דעה של צבי פישמן

כבוד הרבנות

ח' ניסן התשע"ז   04.04.2017 08:15
קיפאון החורף מגיע לסופו ועוצמות חיים מתעוררות כעת • דעה

חודש ניסן הוא זמן להתחדשות העולם. קיפאון החורף מגיע לסופו ועוצמות החיים מתעוררות עם בוא האביב. החיים נמשכים והולכים, כמילותיו של הרב קוק:

"הגאולה נמשכת היא והולכת. גאולה מצרים וגאולת-העתיד השלמה היא פעולה אחת שאינה פוסקת" (אורות, ישראל ותחייתו, 29).

אותם כוחות ההתחדשות וההתפתחות הטמונים בקיום הכללי נכונים גם לחיינו הפרטיים. רבי נחמן מלמד אותנו כי יהודי צריך תמיד לשאוף ולהתקדם לרמות יותר ויותר נשגבות:

ובאמת היא בקיאות גדול מאד, שיזכה לידע שצריכין ליגע עצמו ולטרוח בעבודת ה' תמיד, ולצפות בכל עת להגיע למדרגה גבוהה יותר (ליקוטי עצות, תשובה, 10).

מוסיף רבי נחמן: לא זו בלבד שהאדם צריך לשאוף להתקדמות ולהתפתחות רבים יותר; אם הוא מתעקש להישאר באותה הרמה, הרי שהוא מועד לנפילה.

הדברים נכונים באותה מידה גם לחיינו הלאומיים. אם לא נשאף קדימה במילוי שליחותנו כעם-ישראל, ניפול אחורנית. ניתן לראות זאת כיום במחיקת ההבדלים הבין-מגדריים, ב"נישואין" בין בני-זוג המשתייכים לאותו המגדר, בהגדרות המסולפות של ההורות וביחידות הקרביות המעורבות החדשות בצה"ל. כל אלה משקפים ניסיון להיות כאומות העולם, תוך אימוץ כל הערכים והנורמות החברתיות המזוהמים שלהם ולעתים קרובות תוך הרחקת-לכת יותר מהם על-מנת להוכיח עד כמה אנו מסוגלים להיות יותר ליברלים, יותר פלורליסטים, ואפילו יותר משוחררים וחסרי-רסן יותר מהגויים.

תופעה זו של רגרסיה לאומית אינה חדשה בהיסטוריה שלנו. היא התרחשה בהר-סיני עם עגל-הזהב, במדיין, ובתקופה ההליניסטית. כאשר נטשנו את זהותנו הקדושה ואת ייעודנו הלאומי כעם הנבחר של הקדוש-ברוך-הוא, אנו חוזרים לסדום ועמורה ולימים שלפני המבול בהם, כפי שמסביר רש"י, הארץ רחשה כל-כך הרבה פריצות והפקדות עד כדי כך שאפילו מינים שונים של בעלי-חיים הזדווגו אלה עם אלה (בראשית ו;יב).

כיום, ברמה הלאומית, אנו סובלים מתרדמת-חורף ממושכת. על כך יגיד שייקספיר: "משהו רקוב במדינת ישראל". ישנה מצוקה לאומית שניתן לאבחן אותה כהיעדר-חזון כרוני, או כאלצהיימר לאומי. שכחנו מי אנחנו. לכל היותר, נהיינו לאומה ככל האומות, שמטרתה היחידה היא להבטיח את בטחון תושביה ולפתח את כלכלתה הלאומית. ראש הממשלה נתניהו הוא אלוף בשמירה על הסטטוס-קוו ובשיפור הכלכלה, אך הוא גורם למדינת ישראל לעמוד במקום ללא סדר-יום או מטרה לאומיים. בעוד קיומו המתמשך של עם ישראל מקדש את שם ה' בעולם, ממשלת ישראל מעולם לא העמידה את קידוש השם בראש סולם הקדימויות שלה.

