"אני רואה את חברון של ימות המשיח"

הרב דני כהן, דמות מוכרת ומנהל בית חב"ד בעיר האבות חברון בראיון רגע אחרי ההפקה הגדולה של השנה באירוח עשרות אלפים בשבת חיי שרה, ובתוך השבועות בהן אנו מספרים את סיפורי האבות והאימהות. 

דני נשוי לבת שבע, ילידת רמת מגשימים, גדל בניו יורק ועלה לארץ ליישוב פסגות שבבנימין. בהמשך עברו בני הזוג לעיר האבות ולהם שישה ילדים, חמישה בנים ובת, ששמה מנוחה רחל, על שם הרבנית המפורסמת שגרה בחברון.

שבת חיי שרה:

מאז שהפטנט הזה של שבת חיי שרה "הומצא" על ידי וותיקי היישוב היהודי כמו ברוך מרזל ונועם ארנון, זה הגיע למצב שרבבות אלפי ישראל מתייחסים לעניין כאילו זה משהו שכתוב ממש בספרים הקדושים. פשוט מדהים לראות איך מנהג ישראל נהפך לדין.

'חב"ד חיי שרה':

ברוך ה' אם בעבר זה היה מסתכם באיזה התוועדות או קידוש או אירוח כמו שאר המשפחות של אנשי חברון, זה התפתח לאוהלי אירוח ענקיים. כאשר השנה האכלנו בערך ששת אלפים אנשים. כמעט חמשת אלפים מתוכם שנרשמו מראש. וגם למי שלא נרשם מראש היה אוהל ענק של כל דיכפין.

התורם:

הכל נתרם על ידי יהודי אחד שהתנאי היחידי שלו לכל העניין הזה היה שהוא ישאר בעילום שמו. אז השבת הייתה רוויה כמובן בסעודות והתוועדויות וניגונים, ועשרות בחורים שהבאנו ששימשו כמארחים והסתובבו בין השולחנות – בקיצור שבת מיוחדת במינה.

ההתיישבות בעיר:

אחד הדברים המיוחדים ביחס של אדמו"רי חב"ד לדורותיהם לחברון, זה שהייתה דאגה, ואכפתיות, וחתירה לפיתוח ושגשוג היישוב היהודי בחברון. לא רק ברוחניות אלא גם בגשמיות.

יש ביטויים מופלאים מהאדמו"ר הרש"ב והאדמו"ר הקודם על הרמת קרנה של העיר.  וגם הרבי כמובן שדחף להרמת היישוב היהודי ועודד ואיפשר שימוש בכל נכסי חב"ד. והדברים ידועים כולל המפגש המפורסם של הרב לוינגר עם הרבי בתשמ"ט. בכל מקרה בגלל העניין המיוחד הזה אז אנחנו בית חב"ד חברון קשורים גם להרבה פרוייקטים של פיתוח העיר, ולייפות אותה ולא רק לעניינים הרוחניים.

חיילי צה"ל:

אני תמיד אומר לחברי השליחים שאני פוגש בכינוס שבאמת הזכות הכי גדולה שלנו היא שאנו זוכים שהקליינטים של הבית חב"ד שלנו הם כולם אנשים שראויים להערכה והערצה מכל עם ישראל.

אנו פוגשים כל כך הרבה חיילים שלצערנו חסר להם לפעמים הידע הבסיסי ביהדות שיוכלו להסביר למה הם בעצם מוסרים את נפשם בשביל ארץ ישראל. אנחנו משתדלים לדאוג שהשהות שלהם בחברון תיזכר לא רק כחוויה צבאית אלא גם כחוויה של חיבור - מלשון חברון.

"רץ חב"ד":

אחד הפעילויות נקראת 'רץ חב"ד' על תקן של המושג הצבאי "רץ חמ"ל" שזה חבר'ה שמסתובבים כל הלילה בין עמדה לעמדה בין פטרול לפטרול עם קפה ועוגה ומדברים עם החיילים שעות ארוכות. כמובן יש גם את המבצעים הרגילים של חב"ד כמו מבצע תפילין. הדבר הכי מיוחד אצלנו זה הסעודות עם 60-70 חיילים כל שבת וזה תמיד מרגש.

ר' ברוך ושרה נחשון:

אלי ולילדים שלי הם מתייחסים כמו נכדים שלהם. באמת שני האנשים שנתנו ונותנים לי את הכי הרבה השראה בחיים.

ברוך שהוא חסיד מקורי וצבעוני ולא חב"דניק עם הקנייטש - לא בפנימיות ולא בחיצוניות. אני אוהב חסידים כאלה. ושרה שהיא אחת הנשים הגיבורות של עם ישראל בדור האחרון. ככה גם הרבי התייחס אליה, באופן מאוד אישי ואכפתי.

