לאחר שבעה חודשי מעצר מנהלי, תפסנו את המשוחרר הטרי אריאל דנינו לשיחה על מעצרים מנהליים, בתי כלא וקונספציות.
כשהגיעו שוטרים לעצור אותי מהבית בשעה שתיים בלילה במוצא שבת פרשת לך לך, הם לא אמרו לי על מה אני עצור הם פשוט הגיעו אליי, שמו עליי זיקים והביאו לי צו מעצר ריק רק עם חתימה של שופט למטה. בלי פירוט על סיבת המעצר או משהו כזה משם לקחו אותי לחקירה בימ"ר ש"י ואז אמרו לי שאני חשוד בהצתה וגרימת נזק לרכוש. אמרתי שם לחוקרת של הימ"ר שתגיד על איזה מקרים אני חשוד ואני אסביר לה. היא אמרה לי "אני לא יכולה לפרט לך על המקרים בהם אתה חשוד". אמרתי לה איזה תאריכים זה היה, היא אומרת לי "אני לא יכולה להגיד לך איזה תאריכים" אז אמרתי לה, אפוא זה היה? "גם את זה אני לא יכולה להגיד לך" אמרתי לה אני מבין שאין פה באמת חקירה, סתם מעצר פוליטי. היא מאוד התעצבנה שאמרתי שזה מעצר פוליטי ואמרה לי טוב אני מסיימת פה את החקירה, ממש אחרי איזה רבע שעה, ובעצם לקחו אותי ואחרי ארבע שעות במעצר הביאו לי את צו המעצר המנהלי.
אני חושב שנעצרתי בגלל הניהול של החמ"ל המודיעיני שהקמנו שפעל במשך שלושה שבועות וגם קצת אחרי זה מתחילת המלחמה.
בשביעי באוקטובר כשקלטנו מה הולך ממש בשעות הראשונות של הבוקר נסעתי ליצהר. הייתי בצפת באותו שמחת תורה, נסעתי ליצהר וכשהגעתי לשם הבנו שבעצם הבעיה שלנו היא שאנחנו באמת לא יודעים מה הערבים מתכננים ומה הם רוצים לעשות ואנחנו חייבים להתחיל לפתוח את העיניים כי אם אלה שסמכנו עליהם, קרי השב"כ ומערכות המודיעין, לא הצליחו לזהות את מה שקורה אנחנו חייבים לקחת את האחריות לידיים שלנו. פתחנו חמ"ל שבעצם מנטר את כל המידע הגלוי שיש ברשתות החברתיות ופשוט הופתענו מהכמות המטורפת של המידע שהערבים שמים שם כולל תכנונים ספציפיים וקונקרטיים לפגיעה ביהודים. מאירועי הפרות סדר וזריקות של בקבוקי תבערה לעצרות ולתהלוכות ולפגיעה בכוחות הביטחון.
החמ"ל בעצם עבד בצורה של סריקה של כל החומר הגלוי שאנחנו מצליחים למצוא, בירור מתוכו ושל הדברים שהם רלוונטיים לגזרות מסויימות ולמקומות מסוימים בדגש על אירועים קונקרטיים שמתרחשים בשטח, ועדכון של כוחות הצבא והביטחון שנמצאים באזור, כולל הישובים וכולל המתיישבים שנמצאים ובמקרה הצורך במקרים שבהם הצבא לא פועל אז גם כן הפגנות של נוכחות בשטח וממש הפעלה של לחץ כדי שממוני הביטחון יפעלו נגד פעולות הטרור האלה.
לחמ"ל היו כמה אירועים מפורסמים של הצלחות. פיגועים ואירועים שנמנעו. המפורסם בהם זה הפיצה בחווארה שנהרסה, הלוויה של המחבל מביתא שנעצרה בזכות הפעילות של החמ"ל והגילוי של האנשים בשטח שראו את הדבר הזה. גם אחרי זה היה את הפיגוע באדורה ששם ממש כוחות צה"ל בשטח נעזרו מאוד בפעילות של החמ"ל ובמידע שהגיע מהחברה של החמ"ל.
