עד לפני 150 שנה מילאו יתושי הקדחת אל מקום הצרעה, שהייתה אמורה לעצור את הערבים שלא יתיישבו בארץ ישראל. יתושים אלו לא נתנו לערבים להתיישב באדמות הטובות של עמק החולה, חדרה, גדרה, עפולה, פתח-תקוה ועוד. התורה מספרת לנו כי הצרעות האלה לא באו מעצמן, אלא נשלחו על-ידי מנהיג הבירה. שנדע כי אלוקים מעורב בתהליך ההתיישבות ושולח לשם כך גם את היתושים.
הידיעה הזאת אמורה להסיר את החשש מריבוי הערבים בארץ ישראל. "לֹ֥א תַעֲרֹ֖ץ מִפְּנֵיהֶ֑ם כִּֽי־ה' אֱלֹקֶ֙יךָ֙ בְּקִרְבֶּ֔ךָ אֵ֥ל גָּד֖וֹל וְנוֹרָֽא". אל תוותר על ארץ ישראל בגלל חשש מריבוי הערבים. תזכור כי התוכנית של ה' היא לשלח אותם מפה. אלא שהוא עושה זאת בקצב העלייה והריבוי של היהודים. "וְנָשַׁל֩ ה' אֱלֹקֶ֜יךָ אֶת־הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֛ל מִפָּנֶ֖יךָ מְעַ֣ט מְעָ֑ט לֹ֤א תוּכַל֙ כַּלֹּתָ֣ם מַהֵ֔ר פֶּן־תִּרְבֶּ֥ה עָלֶ֖יךָ חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶֽה" (דברים ז). וכן הוא אומר: "לֹ֧א אֲגָרְשֶׁ֛נּוּ מִפָּנֶ֖יךָ בְּשָׁנָ֣ה אֶחָ֑ת פֶּן־תִּהְיֶ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ שְׁמָמָ֔ה וְרַבָּ֥ה עָלֶ֖יךָ חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶֽה: מְעַ֥ט מְעַ֛ט אֲגָרְשֶׁ֖נּוּ מִפָּנֶ֑יךָ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר תִּפְרֶ֔ה וְנָחַלְתָּ֖ אֶת־הָאָֽרֶץ" (שמות פרק כג כט).
הסכמי אוסלו נגד ה'
בימינו אנחנו יכולים לראות את הבטחת ה' מתקיימת. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אחרי מלחמת ששת הימים עזבו את ארץ ישראל בממוצע כל שנה 9,500 ערבים מיו"ש בלי לחזור. בסה"כ עזבו את הארץ הקדושה כ-300,000 ערבים עד שהחל תהליך אוסלו בשנת 1994. הסכם שהוא נגד רצון אלוקים כפי שעולה מהפרשה שלנו. 45,000 מחבלים מתוניס ועוד 150,000 אזרחים ערבים ששפכו דמים של אלפי יהודים קדושים ופצעו רבים רבים.
שקר לא מחזיק מעמד, ולמרות שההסכם הזה קיבל את אישור המעצמות, התקיים בו "רַבּ֣וֹת מַחֲשָׁב֣וֹת בְּלֶב־אִ֑ישׁ וַעֲצַ֥ת ה֗' הִ֣יא תָקֽוּם". עצת ה', שהערבים יצאו מפה, ממשיכה להתקיים, ולפי נתוני המנהל האזרחי של יו"ש, בין 1994 ל-2007 עזבו את יו"ש עוד 321,239 פלסטינים. ממוצע של 22,000 בשנה. לפי נתונים דמוגרפיים ערביים, ב-2007 עזבו עוד 59,861 ערבים את ארץ הקודש ולא חזרו. קשה לדעת כמה עוד עזבו בעשר השנים האחרונות, המספרים הללו מוסתרים כאילו היו הסוד המודיעיני החסוי ביותר.
הפלא הגדול הוא, כי מה שגורם לערבים לעזוב תנאים כל כך נוחים הוא התעמולה שלהם עצמם. הם מספרים על היהודים סיפורי זוועות ומבהילים את עצמם. ממש כמו שהפיצו במלחמת השחרור סיפורי זוועה על הטבח בדיר יאסין ובזכותו הפכה בריחת הערבים להיות נסיגה מבוהלת, כך גם היום ממשיכים הערבים לספר לעצמם ולעולם כי היהודים מערבבים דם של ילדים פלסטינים במצות חג הפסח. וכך הם ממלאים את חלקם בתהליך האלוקי המופלא.
