ר' נחמן אומר, שכשאדם נכנס לעבודת ה' אזי הדרך שמראים לו התרחקות.
האמת, שזה מעצבן. זה קורה כמעט כל פעם, כשאני באה להכנס באיזה שער חדש של התחזקות, פתאום תופסת אותי מחשבה מיואשת: 'אוף. איך אין לי כח להתרחקות – כולו – התקרבות שמתעתדת לבוא…'
בדרך כלל ה' מרחם עלי בשלב כלשהו, ומתגנבת לליבי איזו מחשבת תקוה: רגע. כתוב לך שחור- על- גבי- ליקוטי מוהר"ן: ההתרחקות הזו היא לא 'תנאי הכרחי להתקרבות שעתידה לבוא אחריה' אלא היא באמת, בעצמה, ממש התקרבות. אז למה לך לקנות את הלוקש של העולם הזה? למה את מפחדת ממנה אם את יודעת שהיא לא אמתית?
אני יודעת אמנם להגיד לעצמי שהריחוק הזה, אינו ריחוק כלל. ובכל זאת, זה לא כיף.
כתוב במסכת יומא: "הבא להטמא פותחין לו, הבא להטהר מסייעין לו, ואומרים לו המתן" בברסלב אומרים שזה עצמו הסיוע, זה שמבקשים ממך להמתין. פעם, היה לי איזה רצון טוב, שהתחיל להתקע קצת בדרך. מאד רציתי שהוא כבר יפתח, ירוץ וזהו. בלי העליות והירידות, ההתרחקות וההתקרבות. ואז שאלתי את עצמי: את רוצה שה' יפתח לך? באת להטמא או להטהר?... מי שרוצה להטהר צריך להמתין.
משהו בהמתנה מטהר אותנו. נכון, זה יכול להיות קשה מאד. יש לנו רצון טוב, ואנחנו רוצים לעוף אתו גבוה. אפשר לומר שיש כאן מדד כמה את רוצה באמת. מי שרוצה באמת יסכים להמתין. אבל מעבר לכך, יש הבנה עמוקה יותר: יש כאן רצון ה'. כלומר, ההמתנה הזו, המעצבנת, אם היא לא הייתה לטובתך הגמורה, היא פשוט לא הייתה.
יש את הרצון שלי ויש את הרצון של ה', וכן – לפעמים יש פער. הוא יכול לכאוב, אבל בסופו של דבר, היכולת לקבל את הפער הזה ולבטל את רצוני בפני הרצון העליון, מביאה את הנפש למקום הרבה יותר מזוכך וטהור. מקום שיכול להיות יותר גבוה אפילו מעצם הדבר שחיפשתי מלכתחילה, או על כל פנים, להביא אותי אל מושא היעד שלי ממקום מתוקן יותר.
אדר א' הוא חודש שכולו רק המתנה לפורים. כמו הרבה דברים לא ברורים בחיים שלנו, שנדחפים פתאום, וגורמים לנו להמתין. הם עלולים גם לגרום לנו לתחושת ריקנות, אם לא נזכור שיש להם מטרה. אדר א' מגיע לא רק להביא אותנו לפורים ממקום אחר, אלא גם כדי למשוך את האור של פורים, אלינו לכאן. 'משנכנס אדר מרבין בשמחה' לא אמרו איזה אדר... השמחה מתחילה כבר מעכשיו, מלווה את החודש הזה, חודש שכולו המתנה. מזכירה לנו שהמתנה יכולה להיות דבר מאד שמח, כשזוכרים שלכל דבר יש תכלית עליונה.
פורסם לראשונה בירחון "לבונה"
