היום (חמישי) ד' שבט, חל יום פטירתו של רבי ישראל אבוחצירא הידוע בכינויו ה'בבא סאלי', כמידי שנה בשנה מתקיימת בנתיבות הילולא רבתי לאורך כל שעות היממה, בהשתתפות אלפי אנשים מכל החוגים בעם ישראל.
רבי ישראל נולד בעיר ריסאני שבמרוקו בשנת תר"ן, למשפחת אבוחצירא הנודעת כשושלת רבנים מקובלים ובעלי מופתים, אביו של רבי ישראל הוא רבי מסעוד אבוחצירא בנו של רבי יעקב בעל ה'אביר יעקב'. אחיו של רבי ישראל הם רבי דוד ורבי יצחק הידוע בכינוי ה'בבא חאקי'.
רבי ישראל הרגיל את עצמו בסיגופים שלא לאכול בשר וכמו כן לצום בימי החול. בגיל 13 התחתן ונולדו לו מספר ילדים אשר המוכר בהם הוא ה'בבא מאיר', לאחר שאשתו הראשונה נפטרה נשא רבי ישראל אישה אחרת אשר גם ממנה נולדו מספר ילדים. עם פטירתה, נישא רבי ישראל בשלישית עם הרבנית סימי אשר חיה עד היום.
מה שכלי התקשורת לא מספרים לכם - הצטרפו עכשיו לעדכונים מהקול היהודי>>
בגיל 18 החליף את אביו שנפטר, בראשות הישיבה. לאחר מספר שנים עלה לארץ אך חזר למרוקו בעקבות המצב הרוחני ששרר שם. בשנת תשכ"ד עלה שוב פעם לארץ שם גר עד יום פטירתו בד' שבט תשד"מ.
לכבוד יום ההילולא הבאנו לקט ספורי מופתים על ה'בבא סאלי' מתוך ספרים שונים שנכתבו על דמותו.
רבי ישראל היה נוהג לערוך סעודות מצוה בהזדמנויות שונות, ובמיוחד בימי הילולא של גדולי הצדיקים (כמקובל בקהילות יוצאי מרוקו), וסיפורי מופת רבים נקשרו לסעודות אלה. מעניין ששם אביו של רבי ישראל היה רבי מסעוד – רמז שבנו ידע לסעוד אנשים על-ידי סעודה. פעם אחת סיפר רבי ישראל עצמו שהצדיק רבי מנחם מענדל מויטבסק התגלה אליו והקים אותו ממיטתו כדי שיעשה סעודה לכבודו ביום ההילולא שלו.
אפשר אולי לשאול, מה המיוחד בסעודה? והרי כולנו אוכלים, ממש כמו בעלי-החיים. אכן, יש אנשים שהאכילה מורידה אותם לדרגה של בהמה... אבל הצדיק אינו אוכל מתוך תאווה מגושמת, וכך גם הבבא סאלי היה מסתפק במועט מן המועט להחיות את גופו. אכילתו של אדם כזה שקולה להקרבת קרבנות – כאשר המאכל הגשמי עולה ונכלל בגוף האדם ומתעלה עמו בתורתו ותפילתו, כמו שהקרבן עולה בלהב המזבח. כאשר יצחק אבינו רצה שתחול עליו רוח-הקודש, אמר לבנו להכין לו סעודה, וכך גם אמרו חכמים "כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו השכינה". הזכרנו שלפי הקבלה האות של חודש שבט היא צדי"ק, וכעת נוסיף שלחודש הזה התייחד חוש האכילה – לתקן את האכילה, עד לדרגת הצדיק היכול לפעול רפואה וישועה גם בשיירי מאכלו.
כששומעים את העדויות על מעשי המופת הרבים שנעשו בזכות רבי ישראל בבא סאלי, אפשר בהחלט להאמין לסיפורים המופלאים על רבי ישראל בעל שם טוב (וכבר אמר אחד הצדיקים שצריך להאמין שכל מה שסופר על הבעש"ט היה יכול להיות). אכן, הרבי מליובאוויטש התבטא על הבבא סאלי שהוא "יהודי של הבעל שם טוב" (א בעל-שםסק'ע איד).
לא מדובר רק על דמיון חיצוני. לבבא סאלי היה קשר נפשי עמוק לבעש"ט וכל גדולי החסידות אחריו. כך מסופר שכאשר הגיע הבבא סאלי ללמוד בישיבת המקובלים בית-אל (בשנת תרפ"ב), ישב בפינה ולמד בספר חסידות, כאשר כולם לומדים רק בספרי הקבלה, וכאשר מישהו התחיל לדבר אתו אמר לו הבבא סאלי בביקורת: כל מה שאתם לומדים, אם זה בלי תורת הבעל-שם-טוב, זה לא זה... (שכן ההשגחה העליונה הורידה לדורות שלנו את תורת החסידות המגלה את האור הפנימי בחכמת הקבלה ומלמדת להבין אותה כראוי).
