האם יש הבדל מהותי בין רבי שמעון ושאר התנאים, למה מתייחסים כל כך הרבה דווקא אליו? מה ההבדל בין הזוהר ובין שאר דברי התנאים?
רשב"י הוא רבי, רבי אמתי – רבי ר"ת ראש בני ישראל, שהוא האתפשטותא של משה רבינו שבדור. מוסבר בחסידות שיש לרבי שלוש מעלות עיקריות – נשמה כללית, נשמה דאצילות, נשמה חדשה. "נשמה כללית" פירושה להיות 'ראש גדול' באמת, מישהו שלא דואג לעצמו בכלל, לא רוצה את החוויה האישית, לא את העולם הבא ולא את ההתעלות שלו, אלא מסור בכל לבו לכלל ישראל, כמו אברהם אבינו שכל ישראל כלולים בו והוא גם "אב המון גויים", לכן רשב"י "יכול לפטור העולם" כי הנשמה שלו שייכת ומסורה לכולם.
"נשמה דאצילות" היא נשמה כמו משה רבינו שעיקר החוויה שלה הוא להיות 'אצל' ה', וגם בהיותה בעולם הזה תחושת הקיום שלה הוא לא דרך הקיום של הלבוש הגופני. יותר מזה, משה רבינו לא ידע שקרן עור פניו, אבל רשב"י היה מודע לאור שקרן מפניו – זו דרגה גבוהה שתוך-כדי המודעות לקיום שלו הוא חש את היש האמתי של ה' בקרבו.
"נשמה חדשה" פירושו נשמה שלא היתה כלולה בתוך נשמת אדם הראשון, כולה חידוש נפלא, היישר מהמקור האלוקי. זה הצד המשיחי שיש לרשב"י, כי זה בדיוק העניין של המשיח, להביא אלינו גילוי "אור חדש", לא רק שחזור-מחזור של הארה קיימת אלא הארה חדשה ממש מתוך האין האלוקי.
בספר הזוהר מקופל האור הגדול של רבי שמעון, האור שבזכותו מגיע הגאולה בחסד וברחמים. הזוהר הוא כמו נשמה, "זיהרא דאמא עילאה", והאור שלו הולך ומתגלה בכל תורת הקבלה והחסידות עד היום.
מה זה בעצם קבלה או פנימיות התורה? אם אני לומד גמרא והלכה ומקיים מצוות בהידור - מה חסר לי?
לתורה יש גוף ויש נשמה. הגוף של התורה הוא עולם ההלכה, שרבי שמעון עצמו עסק בו רוב הזמן במערה! אבל הגוף צריך נשמה, הנשמה היא הפנימיות של התורה. בלי הנשמה הגוף מתייבש, כמו שכתוב בזוהר שמי שאינו עוסק בפנימיות התורה עושה את התורה 'יבשה', ועליו נאמר "ונהר יחרב ויבש". היום במיוחד, אי אפשר להסתפק בצד הגלוי של התורה, זה לא מספק את הנשמה ולא מספק את הצרכים של הדור שלנו שמתקרב לקראת הגאולה. אנחנו צריכים תורה גדולה שמחייה את הנפש, הנשמה של התורה שמאירה את הכל באור חדש, פנימי ועמוק.
למושג קבלה יש כמה פירושים: לקבל את המסורת, לקבל במובן של שמיעה והבנה פנימית, וגם להקביל כמו בפסוק "מקבילות הלולאות". כלומר, הקבלה מחברת את הקב"ה לעולם שאנו מכירים על-ידי הקבלה-התאמה בין האלוקות לעולם. אנחנו אומרים בכל יום "שמע ישראל... ה' אחד", אבל כדי לראות את האחדות האלוקית בתוך העולם צריך ללמוד את הקבלה שמגלה את 'טביעת האצבעות' של ה' בעולם.
לימוד פנימיות הוא אפשרות? זכות? חובה? לגברים? לנשים? ומה לגבי ההגבלות לא ללמוד למי שאינו בגיל מסויים או אינו ברמה רוחנית גבוהה?
