רבי לוי יצחק מברדיטשוב נולד בשנת ת"ק לאביו רבי מאיר ולאמו שרה-סאשא. אחרי חתונתו נסע למעזריטש, הסתופף בצל הרב המגיד במשך מספר שנים והיה לאחד מגדולי תלמידיו. רלוי"צ שימש ברבנות בכמה ערים וסבל רבות מרדיפות המתנגדים. אחרי שהועבר ממשרתו בפינסק, עקב החרמות על החסידים, עבר לעיר ברדיטשוב והקים בה קהילה חסידית. היה ידוע בלימוד הזכות הגדול שלו על הכלל והפרט, וכונה "סנגורם של ישראל".
דברי תורתו נקבצו בספר 'קדושת לוי'. רלוי"צ נפטר בכ"ה תשרי תק"ע ונטמן בעירו ברדיטשוב. מרוב הערצה לרבם, קהילת ברדיטשוב לא מינתה עוד רב כממלא מקומו וכל גדולי התורה שבאו אחריו כונו בתואר 'דיין' ו'מורה הוראה'. מובא בספרים, שיש ענין להזכיר שמו קודם התקיעות בכדי ללמד זכות על עם ישראל, וסיפורים רבים נמסרו אודות פעולתו הכבירה בתקיעת השופר. כך, מסופר כי המגיד מקוז'ניץ חכה עם התקיעות שלו עד שיסיימו לתקוע בבית מדרשו של רבי לוי יצחק, לאחר שראה בשמים שרק מהכנותיו לתקיעות מתבטלים כל הקטרוגים. מכיון שכך, הבאנו כאן כמה סיפורים אודות עבודתו בשעת התקיעות:
לפני ר"ה חזר פעם הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב אחר בעל תוקע הגון וראוי, שיתקע בבית מדרשו. נכנסו אליו הרבה בעלי תקיעה ורצו לזכות בזכייה זו. כל אחד מהם הראה כחו בידיעת כוונות וסודות התקיעה לפי הקבלה, אך אף אחד מהם לא מצא חן בעיני הצדיק.
יום אחד בא לפניו בעל תוקע והצדיק שאלו מה הוא מכוין בשעת התקיעות. נענה האיש ואמר:
רבינו! יהודי פשוט אני ואין לי עסק בנסתרות. ארבע בנות יש לי שהגיעו לפרקן, ואני מתכוון בתקיעות: רבונו של עולם! הריני עושה רצונך, מקיים מצותך ותוקע בשופר, אף אתה עשה רצוני ותעזור לי להשיא את בנותיי.
עמד ר' לוי יצחק ואמר: אתה תתקע בבית מדרשי.
כפי שקולו הפשוט של השופר מתפרט לקולות רבים, נפרט גם אנו מעט את כוונתו הפשוטה של בעל התוקע: ארבע הבנות, כמו ארבע הבבות בניגונו הידוע של האדמו"ר הזקן, מקבילות כל אחת לעולם אחד מתוך ארבעת העולמות [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה], ולחלק אחר של התקיעה [תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה].
בעת שירת הניגון "ארבע בבות" עוברת הנשמה בארבעת העולמות בזה אחר זה, כששיאו של הניגון מביא לשיא הדבקות ולשינוי מהותי בנפש, המקביל לעולם האצילות. ניתן אם כן לשער שכך היה גם בתקיעת השופר של אותו יהודי, כאשר בד בבד עם התקיעות עברו לפניו דמויות בנותיו, וכוונת התקיעות שלו התעצמה עוד ועוד עם כל אחת מהן.
ארבע פעמים בת עולות בגימטריה 1608, סכום כל הצירופים האפשריים של המילה בינה, שהיא מקור השופר על פי כוונות האריז"ל. אמנם הבת מסמלת בדרך כלל את המלכות והבינה את האם, אך כאן "כאמה בתה". בראש השנה עולה המלכות לקבל מוחין מהבינה-אמא, ואין כוונה מתאימה לשופר הבינה יותר מארבע הבנות.