בהתחלה לא מהתחלה לנו בכלל ביקורים לאף אחד בגלל מצב החירום של המלחמה, בהמשך אפשרו לי ביקורים של אישתי והילדים מאחורי מחיצת זכוכית ובשלב מסויים מאז שהייתי בכלא דקל מפקד הכלא גם אישר לי להעביר את הילדים מעבר למחיצה ב-10 דקות האחרונות של הביקור כדי שאני אוכל לחבק אותם. באותה תקופה השב"כ התערב והעבירו אותי לכלא רימונים ושם הפסיקו לי הפריווילגיות של ביקורים פתוחים. שם יכולתי לפגוש את אשתי והילדים רק פעם בשבועיים. שיחות טלפון נתנו לי רק לאנשים שהם קירבה ראשונה. זאת אומרת להורים שלי, לאחיות שלי, ולאשתי.
יש טלפונים של שב"ס שנמצאים בכלא באגף, ואתה מזדהה עם מספר אסיר, ואז אתה יכול לבצע שיחה בעלות של בערך 10 שקל לשעה והתשלום על זה בעצם נלקח מהקנטינה של האסיר.
הייתי קם, מתפלל, מסתובב קצת בחצר קצת עושה כושר קצת הליכות קצת דברים כאלה, שומע רדיו, ואז לומד בחברותות עם אסירים אחרים שהיו איתי. היה איתי את רז גירון ונועם מרמלשטיין בחלק מהזמן, היה לנו כמה ספרים, היינו באגף התורני אז היה לנו ספרי קודש למדתי איתם גמרא ותנ"ך. בשלב מסויים גם העברתי שם שיעור לכמה אסירים בכלא. באזור שעות הצהריים היינו מכינים ארוחת צהריים ואחרי זה הולכים לנוח מדי פעם קצת מדברים קצת משחקים שש בש, כל מיני דברים כדי להעביר את הזמן, ובאזור שעות הערב מתקשר לאישתי ולילדים ושומע מה איתם ולאחר מכן הולך לישון. שיגרת היום בכלא זה משהו שהייתי משתדל מאוד להקפיד עליו כי ככה הזמן עובר יותר בקלות ברגע שאתה עסוק במשהו. אתה כל פעם יודע מה אתה עושה בשעה - שעתיים הבאות, אז אתה לא מרגיש שאתה ממש מורח את הזמן, אבל כן זה היה בהחלט קשה ומאתגר לשמור על שגרה הזו וככה לשרוף את הימים.
לא הייתי עם שאר העצורים המנהלים. הייתי עם נועם מרמלשטיין בחלק מהזמן, שהוא שוחרר השבוע. היינו משתדלים לחזק אחד את השני כל הזמן. כמובן שיש שינויים. בסך הכל קשה. גם כשאני קיבלתי את הארכה ממש יום לפני השחרור וכשנועם קיבל ממש כמה כמה דקות לפני שהוא יצא עוד צו שמשאיר אותו לעוד חודשיים אז כמובן שהמורל יורד והבאסה עולה אבל הכוח שלנו ביחד, החיזוקים שלנו, והדיבורים שלנו והאמונה שבסוף אנחנו אנחנו בצד של האמת ומי שנלחמים בנו הם בצד של השקר, זה מה שהחזיק אותנו, לדעת שלבסוף האמת תנצח.
בצו הראשון של יואב גלנט הביא לי בעצם מיד כשנעצרתי היה כתוב שאני צריך לשהות בכלא קציעות או בכלא גלבוע שזה בעצם בתי סוהר של המחבלים, עם ערבים נוחבות וכל מיני כאלה, וברוך השם בעקבות התערבות של השר בן גביר ועוד גורמים בשב"ס, ולימור סון הר מלך ביטלו את זה. כאילו לא הסכימו שיעבירו אותי לבתי סוהר של מחבלים. לכן בהתחלה הייתי במגרש הרוסים במשך איזה שבועיים עד שהעבירו אותי משם לכלא דקל שם באמת התנאים היו הרבה יותר טובים והיה יחס הרבה יותר הרבה יותר טוב.