בעבר היו הגבלות שונות על לימוד פנימיות התורה. אבל לאחר הגילוי של קבלת האר"י הקדוש, ובמיוחד לאחר גילוי תורת החסידות, הרי כיום מותר ומצוה ללמוד וללמד את פנימיות התורה, זה שייך לכל אחד, קטנים וגדולים, גברים ונשים, יהודים ואינם יהודים – כמובן כל אחד לפי ענינו ובסגנון המתאים לו. כמובן שיש תנאי בסיסי מצד הלומד, ללמוד מתוך הכרה בקדושה של הלימוד וכדי להתקשר דרכו לקב"ה, ולא בתור נושא למחקר חיצוני או אפילו חוויה מיסטית בלבד.
בתוך פנימיות התורה - מה היחס בין הזוהר ובין כתבי המקובלים? מה היחס בין המקובלים ובין הבעש"ט ואדמו"רי החסידות?
באופן כללי, גילוי הקבלה מתחלק לשלש תקופות: הקבלה הראשונה עד האר"י הקדוש, קבלת האר"י (שכל המקובלים אחריו מודים בסמכותו ללא עוררין), ותורת החסידות מהבעל שם טוב ואילך. ההבדל ביניהם מוסבר בחסידות לפי מערכת המושגים "השתלשלות, התלבשות, השראה": בקבלה הראשונה לומדים על 'השתלשלות' העולמות, כמו טבעות שלשלת האחוזות זו בזו, ואנחנו נמצאים בטבעת התחתונה. האר"י גילה את הסוד של 'התלבשות', האלוקות נמצאת ממש בתוך העולמות הנבראים, כמו נשמה בתוך גוף. האור האלוקי המתלבש בתוך העולמות הוא האור הממלא כל עלמין. הבעש"ט גילה את הסוד של ה'השראה', כלומר שהעולם כולו כפי שהוא מוקף לגמרי בהשראה אלוקית של אור אין סוף הסובב כל עלמין החודרת בכל הבריאה (שהרי "הצמצום אינו כפשוטו").
התיאורים של הקבלה משתמשים הרבה בשפה של גוף האדם, שהרי האדם נברא "בצלם אלקים". זהו תיאור במושגים גשמיים שמהווים משל לאלוקות, לכן קיימת סכנה של "הגשמה" בלימוד של קבלה בלבד – וזו הסיבה לכל האזהרות שהיו פעם על לימוד הקבלה. אבל החסידות 'מתרגמת' את המושגים לעולם הפנימי של הנפש. למשל, בקבלה מדובר על ספירת החסד, וכתוב שהיא בחינת "זרוע ימין". באה החסידות ומסבירה שהפנימיות של ספירת החסד היא מידת האהבה – אדם עושה חסד מתוך תנועה נפשית של אהבה. הפסוק "מבשרי אחזה אלוק" מתפרש בקבלה שהבשר, גוף האדם, הוא מחזה ומשל לאלוקות. ואילו החסידות מוסיפה לפרש שמדובר על "לב בשר", התכונות הפנימיות של הנפש.
הייחוד של תורת חב"ד בתוך החסידות, מאדמו"ר הזקן עד הרבי מליובאוויטש, הוא החיבור של מושגי הקבלה והחסידות יחד. לקחת את מושגי הקבלה המקוריים ולפרש אותם באור החסידות, ולפי המשל הפנימי של נפש האדם. הקבלה היא הנשמה של כל התורה כולה והחסידות היא הנשמה לנשמה.
מה זה עשר ספירות?
עשר ספירות הוא המושג הכי יסודי בקבלה, שמקורו ב"ספר יצירה" הקדום (המוזכר גם בגמרא). למושג ספירה יש שלשה פירושים עיקריים, לפי משמעות המלה בלשון הקודש. משמעות אחת, מלשון "אבן ספיר", אבן יקרה מאירה ומזהירה. לפי זה, הספירות הן הקרנה של אור אלוקי בעולם. המשמעות הזו מתאימה במיוחד לתיאור של עשר הספירות ב"עולם האצילות" האלוקי, עשרה גילויים של אלוקות.
