האם יש גבולות לרפואה?

נתקדם בעץ הספירות המצייר את משרד הבריאות המתוקן. הספירות נצח והוד הן שתי הרגליים הנעות יחדיו וקשורות זו בזו. האבן עזרא בפירושו על הפסוק "ורפא ירפא" מביא שתי הסתייגויות (ושתיהן לא נפסקו להלכה). הראשונה, כנגד ספירת הנצח, שלרופא ניתנה רשות לרפא רק חוליים חיצוניים, כלומר גלויים לעין, אך כל חולי פנימי רק ה' יכול לרפא. כיום, בעזרת המכשור הרפואי כגון רנטגן וכדומה, ישנם גם חוליים פנימיים הנחשבים "גלויים לעין". מאידך, החדירה לתוך גופו של החולה (תהליך הנקרא 'ניתוח') הפכה במרוצת השנים לפרוצדורה פשוטה, והרפואה המודרנית מרבה להשתמש בה, לעתים באופן מופרז.

לגוף האנושי ישנה יכולת ריפוי עצמי מופלאה ביותר. יתרה מכך, ישנה לגוף יכולת פיצוי שאין כדוגמתה בשום מכשיר מעשה ידי אדם. כאשר צינור במכונת הכביסה דולף, הוא ימשיך לדלוף עד שנחליף אותו, והמים לא ישנו את מסלולם דרך צינור אחר כדי לפצות על הצינור הסורר (וגם אם יהיה מנגנון פיצוי כלשהו הוא יהיה מוגבל ולא אינסופי). לעומת זה, כאשר יש למשל קרע במיניסקוס בברך, הוא יכול להתרפא באופן טבעי, וגם אם אינו מתרפא, הברך עשויה לתפקד באופן מלא ורגיל לחלוטין, בזכות אותו מנגנון פיצוי המפעיל את שאר הרקמות על מנת לחפות על התפקוד הלקוי של המיניסקוס. ככל שמעמיקים פנימה לתוך גופנו, התכונות הללו הופכות להיות מסתוריות יותר ואינסופיות.

החולי הפנימי ביותר הוא כמובן חולי הנפש, ולכן הוא עומד ביסוד כל חולי גופני. ככל שהחולי הגופני יהיה פנימי יותר כך הוא קשור יותר לחולי הנפש. תופעה נפוצה, שכל בעל מקצוע נתקל בה, היא כאשר החולה מזניח (במכוון או לא) התמודדות עם מצוקות נפשיות, והדבר גורם לחולי להתפשט אל הגוף. להלכה, כאמור, מותר ומצווה לרפא גם חוליים פנימיים, אך על הרופא לזכור שאם החולי כל כך פנימי, הוא בהכרח נעוץ חזק במצוקה נפשית, ולכן עליו לשקול היטב כל פרוצדורה ניתוחית.

ההסתייגות השניה של האבן עזרא, כנגד ספירת ההוד, שלרופא ניתנה רשות לרפא רק חוליים הבאים בידי אדם, אך חוליים הבאים בידי שמים רק ה' יכול לרפא. בעלי התוספות מביאים את הסברא הזו ולמסקנה מכריעים שישנה רשות לרפא גם חוליים בידי שמים, וכך נפסק להלכה.

האם בכל זאת קיים הבדל בין שני סוגי החוליים? מבואר בחסידות שרפואה ומחלה הם שני צדדים של אותו מטבע, שהרי על האדם לשוב בתשובה שלמה, וההתעוררות לזה עשויה להיות על ידי התבוננות במצבו הבריא והטוב, אך גם עלולה להיות בעקבות חולי רח"ל. וכן אמר רבא (ברכות ה' א') "אם רואה אדם שיסורין באים עליו (ובפשטות צריך לומר שעיקר הכוונה ליסורין בידי שמים), יפשפש במעשיו". הגמרא ממשיכה ואומרת שאם לא מצא עוון יתלה בביטול תורה, והרי זה תמוה מאד, שמי באמת אינו מוצא בעצמו שום עוון, ועוד, הרי ביטול תורה הוא עוון בפני עצמו, אז מה פירוש "לא מצא"? ויש לומר שהכוונה שלא מצא עוון שעשוי להסביר את היסורין שלו, שהרי הקב"ה מעניש מידה כנגד מידה, וכפי שנקרא בשבת בפרשת בחוקתי, וכן מבואר לאורך מסכת סוטה (הנלמדת בתקופה זו). אם כך, בפרט בחולי הבא בידי שמים, ראשית על האדם לפשפש במעשיו ולשוב בתשובה שלמה, וידוע הפתגם לגבי מצה שנקראת מאכל האמונה ומאכל הרפואה, ויש מי שמגיע לאמונה בעקבות שהגיעה לו רפואה לחוליו, ואשרי מי שמגיע לרפואה בעקבות האמונה שלו.

לפי הקבלת כפל הלשון "ורפא ירפא", נמצאנו למדים שבנצח והוד "ורפא" – מותר לרופא לרפא רק חוליים חיצוניים והבאים בידי אדם, "ירפא"- מותר גם לרפא חוליים פנימיים והבאים בידי שמים.

בהקבלה לשבעת הדברים שניתן ללמוד מגנב, בספירת הנצח נמצאת התכונה "בוטח ומקווה", כאשר בחוליים חיצוניים ישנו יותר בטחון בריפוי ואילו בחוליים פנימיים הביטחון מתערער ונשארת תקווה שבאמת הטיפול יצליח. בספירת ההוד נמצאת התכונה "עמל בטרחה גדולה", שכאשר הרופא פונה לטפל בחולי שבא בידי שמים עליו להכין את החולה ל"עבודה קשה" של תשובה, וכלשון רבי ישראל מסלנט ש"קל ללמוד את כל הש"ס יותר מאשר לתקן מידה אחת באדם".