לאן הולכים על הערבים הללו? כרבע מיליון מהם התיישבו באירופה, עוד רבע מיליון נמצאים בארה"ב. דרום אמריקה היא יעד מועדף. שם יושבים כ-600,000 מהם. אחרים נמצאים במדינות המפרץ, בקנדה ובשאר מדינות העולם.
מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה – מהלכות שידוכים
נאמר בגמרא (מועד קטן יח ע"ב): אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי רְאוּבֵן בַּר אִיצְטְרֻבָּלִי, מִן הַתּוֹרָה מִן הַנְּבִיאִים וּמִן הַכְּתוּבִים - מֵה' אִשָּׁה לְאִישׁ. מִן הַתּוֹרָה - דִּכְתִיב, (בראשית כד) "וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ, מֵה' יָצָא הַדָּבָר". מִן הַנְּבִיאִים - דִּכְתִיב, (שופטים יד) "וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא". מִן הַכְּתוּבִים – דִּכְתִיב: "בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת" (משלי יט).
ובמדרש (רבה ויצא) נאמר שמִזמן בריאת העולם הקדוש ברוך הוא יושב ומזווג זיווגים. ולכן "אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת - שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ" (תהלים קכז, וראה גר"א).
אעפ"כ שזו העבודה של ה', מצווה עלינו להיות שותפים בה, ובגמרא (שבת יב ע"א): "רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבן שמעון בן גמליאל: אין משדכין את התינוקות לארס ולא את התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות ואין מנחמין אבלים ואין מבקרין חולין בשבת דברי בית שמאי ובית הלל מתירין". והסביר רש"י שם כי דעת בית שמאי היא שאסור לשדך בשבת כי על זה נאמר: "ממצוא חפציך" (ישעיה נח). אמנם בית הלל מתירין, דקא סברי "חפציך" אסורים, והא חפצי שמים הוא (שו"ע או"ח שו סע' ו).
וכיון שמה' אישה לאיש, חלק מההשתדלות היא תפילה שעושה מחצה. על כן בגמרא (ברכות ח ע"א) פירשו את הפסוק: "עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא" (תהלים לב) – אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, "לְעֵת מְצֹא", זוֹ אִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יח) "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב". כי מה' אישה לאיש. ובגמרא (מו"ק יח) כתוב כי יש למהר ליארס את האישה, שמא מישהו אחר יתפלל עליה וימנע ממנו להתחתן אִתה. משמע שתפילה עושה בשידוכים יותר ממחצה. על כן יש להתפלל הרבה על זה. גם אדם על עצמו וגם הורים על ילדיהם כמו שכתב השל"ה בתפילתו על שידוכי הצאצאים.
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַפֶּה לָאָדָם, מָתַי יִשָּא אִשָּׁה
המשנה באבות (ה) אומרת: "בן שמונה עשרה לחופה". הגמרא (קידושין כט) מספרת על רַב הוּנָא שראה את רַב הַמְנוּנָא רווק. שלא לבש טלית על ראשו. אמר לו: "חָזִי דְּלָא חָזִית לְהוּ לְאַפָּאִי עַד דְּנָסְבַת". אל תראה את פני עד שתתחתן. "רַב הוּנָא לְטַעֲמֵיהּ - דְּאָמַר, בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְלֹא נָשָׂא אִשָּׁה - כָּל יָמָיו בַּעֲבֵרָה. 'בַּעֲבֵרָה', סַלְקָא דַּעְתָּךָ? אֶלָּא אֵימָא, כָּל יָמָיו בְּהִרְהוּרֵי עֲבֵרָה. אָמַר רָבָא, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, עַד עֶשְׂרִים שָׁנָה יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמְצַפֶּה לָאָדָם - מָתַי יִשָּא אִשָּׁה, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ עֶשְׂרִים וְלֹא נָשָׂא, אוֹמֵר, תִּפַּח עַצְמוֹתָיו" (של אותו האיש).
"אָמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נָתָן בַּר אַמִי, אַדְּיָדָךְ עַל צַוְּארֵיהּ דִּבְרִיךְ - מִשִּׁיתְסַר וְעַד עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם. וְאַמְרֵי לָהּ, מִתַּמְנֵי סְרֵי עַד עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע. כְּתַנָּאֵי, (משלי כב) 'חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַּרְכּוֹ', רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, חַד אָמַר, מִשִּׁיתְסַר וְעַד עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם, וְחַד אָמַר, מִתַּמְנֵי סְרֵי וְעַד עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע". אמר רבא לרב נתן בר אמי: כל עוד יש לך השפעה על הבן שלך, תחתן אותו עם אישה מגיל 16 ועד 22. ויש אומרים מגיל 18 עד 24. וזו באמת מחלוקת רבי יהודה ורבי נחמיה בפירוש "חנוך לנער על פי דרכו". מהו המרווח הרצוי, האם 22-16 או 24-18.
וכן הוא בגמרא (יבמות סב ע"ב): המשיא בניו ובנותיו סמוך לפרקן עליו הכתוב אומר: "וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא". ולהלכה נפסק כי ישתדל אדם להשיא את בניו לפני גיל 20 (שו"ע אבה"ע א' סע' ג-ד).
וכן כתב החיד"א (נחל קדומים, פרשת אמור, ויקרא כא, יג) שאין לאחֵר את גיל הנישואין בימינו יותר מגיל ח"י, דתורה חתומה ניתנה בש"ס ופוסקים, ואין להורות קולות בדבר שחיי עולם הבא תלויים בזה וכו', דהגם שעתה הגוף חלש, מ"מ עתה הזקין יצר הרע ונתחזק בתוקף גדול. וכך היה מו"ר אבא הולך ומורה שישתדל אדם גם להתחתן וגם להשיא את בניו לפני גיל 20, ולא יתחשב באלה המסבירים כי צריך לאחר את הנישואין מטעמים שונים, שבכך הוא כל ימיו בהרהור עבירה (וראה עוד בן איש חי ש"ש שופטים א).
ובגמרא (קידושין מא ע"א): "דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו. ורחמנא אמר 'ואהבת לרעך כמוך'". וברמב"ם (פכ"א מהא"ב ה"ג) כתוב כי מותר לאדם להסתכל על האישה שעמה הוא משתדך "כדי שיראה אם היא נאה בעיניו ישאנה ואין בזה צד איסור ולא עוד אלא שראוי לעשות כן, אבל לא יסתכל דרך זנות". וכן פסק בשולחן ערוך (אבן העזר כא ג).
ומה שהקלו בזה בגלות להשיא אישה בלי שיראנה קודם לא היה אלא מחמת צער הגלות, שהיו מתי מעט יהודים במקום אחד ולא היו הרבה הצעות לבחור ולבחורה, והקלו להשיאם בשידוך ההורים. אבל בימינו, שיהודים רבים נמצאים במקום אחד, חזרנו לדין הגמרא שלא יישאנה עד שיראנה (עיין בית שמואל סימן לה ס"ק ב). ואין הכוונה לראות פעם אחת, שהרי אמרו בגמרא (יבמות סג) "מָתוּן נְסִיב אִתְּתָא" ופירש רש"י "המתן עד שתבדוק מעשיה שלא תהא רעה וקנטרנית".
ולא כיוונו חכמים שיכיר אדם אישה חודשים רבים או שנים רבות. וכבר כתב בשו"ת משנה הלכות (חלק ז סימן רלה) כי בימינו יש חושבים שצריך להכיר את בת הזוג הרבה זמן ודוחים את הנישואין שנים רבות, כי בכך יתחזקו הנישואים לדעתם. והוא דוחה דבריהם ואומר כי הניסיון מראה כי דרכם לא מצליחה וכמות הגירושים בקרב אלה שמאריכים בפגישות היא רבה הרבה יותר מאשר בעבר, שהיו מכירים היכרות קצרה ומתחתנים.
"לכן צריכים הצעירים בעצמם לראות אם נושאים חן זה לזה". אבל לא לחכות הרבה ולהתראות הרבה. שהניסיון מוכיח כי "כל שיוצאים יותר ונתראים יותר - מתגרשים ביותר. והא ראיה דבני עם הארץ שיוצאים חדשים ולפעמים שנים זה עם זה ואח"כ נושאים זה את זה, ואעפ"כ הם מתגרשים, כמעט ארבעים אחוז מהם מתגרשים".