בהקשר זה התפרסם המעשה הבא:
הרב מכלוף עמינדב קריספין, הנשוי לנכדת הבבא סאלי, נכנס פעם ל'יחידות' אצל הרבי מליובאוויטש, והרבי ביקש ממנו לספר אודות הבבא סאלי. סיפר הרב קריספין: כאשר התגורר הבבא סאלי בעיר יבנה, היה שם רב אחד, ראש כולל, שביקש שאסדר לו פגישה עם הצדיק. תוך כדי הפגישה, התבטא אותו רב מעט בזלזול כלפי הבעש"ט. הבבא סאלי הגיב בתוקף, בתוך דבריו אמר "אני יודע מי היה הבעל-שם-טוב", ולבסוף אמר לאותו רב לצאת מביתו. לאחר מכן, אמר לי "מה עשית לי? הבאת אלי איש שמדבר כנגד הבעל-שם-טוב?" והוסיף: "אתה תראה, אם מחר ישאר הכולל הזה ביבנה, אני אינני בבא סאלי"... ואכן, למחרת התברר שהפסיקו את התקציב לכולל, ובו ביום הוא נסגר. כשסיים הרב קריספין לספר זאת לרבי מליובאוויטש, אמר הרבי בהתרגשות: יש לך סיפורים כאלה ואתה שומר אותם לעצמך?
העיקר כאן אינו ההקפדה על אותו רב (מעשה חריג של 'דין') אלא יחס הכבוד כלפי צדיק כבעל-שם-טוב. החיבור של הבבא סאלי לתורת החסידות וגדוליה הוא מפתח לקירוב לבבות בין העדות השונות בעם ישראל – כאשר המסורת האשכנזית מתחברת למסורת של יהדות צפון אפריקה, כל אחד עם סגנונו המיוחד וביחד עולה ניגון של כלל ישראל. ואם כבר עוסקים בחיבורים, נזכיר רמז עממי יפה: "אתם נצבים היום כֻלכם לפני ה' אלהיכם" – אתם ראשי תבות אשכנזים, תימנים, מרוקאים (וכל השאר נכנסים באמצע...), שהם גם ראשי תבות אמת.
הבבא סאלי ביקר בארץ כמה פעמים, ובשנת תשי"א אף עלה לארץ עם משפחתו. אך כעבור תקופה לא ארוכה חזר לחו"ל, ורק בשנת תשכ"ד עלה לארץ והשתקע בה.
מאחורי הנדודים האלה נמצא הסיפור המורכב של הדורות האחרונים: מצד אחד, הישוב היהודי בארץ הולך וגדל, ברוך ה', וכבר ניתן בקלות יחסית לעלות לארץ הקודש, כמשאת-הנפש של כל דורות הגלות. כדאי להזכיר שרבי יעקב, סבו של הבבא סאלי, ניסה כמה פעמים לעלות לארץ, ונפטר בדרכו אליה – עד שבא רבי ישראל והשלים את המסע של סבו (כאשר יש לזה רמז בשמותיהם, שכן ישראל הוא שם-המעלָה שזכה בו יעקב אבינו כשחזר לארץ ישראל).
אך מצד שני, חל תהליך מואץ של עזיבת היהדות, עד לתחושה של התמוטטות כללית של העולם הישן, וכידוע יהדות צפון-אפריקה סבלה קשות מהתפרקות רוחנית זו (גם כתוצאה מפעילות מכוונת של אליטה חילונית אשר רצתה "לחנך מחדש" את הדתיים הנחשלים....). במציאות כזו, יהודי ממרוקו אינו יודע האם לעלות לארץ או להישאר בקהילתו המוכרת בגולה, המצליחה לשמור (במידה מסוימת) על רוח היהדות הנאמנה. מה עושים?
