מעשה בחכם ותם, צב וארנב – לפרשת תולדות

[caption id="attachment_929" align="alignleft" width="200" caption="מעשה מחכם ותם"]
מי יהיה הממשיך?

מה חשב יצחק כשרצה לתת לעשו את הברכות, האם הוא לא ראה שהוא אדם שהולך אחר תאוותיו? זו השאלה ששואלים רבים בפרשת תולדות. בעל 'מי השילוח' מאיז'ביצא, אומר שודאי, יעקב ראה וראה ובכל זאת רצה לברכו. ולמה? "...שנדמה היה לו שהוא הכלי היותר מוכן לקבל טובה. אף שהכיר שהולך בשטף וזרם, אכן אם יבררו ה' יתברך- אז יהיה גדול מאד"

כלומר, יצחק מחפש ממשיך לדרך ה' שעברה אליו מאביו אברהם ויש לו לכך שתי אפשרויות –יעקב ועשו. ואף שהוא רואה את יעקב בתמותו, הוא חושב: 'אמנם יעקב הוא צדיק, אך 'הכלים' שלו להמשיך בעולם את דרך אברהם הם קטנים יחסית. לעומתו, עשו הולך כיום בדרך רעה, אך אם יתהפך לטוב – כוחו רב הרבה יותר. עדיף לי לברך את עשו, ובכך להמשיך עליו את ברכת ה' כך שיתהפך לטובה.'

ה' כידוע חשב אחרת. והעדיף שאת דרך האבות ימשיך יעקב – התמים והאיטי. מאשר עשו – הצייד הזריז אך התאוותן. למה?

החכם והתם

באחד מסיפורי המעשיות שלו, מספר ר' נחמן על שני חברים מילדות שתכונותיהם זיכו אותם בכינויים:החכם והתם. החכם היה מוכשר מאד, ולמד מקצועות רבים בקלות. התם לעומתו, היה סנדלר פשוט שהרויח את לחמו בקושי. אך התם היה תמיד בשמחה והחכם מלא בחשבונות ועצבות. יום אחד לאחר הרבה שנות פרידה הם נפגשו. התם ראה שחבירו החכם מלא ייסורים וצער ואמר לו: "מי יתן שתבוא אתה על מדרגה שלי". החכם ענה לו בלעג וזלזול: "זה אפשר להיות שאני אבוא על שלך – שינטל ממני השכל ואהיה נעשה משוגע כי הלא מה אתה – איש משוגע! אבל שאתה תבוא על שלי, זה אי אפשר בשום אופן, שתהיה אתה חכם כמוני. השיב לו התם: "אצל ה' יתברך הכל אפשר ויכול להיות כהרף עין שאני אבוא על שלך". ושחק החכם ממנו מאד.

בהמשך הסיפור, המלך רצה להתוודע לאנשים בעלי הכינויים – 'חכם ותם' והזמין אותם אליו. התם רץ אליו בזריזות ושמחה ואילו החכם, גאוותו וחכמתו הביאו אותו לומר שאין בכלל מלך והוא לא נענה להזמנתו. המלך שראה את תמימותו הגדולה של התם, מינה אותו להיות מושל עיר אחת. במסגרת תפקידו החדש, אותו מילא ביושר ובתמימות כדרכו, יעצו לו יועציו שכיוון שהוא קרוב אל המלך, כדאי לו ללמוד חכמות ולשונות כך שיבין את כל הנושאים שחשובים למלך. כיוון שהבין התם את הצורך בלימוד, חשב לעצמו: למה לא? והוא למד במהירות שפות וחכמות רבות. "ותכף עלה על דעתו שחברו החכם אמא לו שאי אפשר בשום אופן שהוא יבוא על שלו, והנה – עתה כבר בא על חכמתו (ואף על פי כן, לא היה משתמש בחכמות כלל, רק נהג הכל כבתמימותו הראשונה)"

החכם לעומתו, הקדיש את עצמו להסתובב בעולם ולהוכיח לכולם שאין כלל מלך! – מסע שהיה מלווה בשבילו בבזיונות גדולים שקיבל מכל אנשי הממלכה. באחד ממסעותיו, הגיע לעיר בה משל חבירו התם. הלה, שראה במצבו העלוב וריחם עליו, אמר לו: "ראה תמימותי למה שהביא אותי - לגדולה כזו ואל מה חכמתך הביאה אותך?" אך החכם התעקש ולא חזר בו. ענה התם – השר ואמר: "אתה אמרת שאתה יכול לבוא על שלי בקל ואני לא אוכל לבוא על שלך. ראה שאני כבר באתי על שלך ואתה עדיין לא באת על שלי. ואני רואה שזה קשה יותר שאתה תבוא על תמימות שלי..."