לדעתי כלפי יהודים הוא כלי לא לגיטימי, וכלפי ערבים הוא פשוט לא יעיל. ולא יעיל ברמה שהוא אפילו משהו מסוכן. כי מעצר מנהלי הוא פלסטר. זאת אומרת אם יש מחבל שמתכנן לעשות פיגוע צריך לחסל אותו, לא צריך לשים אותו במעצר מינהלי. אם שמים אותו במעצר מנהלי בסך הכל דוחים את הפיגוע שהוא יעשה בעוד כמה חודשים או שנה בזמן שהוא משתחרר מהמעצר. אז הוא יעשה את הפיגוע הזה אחרי, הוא לא ישנה את הדעות שלו. בכלל אנחנו מכירים המון מחבלים שיצאו מהכלא ולא שינו את הדעות שלהם, בדיוק להיפך. ואם לא מדובר על מחבל כל כך מסוכן שיעשה פיגוע אז המטרה היא בדיוק הפוכה. אותו הערבי שהיה במעצר יושב בכלא ביחד עם עוד פעילים אחרים, לומד מהם שיטות לומד מהם דברים, מתחבר אליהם, כמו שאנחנו יודעים שהמון המון מהדברים שיחיא סינוואר ימ"ש ועוד מחבלים אחרים למדו בכלא הישראלי נגדנו אין שום סיבה שאנחנו נחזיק אותם אצלנו.
במיוחד כשאני רואה וכולם רואים שמעצר מנהלי, במיוחד עכשיו, פשוט הופך להיות איזה שהוא כלי. כאילו שזה איזה שהוא משחק קלפים. זאת אומרת יואב גלנט עוצר אנשים ופתאום יש רמדאן אז הוא משחרר אותם. איך זה יכול להיות שפתאום בתור מחווה לרמדאן יואב גלנט משחרר 100 אסירים מנהליים? לפני רגע סיפרתם לנו שאלו מחבלים כל כך מסוכנים שאין שום ברירה כי אם להכניס אותם לכלא בלי משפט ופתאום אתה משחררים אותם?
לדעתי הכוח הזה של מעצר מנהלי גורם לשב"כ לא לעבוד קשה, לא לנסות להפליל אנשים ולא לנסות להביא ערבים לדין. יותר מזה הוא פשוט משמר את אותם מחבלים בכלא שלנו במשך חצי שנה או שנה או אפילו שנה וחצי של מעצר מנהלי, ואז הם משתחררים והם יעשו בדיוק את מה שהם תכננו לעשות לפני. מעצר מנהלי לא באמת ישנה את הדעה של המחבל שמוכן ללכת ולהתאבד ולמות בשביל לפגוע בנו וזה לא ששנה וחצי בכלא את תשנה את דעתו, בדיוק להיפך, הוא רק ישתפר מזה יותר. לדעתי ברגע שיבטלו את הדבר הזה שנקרא מעצר מינהלי לשב"כ לא תהיה ברירה חוץ מלהתחיל באמת לפעול נגד ערבים ולא לשים את הפלסטר הזה שרק דוחה את הטרור בעוד כמה חודשים כל פעם.
אני חושב שהקושי שיש לעצור מנהלי בכלא הוא שונה מהקושי שיש לאסיר אחר בכלא. יש את הבעיה הרגילה של התחושה של החופש שנלקח ממך וחוסר יכולת ללכת לאיפה שאתה רוצה ולעשות מה שאתה רוצה ואתה בעצם כלום, אבל מעבר לזה אני חושב שאצל אסיר מנהלי זה יותר קשה כי הוא בכלל לא יודע מאיזה סיבה הביאו לו את הצו הזה ומתי הוא ישתחרר. אין באמת שום מערכת של צדק או מישהו שמנסה לשמוע את העצור המנהלי עצמו, בסך הכל מגיעים אליך מביאים את הצו ו-10 דקות לפני השחרור או יום לפני השחרור מביאים לך עוד אחד ואתה פשוט כאילו מרגיש איזה תחושה כזאת שאתה בידיים שלהם ושאתה תישאר שמה עד שמישהו אחר יחליט להפך זה תחושה מאוד מאוד קשה וזה היה הקושי העיקרי.