את שאלתו פרש רבי ישראל בפני הרבי מליובאוויטש, והרבי ענה לו באריכות, באהבה ובכבוד רב. הנה כמה שורות מתוך התשובה המאלפת:
כיון שזיכה השם-יתברך את כהדר״ג [כבוד הדרת גאונו] להיות איש כללי ומנהיג בישראל אשר מאות ואלפים נשמעים לקולו, הנה בטוח הדבר שניתנו לו גם כן הכוחות להביא את זה בפועל בחיים היום יומי של כל המושפעים ונשמעים לקולו... כיון שנמצא כהדר"ג שליט"א בארץ הקודש ת״ו בה נמצאים עתה עשיריות אלפים של אחינו הספרדים שליט"א, ומצד ריבוי הנסיונות העלמות והסתרים זקוקים הם להוראות תכופות בדרכם הקשה בגשמיות וברוחניות, הנה זכות עצום וגדול נפל בחלקו של כהדר"ג שליט"א אשר הוא ישתמש בהכשרונות והסגולות אשר חננו השי"ת... לצאת במלחמה נגד היצר... בראש צבאות אנשי קהילות הקדש המושפעים ונשמעים לרצונו, ללחום מלחמת ד׳ ולפרסם אלקותו יתברך בכל סביבתם... וביחוד ובפרט שהיא חובת השעה לכבוש ביד חזקה את כל הדור הצעיר.
בתמצית: במקום לעסוק בהתגוננות ובמחשבות היכן אשמור עלי ועל משפחתי, היה מנהיג! עמוד בראש הקהילות המושפעות ממך וצא למלחמה נגד היצר הרע, ובוודאי הקב"ה ישלח ברכה במעשה ידיך. עשה כאן, בארץ הקודש, את המהפכה החיובית, ובמיוחד "לכבוש ביד חזקה את כל הדור הצעיר" – יד חזקה שאינה במקלות ובשוטים, אלא בתקיפות ובנועם גם יחד, כמיטב המסורת של רבני מרוקו ומשפחת אבוחצירא. בסופו של דבר, רבי ישראל הלך בדרך זו והיה "איש כללי ומנהיג בישראל", והשפעתו ממשיכה והולכת עד עצם היום הזה. זכותו תגן עלינו, אמן.
מה שכלי התקשורת לא מספרים לכם - הצטרפו עכשיו לעדכונים מהקול היהודי>>
עוד מילדותו ישב הבבא סאלי ועמל בתורה הקדושה, ישב וטיפס במדרגות גדולות ונפלאות. הוא עמל על כל הנהגה של חסידות, על כל הנהגה של קדושה וטהרה, עד שהיא נעשתה אצלו כקניין טבעי, כחלק מהמהות שלו. הבבא סאלי היה עמל בתורה ימים ולילות, עד שנעשה בקיא בש"ס, בבלי, ירושלמי, ישר והפוך, עם ראשונים ואחרונים, הכל כבכף ידו, עד שנעשה לכלי מפואר.
בספר "נפלאות ישראל" מובאים מכתבים שכתבו אליו כשהיה בגיל עשרים וארבע. כבר אז כתבו עליו תארים מופלאים: "צדיק דורינו", "אספקלריא המאירה", "מנורה הטהורה". שימו לב, הוא בסך הכל בגיל עשרים וארבע, ואיזה תארים נותנים לו גדולי הדור!
הבבא סאלי היה בקיא בכל חדרי התורה, ובכל המקצועות שבתורה. הוא היה בקיא גדול בבדיקת סכין השחיטה, בבדיקת פנים של הבהמה, הוא היה מוהל מומחה, הוא היה סופר סת"ם וכתב לעצמו ספר תורה (בספר תורה הזה הוא קרא בו כל ימי חייו שניים מקרא ואחד תרגום).
הבבא סאלי היה מסתגר עם דודו (אחי-אביו), רבי יצחק, והיה עמל איתו בתורה ימים ולילות. היה לומד תורה גם עם דוד אחר שלו, רבי דוד. הבבא סאלי היה יושב ימים ולילות, עמל בתורה, ושום דבר בעולם לא עניין אותו. כך, רבותיי, שנים של עבודת השם בלי הפסק, שנים של של שקידה עצומה, הפכו את רבנו הבבא סאלי הקדוש לכלי מפואר, אחד יחיד ומיוחד בדורו, שכבר בצעירותו כל העולם דיברו על גודל תורתו וקדושתו הפלא ופלא.
בדרכו של הבבא סאלי לישראל הוא הפליג באוניה. במשך ההפלגה הוא הסתגר בתא שלו, וישב ללמוד תורה. לפתע פרצה סערה בים, שהתחילה לטלטל את האוניה. האוניה עמדה לטבוע בכל רגע. האנשים שהיו על האוניה רצו אל רב החובל, ואמרו לו שיש על האוניה צדיק גדול. הם הלכו אל התא של הבבא סאלי ודפקו בדלת. הוא פתח ושאל מה קרה. אמרו לו: "רבינו, המצב קשה, האוניה עומדת לטבוע, בבקשה שכבודו יעשה משהו". אצל הבבא סאלי היה גביע של קידוש, הגביע היה של סבו, רבי יעקב אבוחצירא, והוא היה מקדש עליו בליל שבת. הוא לקח את הגביע ומזג בו יין, בירך עליו "בורא פרי הגפן", שתה מעט מהיין ושפך את הנותר בים. ברגע שנשפך היין, הים נעשה כמו שקט כמו ראי. בכל האוניה דיברו על זה והיה רעש גדול. כשהגיעו לישראל חיכו אלפים בחוף, כי ידעו שהבבא סאלי מגיע. כשהם שמעו את הסיפור היה רעש גדול מאוד. זה רק כדי שנבין מי זה היה הבבא סאלי הקדוש. "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". רק נבין מה זאת ברכה של צדיק, נראה איך מהשיריים של הכוס שהוא ברך עליו הים נרגע. הים, עם כל הגדולה שלו, לא יכול לעשות יותר שום דבר: "הבבא סאלי פה!"...