אני חושב שבמעשה הזה, אפשר למצוא את התשובה לבחירת ה' ביעקב. התמים, מבין שאינו מושלם ומכיר אף במעלות חבירו, ואילו החכם והמוכשר בענייני העולם הזה, התמימות - השלימות הנפשית נראית בעיניו רק כחסרון – שיגעון. על כן, התמים עוסק אמנם בעניינים רוחניים, אך כשיצטרך ויבין את החשיבות שיש בכך לקשר שלו עם המלך – מלכו של עולם, ייעשה מוכשר אף בענייני העולם הזה השונים והמסובכים אף שמצד עצמו אין לו נטיה לכך. וחבירו המוכשר בענייני העולם הזה יעמיק בהם עוד ועוד כי אינו מכיר במישור הרוחני הנסתר שחסר לו.

מי יגיע ראשון?

הדיון הזה, הוא לא רק תיאורטי והיסטורי אלא אף נוגע מאד לזמן הזה. כשאנו באים גם כיום לחשוב מהיכן כדאי לפרוץ קדימה ולהמשיך את גילוי אור ה' בעולם? עומדות גם בפנינו שתי אפשרויות: הציבור הדתי והציבור החילוני. הנטיה הראשונה יכולה להיות כמו של יצחק, הרי לחילונים כמו לעשו, יש אחיזה חזקה בכ"כ הרבה כלים: מדינה, אוניברסיטאות, צבא וכו' אמנם חסרה להם 'הרוח' שתחיה את כל הגוף הגדול הזה אך הבה וניתן לו אותה! מנגד, הציבור הדתי נראה קצת 'מפגר מאחור', 'שלעפצאך' כזה. אמנם הוא נאמן לדבר ה' ותורתו אך הוא רחוק כל כך מהמציאות ובעיותיה בעולם הזה. נראה שלהביא אותו לכך ייקח זמן ארוך מאד!

אמנם, כפי שהסברנו הדרך הראשונה אם כי היא נראית קצרה, ויכולה להיעשות במהירות – בסופו של דבר מתגלית כדרך 'קצרה וארוכה'. בעוד שהדרך השניה הנראית ארוכה, עתידה להצליח ועל כן מתבררת כדרך 'ארוכה וקצרה'.

אך האם אין כלל מקום להאיר בתוך הכלים החזקים? צריך ללכת רק בכלים האיטיים? חכמי הסוד גילו לנו שלדרכו של יצחק היו גם הצלחות: מעשו הצטרפו גרים לעם ישראל שהביאו אליו את עוצמותיהם הגדולות. למשל: עובדיה הנביא שהיה גר אדומי הוא ר' מאיר התנא. למדנו מכך, שאמנם אפשר להעלות ניצוצות גם ממי שאצלו המציאות היא החזקה ואפשר להאיר אצלו את אור ה' ולהעלות בכך את העוצמות הגנוזות בו. אך אלו ניצוצות בודדים. הדרך בכללה אינה כך. הדרך לתיקון המוכשר והחזק היא דוקא ע"י שהחלד והאחוז פחות בעולם הזה ישיג אותו.

ישנו משל ידוע על צב וארנב שערכו תחרות. הארנב עקף בהרבה את הצב ונעצר לנוח. לצב ממילא אין סיכוי – חשב. בינתיים בוא נרדם והצב שהתקדם לאיטו השיג אותו בסוף. כמובן שלא היה סוף לבושתו... הגאוה של הזריז והמוכשר תישבר דוקא על ידי כך שהאיטי והנראה חסר סיכוי ישיג אותו.

השגה חשובה יש על כל מה שנאמר עד כאן: כל זה נכון, רק אם הציבור הדתי יבין את מעלתו. אך אם הוא ירגיש חלש ומסכן ויחשוב רק על מעלת אחיו החילוניים, וינסה להשיג אותם במגרש שלהם – תמיד הוא יפסיד ויגיע שני.