אחד הדברים שנותנים לנו הכי הרבה השראה וחיזוק זה מכתב שהרבי כתב לברוך נחשון בשנות הלמ"דים בו נכתב "יהי רצון שירבו הוא וחבריו שבחברון על ידי לימוד תורה ובפרט תורת החסידות ותורת חב"ד בחברון, ועל ידי זה יגרמו לכיבושה לא רק ברוחניות אלא כפשוטו". באמת זה מה שאנו משתדלים לעשות בכולל ערב ליד ציון הרבנית מנוחה רחל, כל לילה במקום האסטרטגי הזה לומדים תורה וגורמים לכיבוש חברון.

כינוס השלוחים:

צביטה קצת.  משמונה מקרים מתוך עשר זה תמיד נופל בתוך שבת חיי שרה, זה תמיד בשבת מברכין כסלו שיוצאת שבת חיי שרה ואני תמיד מגיע רק לאירוע הסיום.

אני עולה על מטוס במוצ"ש ומגיע לאירוע הסיום אבל גם בשביל האירוע הזה, שיושבים בחלל אחד כל השליחים והמשפחות שלהם והתורמים שלהם זה שווה. ממש להרגיש כאילו לטבול במקווה הכי חם בעולם. זה דבר מרגש מאוד.

אני מחכה תמיד לשנים שזה לא חל באותה שבת ואז אני נהנה ממהלך כל הכנס.

אבל כשאני מגיע ישר משבת חיי שרה לבאנקעט (אירוע הסיום) המפואר אני מקבל חיבוק מאוד מאוד גדול מאחי השלוחים מהמדינות הפזורות ברחבי העולם שהם כמו כל חסיד חב"ד מייקרים את חברון ומאוד מסייעים לנו.

מערת המכפלה:

פתח גן עדן שכל התפילות עוברות דרכו. זכינו להיות במקום שבאמת יום אחד אני עוד ישב ואכתוב ספר עם כל הסיפורים שרואים במוחש איך נכנסים למערת המכפלה יהודים שלפעמים שבאופן חיצוני יצהירו שאין להם קשר והם לא מאמינים וכל מיני דברים כאלה אבל ברגע שנכנסים למערת המכפלה פתאום בום. מקבלים איזה משהו של לב יהודי. הנשמה היהודית מיד מרגישה ונמשכת לה כמו מגנט.

דוכן התפילין במערה:

 זה דבר מיוחד להפעיל שם דוכן תפילין קבוע במקום שעוברים כל כך הרבה חיילם וקבוצות. כל כך קל שם במובן מסוים יחסית לאיזה שליח בקמפוס באוניברסיטה שצריך להתחיל להסביר. פה זה ממש בחצר של אברהם ושרה. זה ממש מקום של למעלה מטעם ודעת בלי הרבה הסברים אנשים מתחברים

הרבי מליובאוויטש:

אני לא רוצה להשמע כמו קלישאה אבל זה פשוט דבר מדהים שרואים איך צדיקים במיתתם קרויים חיים. אני עכשיו תחת הרושם של כינוס השלוחים שתמיד מבקשים שיעמדו כל שליחים שיצאו לשליחות לפני ג' תמוז (יום פטירת הרבי), וכל השליחים שיצאו אחרי. המספר האחרון רב עשרות מונים מהשליחים שיצאו לפני ובאמת זה לא משנה אם אתה חב"דניק או לא משיחיסט או לא. אתה רואה איך חלק מחייו של הרבי לא בארון הספרים אלא יש לו כאן ממש חלק מוחשי. אני ב"ה זכיתי לפגוש את הרבי בחיי חיות בכמה הזדמנויות בגילאים 18 -20 ואין מה להגיד הוא שינה לי את החיים.

עוד 15 שנה:

אני רואה בעיני רוחי לא רק עוד חמש עשרה שנה אלא רואה את ימות המשיח בהם חיים יהודים ברחבות בכל אזורי חברון, מערת המכפלה נהפכת לאתר היסטורי, וכולנו רוקדים בדרך לירושלים.

סיפור קצרצר :

הסמח"ט של היום שהתחיל את התפקיד שלו בגזרה כסמ"פ, בא מרקע אשכנזי ומאוד לא דתי. ההתקלות הראשונה שלנו הייתה איזה שהוא עימות סביב 'האם צריך ללוות אותנו או לא צריך ללוות בשביל פעילות של חנוכה'. מה שאתגר אותי זה היחס שלו לנושא. מתוך זה נהיינו ממש חברים ברמה שגם שנים אחרי זה ערכתי לו את החופה והקידושין, שם הוא ביקש שאספר לקהל את הקשר ביננו. הוא גם נפצע במהלך השירות שלו כאן ממש במצב קשה מאוד ואז איחלתי לו שנחזור לרוץ ביחד בגבעות חברון. היום כאמור הוא שוב כאן ואנו ממשיכים בקשר החם.