היה אדם אחד בנתיבות שהילדה שלו היתה חולה מאוד. היא היתה אצל רופאים, עברה בדיקות רבות, אבל הרופאים לא ידעו מה הבעיה שלה. היא לא היתה מסוגלת לאכול, וכל הזמן היתה מחוברת לאינפוזיה. יום אחד אותו אדם הלך לבבא סאלי. הבבא סאלי היה חולה באותו היום ולכן לא קיבל קהל, והאדם הזה הצטער. בסופו של דבר התברר שלקחו את הבבא סאלי לבית חולים, וסיפרו זאת לאותו אדם. הוא רץ אליו וסיפר לו על הבת שלו. אמר לו הבבא סאלי: "אתה סומך על רופאים?! תסמוך על מי שאמר והיה עולם! תוציא את הבת שלך מפה מיד, ותהיה לה רפואה שלמה! אבל תוציא אותה תוך שעה. אם תוציא אותה אחרי שעה, אין לי מה להגיד לך". אותו האיש המסכן, שהבת שלו מחוברת לאינפוזיה, רץ לרופא והתחנן לפניו. אמר לו הרופא: "תחתום שכל זה על אחריותך", אמר לו: "אני חותם. אם הבבא סאלי אמר, אז אני חותם". הוא חתם ולקח את הבת שלו. בדרך לבית, כשהם נוסעים ברכב, הילדה שלו אומרת לו: "אבא, אני רעבה". האבא נבהל, הוא לא הבין, הרי הילדה לא אכלה מזה חודשים. הם באו הביתה, ערכו מהר שולחן, והיא אכלה. מאותו יום היא הלכה והבריאה. הם רצו אל הבבא סאלי להודות לו, אבל הבבא סאלי אמר להם: "אל תגידו לי תודה רבה, זה הכל בזכות האמונה שלכם שהאמנתם בקב"ה ולא האמנתם ברופאים, עד כדי כך שהייתם מוכנים לעזוב את בית החולים וללכת הביתה". זה היה גודל הענווה שלו, הוא היה ממעיט בעצמו.
סיפר אדם אחד שהיה משרת את הבבא סאלי כשהיה בבית חולים (בסוף ימיו הוא היה הולך הרבה לבית חולים), שפעם כשהיה משמש את הבבא סאלי בבי"ח, הוא ראה רופא אחד עם תינוק ביד, ששאל אותו: "שמעתי שיש פה צדיק, איפה הצדיק הזה נמצא?". הוא לקח אותו אליו. הבבא סאלי היה אז בסוף ימיו. הרופא שם את הילד על הברכיים של הבבא סאלי ואמר לו: "זה תינוק שהלב שלו כמעט גמור, וכל הזמן הוא בטיפול נמרץ, אולי כבודו יברך אותו". הבבא סאלי שאל את השמש שלו: "עוד כמה זמן סוכות?", ואמר לרופא: "תגיד לאבי הילד שבערב סוכות הוא יצא הביתה עם לב בריא", ואכן כך היה. הרופא הזה היה חילוני, והוא השתגע, זה היה כאילו אותו תינוק קיבל לב חדש, השתלת לב. רק שנבין מי זה היה הבבא סאלי הקדוש, "צדיק גוזר והקב"ה מקיים".
סיפר לי אדם אחד, קבלן בניין, שהבן שלו היה חולה ל"ע במחלה ממאירה, מחלה קשה מאוד. כל הרופאים שהוא הלך אליהם לא הצליחו לעזור. הוא הלך לבבא סאלי, והבבא סאלי נתן לו מים. הוא הביא אותם לבן שלו, הבן שלו שתה אותם והתרפא לגמרי. הבן שלו היה אצלי במשרד בגיל עשרים פלוס, ועד היום יש לו מהמים האלה וגם אני לקחתי ממנו קצת מהמים.
הרבי 1 ו' אלול תשפ"ג 15:48 נועם