חודש ניסן הוא זמן מצוין להתעורר ולזכור מי אנחנו – העם בו בחר ה' להיות "אור לגויים" ו"ממלכת כהנים וגוי קדוש". הרב קוק מזכיר לנו:

"הָעָם אֲשֶׁר ד' אֱלֹהָיו יוֹדֵעַ לְסַפֵּר כּחַ מַעֲשֵׂי ד', יוֹדֵעַ לְסַפֵּר, שֶׁאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי עוֹלָם הוּא, בּוֹרֵא שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְשֶׁהַכּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ, וּכְבוֹדוֹ כְּבוֹד כָּל עוֹלָמִים, חַיֵּי כָּל עוֹלָמִים, וְחֵקֶר כְּבוֹדוֹ כָּבוֹד. וִידִיעָתוֹ זאת הִיא תְּכוּנַת רוּחוֹ, מוֹרֶשֶׁת אֲבוֹתָיו וְהַכָּרָתוֹ הַפְּנִימִית, חוֹדֶרֶת בּוֹ בְּכָל לֵב וּבְכָל נְשָׁמָה, אֲחוּזָה, קְשׁוּרָה וּדְבוּקָה, בִּנְעִימַת אֱמוּנָתוֹ, אֱמוּנַת- אמֶן, בְּבֵרוּר תּוֹלְדָתוֹ, בְּנִצְחוֹנוֹתָיו עַל כּל, בִּסְגֻלַּת קִיּוּמוֹ וְעֶמְדָּתוֹ נֶגֶד צָרָיו הָרַבִּים, אֲשֶׁר הֵמָּה כָּשְׁלוּ וְנָפָלוּ וְהוּא קָם וְהִתְעוֹדָד" (אורות, ישראל ותחיתו, א).

כשעם ישראל שוכח מי הוא, והוא שואף להיות עם ככל העמים, מדינת ישראל נופלת – והעולם ביחד איתה. לעומת זאת, כאשר עם ישראל מתעורר מתרדמתו ושב למהותו האמיתית: 

"אֱמֶת הָעֶלְיוֹנָה הַזּאת הִיא מְקוֹמֶמֶת אֶת כָּל הַיְקוּם, כָּל יְצִיר נִבְרָא מִמֶּנָּה חַי, הַכּל מִכּחָהּ יִשְׁתַּלֵּם, כָּל הַנּוֹפְלִים יָקוּמוּ עַל-יָדָהּ, כָּל עֲשׁוּקֵי כּחַ, כָּל רְצוּצֵי מִשְׁפָּט יָשׁוּבוּ וְיִנְהֲרוּ מִזִּיוָהּ, כָּל טְבוּעֵי שְׁאוֹל בְּחֵילָהּ יַעֲלוּ וְיַעַמְדוּ בַּמֶּרְחָב, כָּל זְהוּמֵי כָּל תְּמוּנָה סוֹרֵרָה, כָּל הַחֲשׁוּכִים עַל-יְדֵי כָּל סִכְלוּת וְכָל תִּעוּב, – עַל-יְדֵי אוֹר עוֹלְמֵי אֵין קֵץ זֶה יַבִּיטוּ וְיִנְהֲרוּ. אוֹר יִשְׂרָאֵל זוֹרֵחַ וְהוֹלֵךְ וָאוֹר, מְפַעֵם בְּקֶרֶב נִשְׁמָתוֹ אֶת הַלְמוּת גְּאֻלָּתוֹ" (אורות, ישראל ותחיתו, א).

כיצד, אם כן, נוכל להתעורר מתרדמתנו?

כיום, כמו לאורך כל ההיסטוריה שלנו, האתגר נעוץ ברבנים שלנו, ובפרט ברבנות הראשית שצריכה לעבור החייאה רוחנית רצינית. המסר אינו מגיע מביבי, ולא מהכנסת, גם לא מבית המשפט העליון. הרבנות הראשית, בנוסף להיותה המשגיח הלאומי שלנו לענייני כשרות וגיור, עליה להפוך למגדלור עבור העם שלנו ועבור העולם, כששם ה' על שפתיה, בהזכירה לכל האנושות כי שלמות התיקון נעוצה בהכרה בה' א-לוקי ישראל ובאימוצו. מה שכתב הרב קוק בזמנו נכון באותה מידה גם לימינו:

"דלדול כבוד הרבנות גרם הרבה לדלדולה של האומה בחומר וברוח, והוא שגורם גם עכשו להכבדת חבלי התחיה שלנו. הרבנות, זה הכח הרוחני הגדול, זה הכח החשוב אשר יצר תמיד את דעת הקהל בישראל, זה הכח הנעלה שהחזיק את נשמת האומה ועורר אותה לחיים לאומיים שלמים ומתוקנים נפגעה הרבה והשפעתה נחלשה בתקופתנו האחרונה, ודבר זה השפיע לרעה על כל מהלך החיים הכלליים שלנו. עכשיו כשחפצים אנו מחדש לסדר את עניני החיים הלאומיים שלנו ולתקנם תקון גמור, מוכרחים אנו להכניס תקון חודר ועמוק גם בחיי הרבנות בארץ ישראל. להחיות מחדש את הכח הרוחני החיוני הזה עד שיהיה לכח פועל מסודר, לכח משפיע חשוב על כל מהלך התחיה הלאומית" (מאמרי הראיה, חלק א, כבוד הרבנות).

על הרבנות הראשית, בפרט לאור החרפה הגדולה שהשחירה לאחרונה את דמותה, להשקיע מאמצים כבירים בחידוש עמידתה בעיני האומה. לשם כך, אין די בלהמשיך לעסוק באותם עניינים הלכתיים יומיומיים. במקום זה, על הרבנית להתעלות לרמה חדשה של קידוש השם, על ידי כך שהיא תזכיר לנו בבהירות את הקריאה הלאומית האמתית שנהיה אור לגויים, בכל תחום ותחום בחיינו.

הרב קוק כותב:

הָעוֹלָם וּמְלֹאוֹ לְאוֹר יִשְׂרָאֵל מְחַכִּים, לְאוֹר עֶלְיוֹן שֶׁל בְּהִירוּת תְּהִלַּת שֵׁם ד', שֶׁל עַם זוּ יָצַר לוֹ אֵל לְסַפֵּר תְּהִלָּתוֹ, הַיְדִיעָה הַמְנֻחֶלֶת מִבִּרְכַּת אַבְרָהָם, הַבָּרוּךְ לְאֵל עֶלְיוֹן קנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, לְעָם לְבָדָד יִשְׁכּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב, לְעָם אֲשֶׁר ד' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר, הָעָם הַמְטַהֵר אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִטֻּמְאָתוֹ וּמִכָּל מַחֲשַׁכָּיו, הָעָם אֲשֶׁר נָחַל חֶמְדָּה גְּנוּזָה, כְּלִי חֶמְדָּה, שֶׁבָּהּ נִבְרְאוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ; לֹא חֶזְיוֹנוֹת לֵב, לֹא מוּסָר אֱנוֹשׁ, לֹא רַק חֵפֶץ הָגוּן וְצִיּוּר טוֹב, לֹא הֶפְקֵרוּת הָעוֹלָם הַחָמְרִי בְּכָל עֲרָכָיו, לֹא עֲזוּבַת הַגּוּף בִּיסוֹד עָרְלָתוֹ וְטֻמְאָתוֹ וַעֲזוּבַת הַחַיִּים וְהַחֶבְרָה, הַמַּמְלָכָה וְהַמִּשְׁטָר, בְּשִׁפְלוּת זֻהֲמָתָם, וְלֹא עֲזִיבַת הָעוֹלָם וְכחוֹתָיו הַטִּבְעִיִּים אֲשֶׁר נָפְלוּ יַחַד עִם חַטַּאת הָאָדָם בְּשִׁפְלוּתָם, כִּי-אִם רוֹמְמוּת הַכּל (אורות,  ישראל ותחיתו).

הגיע העת שהרבנות הראשית תתפוס את מקומה הנכון כמצפן וכאור לעמנו, שתניף את דגל התורה כדגלנו הלאומי, בדיוק כשם שחכמינו הגדולים והאמיצים בעבר כינסו את בני ישראל והורו להם להישאר נאמנים לשליחותם הקדושה והנעלה. תלמידי החכמים, אלה בעלי ההבנה העמוקה ואשר חשים בצורה העמוקה והעוצמתית ביותר בביזיון התורה וברדידות המאפיינת את דורנו, צריכים להיענות לאתגר. כפי שכותב הרב קוק:

