התנאי הפותח את הפרשה הוא "אם בחקתי תלכו" – צריכים ללכת. בברכות המגיעות אחר-כך, פוגשים שוב את ההליכה: "והתהלכתי בתוככם.... ואולך אתכם קוממיות [סיום הברכות ושיאן]". מה אומרת ההליכה הזו? ידוע שהאדם נקרא "מהלך" לעומת המלאכים הנקראים "עומדים", כמו שנלמד מהפסוק "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה". למלאכים, עם כל מעלתם, אין יכולת אמיתית להתקדם ולהשתנות. רק האדם – ובעיקר היהודי – הולך ומתקדם, מתעלה ומתקדש. המבט המדעי הרגיל על העולם, גם הוא פוסל אפשרות של התקדמות אמיתית, הכל מחזורי. אבל הנשמה של היהודי פורצת את הגבול הזה והולכת קדימה. לכן הציווי הראשון ליהודי הראשון הוא "לך לך".
והנה רש"י פירש "אם בחקתי תלכו – שתהיו עמלים בתורה". מדוע לימוד התורה נקרא כאן הליכה? ובכלל, כיצד התורה נקראת 'חק'? והרי חוק הוא משהו שאינו מובן, "חוקה חקקתי ואין לך רשות להרהר אחריה", ואילו בלימוד התורה אנו חייבים להבינה בשכלנו!
כדי להבין זאת, נשים לב למושג "עמלים בתורה". העמל בתורה פירושו לא רק ללמוד תורה, לא רק לחתור להבין אותה לאשורה – אלא לעסוק בתורה מתוך הכרה שיש בה משהו מופלא, ולכן צריך עמל ויגיעה להשיגו, "יגעת ומצאת תאמין". בכל לימוד אחר, אנו משתמשים בהנחות היסוד הרגילות (אקסיומות), ולפיהן יכולים להסיק ולהבין דבר מתוך דבר (וכמו שמי שגילה וניסח את אותו מדע עשה זאת בשכלו, כך אנו נלך בעקבותיו ואין סיבה שלא נגיע לאותו מקום). אבל לימוד תורה הוא מתוך הודאה במקור האלוקי שלה, התורה באה מן ה'אין', ולא מן ה'יש' שבשכלנו. אמנם עלינו להבין את התורה ולקלוט אותה היטב בשכלנו, וטוב מאוד ליהנות ולהתענג מעמקות השכל של התורה – אבל זאת רק לאחר שמכירים במקורה המופלא.
לכן נקראת התורה כאן 'חק' – כי החוק אינו נגזר מתוך השכל שלנו. חז"ל אומרים שהקב"ה היה מסתכל בתורה ובורא את העולם, ומכאן שהשורש של התורה אינו באותו מישור של הבריאה המוגדרת ומוגבלת המוכרת לנו, אלא במקום שבו הקב"ה ברצונו הגמור בורא ויוצר את העולם. אמנם בדרך-כלל יש בתורה חלוקה בין חוקים למשפטים, אך באמת כל מצוות התורה הן חוקים – כי מה שנראה לנו מובן והגיוני ('משפט') הוא רק בתוך גבולות העולם המוכר, אבל כשעוסקים בתורה הכל פתוח, והכל מגיע אלינו כחוק, גזירת מלך. גם אותן מצוות שנראות 'הגיוניות' ומובנות, עלינו לזכור שהטעם המובן לנו אינו אלא קצה-קצהו של טעמי תורה פנימיים יותר ויותר. ובלשון הרבי מליובאוויטש: "שטעמי מצוות לא נתגלו והם למעלה מהשכל וההבנה. וזה שבאיזהו מקומן [שבמקומות מסוימים] נתגלה ונתפרש איזה טעם המובן לנו הוא פלא גדול, והוא רק חסד ה' שגם שכל האדם יהיה לו איזו השגה בזה".
כעת נבין מדוע עמל התורה נקרא הליכה. כיון שלימוד התורה כראוי הוא בבחינת הליכה: אנו יושבים כאן בעולם הזה, והולכים ללמוד תורה, יוצאים לגלות עולמות חדשים שאין להם סוף. כל הלכות התורה קשורות להליכה, כמו שדרשו חז"ל "אל תקרי הליכות אלא הלכות", אך הממד האין-סופי בתורה מתגלה בעיקר בפנימיות התורה, הקבלה והחסידות, שכמה שנבין אותם תמיד יישאר בהם משהו מופלא וחמקמק, ותמיד יהיה עומק לפנים מעומק, "בחקתי תלכו" (ורמז חביב לדבר: חק ראשי תבות חסידות קבלה). כאשר אנו עמלים בתורה ומהלכים בה, אזי – מדה כנגד מדה – הקב"ה מתהלך בתוכנו, השראת השכינה אינה יציבה וקפואה אלא חיה והולכת, ואנו הולכים קוממיות.
פרשת בחוקותי נקראת סמוך לחג השבועות (מתקנת עזרא הסופר, ככתוב בגמרא מגילה לא, ב). והנה, לפי ספר יצירה, "חוש הנפש" של חודש סיון – בו ניתנה תורה - הוא חוש ההילוך. עוד מבואר בספר יצירה שחודש ניסן הוא כנגד רגל ימין וחודש סיון הוא כנגד רגל שמאל: כשאנו יוצאים ממצרים אנו לומדים את סוד ההליכה, תחילה יוצאים ברגל ימין, בתנועת הדילוג והקפיצה של פסח, ואחר כך מבינים שצריך לצרף גם את רגל שמאל וללכת בשתי הרגליים. רגל שמאל מקבילה לספירת ההוד – ומכאן שההליכה המיוחדת של חודש סיון היא הליכה מלאה תחושת הודאה, הודאה במה שגדול עלינו, הפלא האלוקי שיתגלה עלינו במתן תורה.
להרחבה: מעין גנים פרשת בחקתי. וכמטמונים תחפשנה ח"ב עמ' קג.