משמעות שניה היא מלשון סיפור. לפי זה, הספירות הן הכלי שבאמצעותו ה' מספר לנו על עצמו, כמו סופר שמבטא משהו דרך הסיפור שהוא כותב. המשמעות הזו מתאימה במיוחד לרובד של הנשמות, כאשר בכל נשמה ונשמה מתגלה הסיפור של הספירות בכוחות הנפש הפנימיים.
משמעות שלישית, מלשון מספר. לפי זה הספירות רומזות למבנה המתמטי המופשט שמונח ביסוד של הבריאה. המשמעות הזו שייכת במיוחד לרובד של העולמות, טבע-העולם. כך למשל מופיעות עשר הספירות בגוף האדם, ובעוד אין-ספור תופעות בטבע הבריאה.
מה זה "לייחד ייחודים"? מה זה לכוון כוונות על פי הקבלה במצוות ובתפילה?
הכוונה האמתית והעיקרית היא כוונה פשוטה לשם ה' בלבד. לכל הכוונות המפורטות לפי הקבלה יש ערך רק כאשר הן באות על היסוד של הכוונה הזו.
הכוונות לפי הקבלה הן למעשה "פירוש המלים" בתפלה, פירוש מדויק ועמוק של כל מלה בהקשר ובמקום שלה, למה היא מכוונת ומה היא פועלת. אבל הכוונות עלולות להיתפס כמו 'טכניקה' ללא נשמה פנימית ומזה צריך להיזהר. מסופר שפעם אחת הגיע לבקר את הרב המגיד ממעזריטש יהודי שבעבר למד אתו יחד, כשראה את תפילתו הארוכה של המגיד שאל אותו: הרי שנינו למדנו יחד את כוונות האר"י וגם אני מכוון את כולן, אז מדוע אני מתפלל בקצרה ואתה כל-כך באריכות? השיב לו המגיד: כמה זמן לוקח לך לנסוע ליריד הגדול בלייפציג? שבועיים. למה? התחיל החבר לפרט: צריך לעשות כל הסידורים, לארוז את הסחורה, להתחיל לנסוע, לעבור את המכס, להתארגן באכסניה, וכו' וכו'. שאל המגיד: הנה עכשיו סיפרת לי את זה במשך חמש דקות, אז למה אינך יכול לעשות זאת כאשר אתה מספר לעצמך בתוך הבית שלך את כל השלבים? מה פתאום – צחק החבר – הרי ברור שיש הבדל בין המחשבה בתיאוריה ובין הביצוע... אמר לו המגיד: זה בדיוק ההבדל בין התפילה שלך לתפילה שלי, אתה מדבר על היריד ואני נוסע ליריד.
מה אומר יום ל"ג בעומר למי שאינו מבין גדול בתחום פנימיות התורה?
רבי שמעון בר יוחאי הוא "רבי שמח", וכל יהודי יכול לחוש את השמחה בהילולא שלו. ההילולא היא חתונה, נשמת הצדיק עולה בכלות הנפש להתיחד עם השי"ת, כמו כלה לקראת חתנה. רבי שמעון מזמין אותנו להשתתף בשמחת החתונה – ומי לא יבוא? אדרבה, דווקא יהודי פשוט מרגיש לפעמים את האור של רשב"י יותר מחבירו שלומד הרבה תורה. ל"ג בעומר הוא "הוד שבהוד" בספירת העומר – הפירוש הפנימי של ספירת ההוד הוא להודות, לומר תודה בפשטות ולדעת להודות באמת שגדולה ורחוקה ממני. הפנימיות של ספירת ההוד היא מדת התמימות. דוקא יהודי פשוט – יהודי מלשון להודות – חש בטבע הפשוט שלו את ההתקשרות לצדיק ולתורה הגדולה והשמחה שהוא מגלה בעולם.
פורסם לראשונה בעלון "קרוב אליך"