"קָמִים נְבוֹנֵי לֵבָב בַּחֲצוֹת לַיְלָה וִידֵיהֶם עַל חַלְצֵיהֶם כַּיּוֹלֵדָה: עַל צָרַת הָעוֹלָם, צָרַת יִשְׂרָאֵל, צָרַת הַשְּׁכִינָה, צָרַת הַתּוֹרָה, הֵם בּוֹכִים וּמְבַכִּים. וְיוֹדְעִים הֵם וּמַכִּירִים אֶת עמֶק הַצַּעַר בִּמְקוֹרוֹ וּבְתוֹלְדוֹתָיו, יוֹדְעִים הֵם, שֶׁכָּל הַצָּרוֹת וְהַמַּחֲשַׁכִּים, כָּל נַהֲרֵי נַחֲלֵי הַדָּמִים הַנִּשְׁפָּכִים, כָּל הַתְּלָאוֹת וְהַנְּדוּדִים, כָּל הַבּוּז וְהַמַּשְׂטֵמָה, כָּל הָרִשְׁעָה וְהַזֻּהֲמָא, אֵינָם אֶלָּא תּוֹלָדָה קְלוּשָׁה מֵהֵד-הַקּוֹל שֶׁל אוֹתוֹ הַצַּעַר הָעֶלְיוֹן, צַעַר הַשָּׁמַיִם, צַעַר הַשְּׁכִינָה, צַעַר הָאִידֵאָלִיּוּת הַמַּהוּתִית בְּהִפָּרְדָהּ מִמְּקוֹר תַּעֲנוּגֶיהָ, וְהָאִידֵאָלִיּוּת הָעֶלְיוֹנָה בְּרוּחָם שֶׁל הַבְּרִיּוֹת וּבְחִירַת הָאָדָם, תְּשׁוּבַת יִשְׂרָאֵל וְרוֹמְמוּת אֲצִילוּת הָרוּחַ הָרְצִינִי, הִיא קְשׁוּרָה. וְהֵם קוֹרְאִים לִתְשׁוּבָה, וְאָנוּ לְיָהּ וְעֵינֵינוּ לְיָהּ" (אורות, המלחמה, 10).  

הוספת תגובה

שלח

6 תגובות
4 לקרוא שוב את המאמר הניפלא : ואין אנחנו יכולים לעלות- האומנם?התערותא דלתתא
ט' ניסן התשע"ז
http://www.hakolhayehudi.co.il/opinions/ואין-אנחנו-יכולים-לעלות--האומנם-150

אם העם היהודי רוצה ? יקום ויבצע.
"במהרה בימינו"
"עלו נעלה"
3 חלומותרפאל סלומון
ט' ניסן התשע"ז
לצפות שהרבנות תהיה גוף מוביל זה בערך כמו לצפות שביבי יזום התיישבות ביו"ש א. אין רבנים ברבנות הראשית שהם מנהיגים ב. אם רב ינסה לקדם דברים יימצאו לפחות עשרה רבנים שיתנגדו לו. ג. והוא העחקר כל ניסיון של קידום כל נושא תורני ודתי במדינת ישראל ייתקל בחומת שמאל בצורה של בג"ץ תקשורת ועוד ועוד. הפיתרון משיח ובינתיים יוזמות טובות של יהודים טובים בכל תחום אפשרי.
2 טעות אופטיתיאיר ברלוי
ח' ניסן התשע"ז
להגיד שהבעיה היום היא שאין מספיק כבוד לרבנות? או שמא שהרבנות עצמה לא מאירה פנים? הבעיה מתחילה מהדרישה שלנו למנהיגות יהודית. הרבנים זה הסימפטום.
1 תגובהיוספי
ח' ניסן התשע"ז
הענין שעלינו לרומם את אור הרבנות, והיינו לצעוק שכבודה צריך להיות בעוצמה, זה ענין יקר. אני רוצה להביע את הערכתי לכותב
צבי פישמן

צבי פישמן

סופר ויוצר סרטים. תושב ירושלים

תוכן פרסומי

הרשמה לאתר

הירשמו במהירות ובקלות לקול היהודי
ותיהנו ממגוון שירותים מיוחדים באתר.
* * * מין * בדקו זמינות
בין 3 ל-20 תווים
*
תישלח אליך הודעה המאשרת כתובת זו
* סיסמא
בין 6 ל-20 תווים

אני מסכים לתקנון האתר

אני מעוניין לקבל מידע על חידושים ואירועים מיוחדים

*

שדות חובה

הרשם

התחברות לאתר

סיסמא שכחת סיסמא? התחבר

איפוס סיסמה

כדי לקבל סיסמה חדשה, אנא הכנס דוא"ל איתו נרשמת לאתר:

שלח