*
פעם נכנס הרה"ק לביהכנ"ס לקיים מצות תקיעת שופר, הרגיש שישנם קטרוגים גדולים, ופנה כלפי העזרת נשים וצעק: ווייבער, גיבט א ביסל טרערען צו שווענקען דעם שופר [נשים, הבו קצת דמעות לשטוף את השופר]. וגעו כל הנשים בבכיה גדולה, וירוח להרה"ק וניגש להבימה לתקוע בשופר.
גם בסיפור זה עומד הכח הנשי מאחורי השופר, ומעזרת הנשים נשלח עזר כנגד רבי לוי יצחק, התוקע בעזרת הגברים שלמטה (בסוד עלית האשה-מלכות להיות "עטרת בעלה").
שערי עזרת הנשים כאן, שערי בינה, הם גם שערי דמעה שלא ננעלו מעולם. שער דמעה עולה נצח ישראל, שרק בכחו מנצח הצדיק את קטרוג השטן. ועוד, עזרת נשים עולה שטן ברצוא ושוב (ש שט שטן טן ן), היינו הכח לבטל ולהשיב אחור את השטן.
*
הרב המגיד הגדול ממזריטש לא היה תוקע בעצמו, כי אם הרב הקדוש ר' מנחם מענדל מוויטעפסק זי"ע היה תוקע והוא ז"ל היה מקריא את התקיעות. אף קודם הסתלקותו, שהיה חולה ברגליו כמה שנים, היה מקריא לתוקע מחדרו. פעם אחת לא היה הרב מוה"ר מנחם מענדל במעזריטש על ראש השנה, וצוה המגיד להרב הגאון רבי לוי יצחק מברדיטשוב שהוא יתקע. והזמין את עצמו לכך, והלך ביראה ובפחד ורעש גדול כדרכו, ותיכף כשקרא לפניו תקיעה ראשונה ראה אורות גדולים ונתעלף והוכרחו ליתן התקיעות לאדם אחר, שלא יראה ולא יפחד. ואמר הרב המגיד אחר התפלה: לא ידענא מה היה לו, והלא מענדל רואה יותר ואינו מתפחד כל כך'...
שלושת גיבורי הסיפור שלנו, המגיד ושני תלמידיו הגדולים, מקבילים לשלוש הספירות העליונות כתר-חכמה-בינה, ולשלושת העולמות בהם שורות אותן ספירות, א"ק-אצילות-בריאה.
המגיד, ככתר מעל ראשם של תלמידיו, אינו תוקע בעצמו. גם הכתר, המאציל, אינו פועל בעולמות באופן ישיר אלא מצווה על נאצליו כמלך, והם נענים לו בדרך ממילא.
רבי מנחם מענדל שייך לחכמה, וכחכם הרואה את הנולד הוא רואה את האורות הנולדים מתקיעת השופר. גם עליתו לארץ ישראל, שאוירה מחכים, שייכת לעבודתו בראש השנה. "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה (בחינת חכמה, ראיה) מרשית השנה ועד אחרית שנה" – מראשית השנה רואה החכם את הנולד בה.
רבי לוי יצחק, כאמור, מזוהה עם הבינה. מהבינה משתלשלים היראה והפחד המאפיינים את הגבורה (בסוד "אני בינה לי גבורה"), שהם גם מאפייני עבודתו של רבי לוי יצחק ההולך "ביראה ובפחד וברעש גדול" ולבסוף מתעלף. גם שמותיו קשורים לכך: הלוויים, וכן יצחק אבינו, שייכים לגבורה, בעוד הכהנים ואברהם אבינו שייכים לחסד.
שייכותו של רבי לוי יצחק לבינה, 'אמא', מסבירה את רגישותו לאשה, המזוהה עם המלכות ה'בת'. בכך ישנו הסבר גם למובא לעיל בתולדות חייו, כי במסורת הדורות הבאים נקשר דווקא הוא לתקיעת השופר: כוונות האריז"ל לתקיעה, סובבות כולן סביב הדינים והגבורות שהיא מבטאת, ועלית המלכות המקבלת את הדינים. רבי לוי יצחק כולו אומר גבורה, אך דווקא בגלל אווירת הדין והמשפט שהוא שרוי בה ומאוים מפניה, הופך הוא לסנגורן של ישראל הדואג כל העת לזכותם בדין.
