ולטייל בואדי שבו נרצחו.
ביום שישי שלאחר הפיגוע, התארגנו חברים ובני משפחה והחלו לצעוד אל המקום בו נרצחו השניים. הצבא שלח תחילה שוטרי מג"ב למנוע את הטיול, אולם כשהבינו שמדובר בקבוצה כה גדולה של מטיילים, החליטו לאשר ולאבטח אותם.
זמן קצר לאחר מכן כבר החליט דוד סעייד, חברם של השניים, להקים את מיזם "טיולי דוד ואחיקם". כבר תשע שנים שקבוצות המטיילים שהקימו חבריהם של דוד ואחיקם, יחד עם קבוצות רבות שהצטרפו לתהליך, משנות את מפת יהודה ושומרון. "במקום שבו תדרוך כף רגלו של המטייל, שם יעבור הגבול", הם נוהגים לומר.
"רוב המתיישבים מכירים את הגדרות והכבישים, אבל המרחב עצמו נראה מעבר להרי החושך, ואצל דוד ואחיקם זה היה פשוט אנחנו גרים פה זה שלנו ואנחנו צריכים להכיר את זה", מסביר דוד.
"בהתחלה הצבא לא ידע איך לאכול את זה, אבל הגישה שלנו היתה שאנחנו מתאמים ומודיעים לצבא כדי שיהיה לו יותר קל לאבטח, אבל בשום אופן לא מבקשים אישור, בדיוק כמו שבראש הנקרה לא נבקש אישור".
מארגני הטיולים מספרים על עליות ומורדות ביחס הצבא לטיולים, אך רבים ממפקדי החטיבות דווקא מחליטים לאבטח ולאפשר את הטיולים.
"בעקבות הטיולים נפתחו הרבה מאוד מסלולים לקהל הרחב, ויש גם קבוצות אחרות שמטיילות מדי יום שישי, מה שיוצר מצב בו הצבא מבין שצריך לאבטח אזורים מסוימים, ומשפחות יכולות להגיע לשם לבד. במהלך הטיולים גילינו אתרים חדשים והמון ממצאים שמאירים באור חדש את ההתיישבות היהודית בתקופת בית שני, ותקופת המרד, וזאת בנוסף לממצאים בוטניים ומעיינות".
"אנחנו רואים שהשטח לא שוקט על השמרים והערבים כל הזמן בונים ומפתחים", הם מסבירים את חשיבות הטיולים. "יש מקומות שאם לא נטייל בהם עכשיו, לא יהיה שם יותר טבע. הגענו למקומות שאנחנו לא יודעים מתי הפעם האחרונה שדרכה שם כף רגל של יהודי".
במטיילי דוד ואחיקם מסבירים כי אין כאן עניין פוליטי. "הקשר הטבעי של יהודי לארץ, למולדת שלו, לחבלי האדמה, החיבור הבסיסי ביותר הוא דרך הרגליים. אין לנו גוון פוליטי בטיול ויש גם מטיילים שהם לא מהצד הימני של המפה הפוליטית אלא באים לראות את ארץ ישראל. יש לנו צעירים ומבוגרים, חרדים וחילונים, והטיולים הללו פתחו את זה שגם מוסדות יכולים לטייל במקומות רבים ביהודה ושומרון".
"באתי לשייטת בשביל התורה"
דוד ואחיקם היו דמויות מיוחדות. מכתבה בעיתון בשבע שפורסמה לאחר הרצח, ניכר כי השניים, חדורי אידיאלים ומוטיבציה להקרבה אישית למען עם ישראל, חיפשו כל אחד כיצד להועיל כמה שיותר לעם ישראל, אם בזמן השירות הצבאי, אם בזמן הלימוד בבית המדרש, ואם בטיולים ובחקר המערות בו עסק אחיקם.
כמי שהגיע ליחידה המובחרת מתוך הבנה שבכך הוא מקיים את התורה ותורם לעם ישראל, לא נרתע דוד מלעמוד על שלו. כך מצאו את דרכם עיתונים לפח לאחר שמפקדו הכריח אותו לקחת אותם, וכאשר חש כי הוא וחבריו נענשו שלא לצורך בידי מפקדיהם, התרעם על כך גם במחיר טרטורים רבים.
כך גם סיפר מפקד בכיר בשייטת שהגיע לביקור ניחומים בבית משפחת רובין, כי באחד הראיונות אמר דוד: "אני בא לכאן בשביל התורה". המפקד לא ראה את התשובה בעין יפה, ואמר: "מה אתה חושב, שפה זה בית כנסת?" וכתב על פתק: "את הבחור הזה צריך להעיף תוך יום-יומיים". דוד כלל לא חשש מתגובות מאיימות של מפקדיו, והמשיך להתבטא בהתאם לאמת הפנימית שלו. כשהחל להתקדם בתפקידו, זכה להערכה רבה מצד אותו מפקד.
כשנה לפני שהחל את שירותו הצבאי, נפגש דוד עם חיילים מעברו השני של המתרס. את ימי המאבק בעקירת גוש קטיף עשה בתל קטיפא, ולאחר שגירוש תושבי היישוב הסתיים, נותר דוד לבדו במקום, על מגדל המים, עיקש באחיזתו במקום. החיילים פנו אליו בבקשה שירד, והסבירו לו שממילא לא נותר אף אחד במקום. דוד התעקש ואמר כי אינו מוכן לרדת.
"ייקחו אותך יס"מניקים בכוח", הוא הוזהר. "אין בעיה", השיב. ארבעת שוטרי היס"מ שעלו כדי להוריד אותו מהמגדל שמעו ממנו הבהרה, לפיה או שהוא יהיה למטה או שהם למטה. בסופו של דבר השוטרים לא יכלו לו.
בתגובה לניסיון שכנוע נוסף, הודיע דוד כי הוא שומע רק בקול הרבנים. בצה"ל יצרו קשר עם הרב דב ליאור, רבה של קריית ארבע, על מנת שיסביר לדוד כי מאחר שאין תושבים במקום מותר לו לרדת. דוד לא נכנע, ואמר כי הוא צריך להתייעץ עם אביו. בעצת האב ביקש לדבר רק עם קצין בדרגת סא"ל ומעלה. דוד הציב לסא"ל תנאים לירידתו מהמגדל, שבסופו של דבר הופרו ע"י הצבא. הוא נזרק בצומת ליד אשקלון ללא כסף, ובאמצעות טרמפים הגיע בערב לקריית ארבע. בדיוק באותו זמן יצאו הוריו לחתונה בישיבת 'ניר' המקומית. "דוד ראה אותנו עם בגדים חגיגיים והוא בא מולנו עם בגדים קרועים, ישר מהגירוש", סיפרו בני משפחתו לבשבע.
גם אחיקם נאלץ לעמוד על שלו בכדי להגיע ליחידה בה חפץ. בשל דלקת פרקים בה חלה בכיתה י"א, הוא התגייס עם פרופיל 64 למסלול לא קרבי.
"בטירונות הוא הסתבך עם כולם בגלל שהיו לו מפקדות. הן סיפרו שלא ליקקו אצלו דבש", סיפר אביו הרב עמיחי ל'בשבע'. בשל הפרופיל הנמוך, שובץ אחיקם לתפקיד מנהלתי במנהלת התיאום והקישור עם ערביי יהודה ושומרון, אך הודיע כי התפקיד לא מקובל עליו בשל בעיות לאומיות ובעיות צניעות ואף התכונן לסרב פקודה ולשבת בכלא. בסופו של דבר עקשנותו השתלמה והוא הועבר לתפקיד עורפי משמעותי ביחידת שלדג.
