פרשת תרומה ''ושכנתי בתוכם''
ראשון – איזו שטות
"וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים". בספרי החסידות מוסבר ש"עצי שטים" במשכן רומזים לתיקון רוח שטות, "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות", וכן המקום שבו זנו ישראל עם בנות מואב נקרא "שטים".
איך מתקנים את רוח השטות? אפשר לחשוב שמה שצריך זה "רוח רצינות" בלבד. אבל האמת היא שהתיקון הוא על ידי "שטות דקדושה", וזה הסוד של עצי שטים.
הנה דוגמה לרוח שטות של קדושה: בגמרא מסופר על רב שמואל בר יצחק שהיה מרקד לפני הכלה בענפי הדסים, עד שרבי זירא טען שזו בושה לחכמים. לאחר מותו של רב שמואל בר יצחק, ירד עמוד אש בינו ובין העם, ואז אמר רבי זירא: הועילה השטות לסבא ("אהנייא ליה שטותיה לסבא")... שימו לב שההדס הוא חבר טוב של השטה, "אתן במדבר ארז שטה והדס".
השטות הקדושה נמצאת גם ביחס הפנימי ביותר בין איש לאשה, האש הקדושה שביניהם (כמו "והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו"). והנה קודש הקדשים נקרא "חדר המטות" – מקום הזיווג בין הקב"ה וכנסת ישראל – כאשר ארון הברית הוא המִטָּה הקדושה, "הנה מטתו שלשלמה... תוכו רצוף אהבה". מתוך האהבה הנפלאה הזו, מתקנים את כל השטויות השליליות, כדברי הנביא "וּמַעְיָן מִבֵּית ה' יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים" – הנחל היוצא מקדש הקדשים, מקום הארון, יתקן את כל השטויות. יהיו רק שטויות קדושות.
שני – הכרובים
"וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר... וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת". הארון והכפורת כתובים כשני כלים נפרדים. הארון הוא כמו המטה ושני הכרובים של הכפורת הם האיש והאשה. בהם מתגלה אש האהבה הקדושה, "איש ואשה שכינה ביניהם" – כמו השכינה בין שני הכרובים. לכן הכרובים "סוככים בכנפיהם על הכפרת", יוצרים סביבה מכוסה וצנועה המתאימה ליחוד.
אמנם לכרובים היו פנים של תינוק ותינוקת (כרוב הוא כְּרַבְיָא, כמו ילד). אהבת איש ואשה בוגרים היא אהבה כאש בוערת, ואילו תינוקות המשחקים בכיף הם כאהבת אח ואחות, אהבה נעימה וזורמת כמים. כלומר, יש כאן יחוד בין האהבה כאש והאהבה כמים, המים משרים תחושה מעודנת ונינוחה.
הביטוי "שְׁנַיִם כְּרֻבִים" עולה בגימטריא "חדר המטות", כפי שמכונה קדש הקדשים. שני הכרובים הם בדמות זכר ונקבה, בהתאמה למושגים משפיע ומקבל, ובגימטריא: שנים כרבים = משפיע מקבל. והנה על הקרבנות נאמר שהם "לריח ניחוח", ומפרשים חז"ל "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני" – נחת רוח היא השראת השכינה בין שני הכרבים בחדר המטות, כמו שרומזת שוב הגימטריא: נחת רוח = שנים כרבים = משפיע מקבל = חדר המטות.
שלישי – סוד המנורה
"וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה". מפרש רש"י "תֵּיעָשֶׂה המנורה, מאליה. לפי שהיה משה מתקשה בה, אמר לו הקב"ה השלך את הככר לאור והיא נעשית מאליה, לכך לא נכתב תעשה". הקושי הוא המקשה, איך אפשר לעשות את המנורה עם כל קישוטיה, מחתיכה אחת.
המנורה רומזת לנשמות עם ישראל ושבעת הקנים הם סוגי נשמות, בדרכים וסגנונות שונים. כל יהודי הוא משהו יחודי, אין כמוהו. אבל כמה שיש שוני והבדלים גדולים בינינו, כמה שכל אחד עומד בפני עצמו – כולנו גוף אחד ממש, "מקשה תעשה המנורה". זה באמת קשה להבין, וגם משה רבינו התקשה בזה. רק ה' מבין את סוד האחדות של ישראל.
המנורה היא סמל היופי במשכן, זהב טהור, חן של אסתטיקה וסימטריה, עד אחרון הקישוטים. התפארת הזו משקפת את מדת התפארת של ה', וכן כלל נשמות ישראל מכונים תפארת – "תפארת ישראל".
דוגמה לשלמות המנורה: יש בה 7 קנים, 22 גביעים, 11 כפתורים, 9 פרחים. בסך הכל 49 פריטים –מספר הקנים בריבוע.
רביעי – החור בלב
"וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה". בתוך העובי של כל קרשי המשכן היה עובר הבריח התיכון (האמצעי) המחבר את כל קרשי המשכן להיות דבר אחד (שימו לב לקשר בין המלה בריח לשרש חבר).
כדי לחבר צריך שיהיה חור חלול באמצע, ובתוכו עובר הבריח. יש כאן סוד עמוק: כך אמר הבעל שם טוב על עצמו, שהוא יכול להפריך כל סברא למדנית... כלומר, בכל תפיסת עולם, בכל רמה ורובד של המציאות, בכל 'עולם' שהוא – תמיד יש איזו נקודת ריק, חלל, אין (כמו למשל 'הכתם העיור' בשדה הראיה שלנו). אבל דווקא הזיהוי של אותה נקודת אין, הוא שמאפשר לחבר ו'לשזור' את כל הממדים והעולמות, בכל אחד בפני עצמו יש חסרון שמבקש להתמלא.