מה שהשתנה זה שנגמר לי הצו המנהלי השני. התוקף שלו נגמר ובעקבות הלחץ הפוליטי האדיר והלחץ הציבורי שאנשים מכל המקומות שאפשר ואפילו שחלקם שמאלנים ואנשים חרדים ודתיים לאומיים ואנשים שבכלל לא קשורים לא לנוער הגבעות ולא ליצהר ולא מתנחלים למתיישבים הפעילו המון המון לחץ. אני חושב שפשוט יואב גלנט הבין שהוא לא יכול להמשיך את הדבר הזה אז הוא שחרר אותי ונתן לי צו הרחקה מנהלי של חצי שנה מיהודה ושומרון
באמת המקום לציין לטובה את חברת הכנסת לימור סון הר מלך ואת חבר כנסת עמית הלוי וגם את שמחה רוטמן שהגיע לתמוך. ההרגשה היתה טובה, שבעצם למרות שהמדינה מכניסה אותי לכלא יש אנשים בממשלה שלא משלימים עם העובדה הזו ופועלים כמה שהם יכולים גם הם לא מצליחים לבטל את הצו. לפחות לדאוג שאת התנאים הבסיסיים שמגיעים לי אני אקבל ושאני לא אהיה בתנאים של המחבלים שרצחו יהודים. באופן כללי ידעתי שיש מחאה לטובת שחרורי אבל לא ידעתי עד כמה היקף שלה עצום, ואני מגלה רק עכשיו אחרי שהשתחררתי המון תמונות של חיילים שהצטלמו עם שלטים לשחרורי והמון תפילות והמון אנשים שהפגינו במקום ודברים כאלה.
מדי פעם הייתי מתקשר למשפחה והם היו מספרים לי חלק מהדברים. היתה גם פעם אחת בכלא רימונים שהם ממש באו לחגוג לי יום הולדת מחוץ לכלא אז ממש ראיתי את האנשים וזה מרגש לשמוע את כל האנשים שבאו לתמוך.
הגיבורה האמיתית של הסיפור הזה היא אשתי. הסתדרה בצורה מדהימה עם ארבעה ילדים גידלה אותם לגמרי לבד עם תמיכה ענקית ואדירה של כל עם ישראל. אנשים מכל הארץ ממש ובמיוחד תושבי הישוב יצהר שנרתמו ועזרו בכל מה שצריך. הניקיונות והבישולים ובייביסיטר ולתקן את הרכב ולתקן דברים בבית זה פשוט היה מדהים באמת בזכות התמיכה של עם ישראל הצלחנו לעבור את זה.
בעיניי זה בדיוק אותו קו ששוזר. זאת אומרת, יש אנשים במערכת הביטחון שלנו, במיוחד במחלקה היהודית בשב"כ שממש חושבים באותו ראש של ממשל ביידן שכביכול מה שצריך להיות פה זה מדינה פלסטינית, שהרשות הפלסטינית שולטת בה. למרות כל מה שראינו בשמחת תורה וכל מה שקורה גם היום ברשות הפלסטינית. אין באמת הבדל בינה לבין חמאס. יש כאלה יש כאלה שפועלים נגדם בסנקציות, יש כאלה שפועלים נגדם בצווים מנהליים, ובאופן כללי כל הפינויים של המאחזים והפעילות של של הכוחות של ימ"ר ש"י ושל המחלקה היהודית בשב"כ נגד יהודים זה בדיוק חלק מהדבר הזה.
great read 1 כ"ח אייר תשפ"ד 13:20 elee