לעומת זאת, מי שמרגיש שלם לגמרי, תפיסת העולם שלו נראית ללא פגם, זהו הפגם הכי גדול. לכן הבעל שם טוב, שרוצה לחבר ולא להפריד, מדגיש שהוא יכול לראות בכל דבר את נקודת האין וכך לחבר יחד את כל המציאות על כל רבדיה.
דרך נקודת החלל בתוך כל הקרשים, עובר גילוי האלוקות החודר בכל העולם כולו, גילוי אחד ויחיד מהדרגה הכי עליונה עד הדרגה הכי תחתונה, ש'תופר' את כל המציאות בחוט אחד. על החלל הטוב הזה נאמר "ולבי חלל בקרבי" – יש לי חור בתוך הלב, שדרכו אני מתקשר לקב"ה.
חמישי – מאחורי הפרגוד
"וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת... וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים". האם הפרוכת מכסה או מגלה? גם וגם! היא מסתירה מאתנו את קדש הקדשים. אבל בכך היא מאפשרת לאור המופלא של קדש הקדשים להתגלות אלינו, לקלוט את קדש הקדשים בתוך הקדש – כמו שאי אפשר להביט באור השמש בלי מסך מגן.
בתוך קדש הקדשים נמצאת הכפֹרת, ועליה השראת השכינה בין שני הכרובים. והנה כפרת-פרכת הן אותן אותיות – ללמד שהפרכת הגלויה מגלה לנו את הכפרת הנסתרת. בכלי המשכן יש עוד פרט ששמו מורכב מאותן אותיות – הכפתֹר, מקישוטי המנורה. המנורה מייצגת את הכפרת, שהרי שתיהן עשויות מקשה אחת זהב טהור, אך החיבור ביניהן הוא בעזרת הפרכת, בתהליך כפרת-פרכת-כפתר.
"והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים" – החזרה המשולשת על "קדש" מזכירה את הפסוק "קָדוֹשׁ׀ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ". בפסוק הזה יש פסק, טעם של קו מפסיק (פסיק טעמא), בין הקדוש הראשון לשנים האחרים – בדיוק כמו הפרכת המבדילה בין הקדש לקדש הקדשים.
שישי – תיקון הנחש
"וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים... וְצִפִּיתָ אֹתוֹ נְחֹשֶׁת" – למזבח הזה יש כמה שמות: מזבח הנחשת, מזבח העולה והמזבח החיצון. אמנם גם הכיור וכנו היו מנחשת, אבל רק המזבח נקרא על שם הנחשת, זהו הכלי העיקרי במשכן מנחשת. מכאן למדו חז"ל שהמזבח מכפר על עזות מצח, על פי הפסוק "ומצחך נחושה".
במזבח הזה נעשית עיקר העבודה במשכן, הקרבת הקרבנות בכל יום. המזבח החיצון הוא תיקון החלק החיצוני באדם, הרובד של האישיות המודעת לעצמה, ה'אני' שמתבטא בכל גסותו בתכונה של עזות-מצח. את החלק הזה שבנו עלינו להעלות-להקריב לה' תמיד, וזו הכפרה על עזות מצח.
נחשת קשורה לנחש, כמו שרואים בנחש הנחשת שעשה משה רבינו. הנחש הקדמוני גרם לחטא אדם הראשון, שבעקבותיו יש בנו בחינה של עור נחש ("משכא דחויא" בלשון המקובלים), יֵשוּת, גסות ואנוכיות – וכל זה נתקן על ידי מזבח הנחשת.
מזבח הנחשת בגימטריא ואהבת לרעך כמוך. "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה", וזהו יסוד העבודה של תיקון האדם. מזבח הנחשת בגימטריא דע לפני מי אתה עומד – ההכרה הבסיסית שמלווה את כל עבודת ה'.
שביעי – וו החיבור
"וְעַמֻּדָיו עֶשְׂרִים וְאַדְנֵיהֶם עֶשְׂרִים נְחֹשֶׁת וָוֵי הָעַמֻּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף". "ווי העמודים" הוא סוד האות ו. צורת האות ו היא כמו עמוד, וגם כמו הוו שבראש העמוד. מילוי האות ו היא ב-ו נוספת (וו) – ה-ו המקורית היא העמוד, וה-ו שבמילוי היא הוו שבראש העמוד.
מהות העמוד היא חיבור בין עליון ותחתון, וגם "ווי העמודים" מחברים את הקלעים לעמודים – וכן לאות ו תפקיד מיוחד בלשון הקודש כאות מחברת, וו החיבור, ראובן ושמעון.
כשנדייק, מהות העמודים היא חיבור וגילוי (כמו המושג בקבלה "עמודי אור"), ואילו הקלעים הם מסך-וילון שתפקידו לכסות ולחצוץ (קלעי החצר הם כחומה התוחמת את מחנה שכינה). אם כן, "ווי העמודים", שבהם תלויים הקלעים, מחברים יחד את שני הכוחות ההפוכים – הכוח המגלה (העמודים) והכוח המכסה (הקלעים). החיבור הזה אפשרי מפני שהמטרה האמתית של הכיסוי היא להגיע לגילוי (כמו שלמדנו בהקשר לפרכת).
ו = 6, והנה הביטוי "ווי העמודים" מופיע שש פעמים בתורה, שתים כאן וארבע בפרשת ויקהל, כאשר ההופעה הראשונה בכל פרשה היא באות השישית בפסוק!
