לראות טוב – לקראת שבת לפרשת בראשית

על הפסוק "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'' מסביר רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, שיום פטירתו חל השבוע, כי כל דבר שהצדיק רואה, ממנו לוקח עבודת ה', כך הצליח נח להעלות את  החן הרע של 'ויראו בני אלהים את בנות האדם', ולהגביה את החן ההוא בעיני ה' לקדושה. מאמר נפלא לפרשת בראשית.

החגים כבר מאחורינו, וכאשר החגיגה נגמרת עלינו לקום בבוקר ולהתחיל מבראשית – בפרשת בראשית ושבת בראשית. בסמוך לשבת זו חל תמיד יום ההילולא של הצדיק המופלא ר' לוי יצחק מברדיטשוב, סניגורם של ישראל, שתאריך פטירתו הוא בכ"ה בתשרי. לכן נפתח את עיוננו בקטע מתוך ספרו של ר' לוי יצחק, 'קדושת לוי', על הפסוק האחרון בפרשה:

"וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'' – דהכלל, כל דבר שהצדיק רואה, ממנו לוקח עבודת ה'. ואם רואה חס ושלום איזה אדם מתאוה לעבירה, לוקח הצדיק מזה התאוה עבדות ה', שאומר בלבו קל-וחומר, מה זה שמתאוה לדבר עבירה שהוא קלה [כלה] ונפסד בזמן מועט, מכל שכן שראוי לו להתלהב לעבודת השם יתברך שעבודה זו יקיים לעולם. והיות מקודם נאמר הקרא 'ויראו בני אלהים את בנות האדם' כו', שמראה הכתוב שאז היה חן רע בעולם שהנשים היה להם חן בעיני האנשים ומכח זו בחרו להם כל אשר רצו, הודיע הכתוב ונח מצא חן, פירוש מצא בעולם מדת חן שהיה לתאות רעות וכו'. ואמר הכתוב ונח מצא חן בעיני ה', שנח הגביה חן ההוא בעיני ה' לקדושה, שממנו לקח עבדות ה' שאמר מה שיש חן לתאות רעות מכל שכן שיהיה אדם משתוקק שימצא חן בעיני ה' על ידי עבודתו ותורתו ויראתו ודו"ק.

בתורה זו משתמש ר' לוי-יצחק בכלל הגדול שלימד הבעש"ט (רבו של רבו של ר' לוי יצחק) – שהצדיק מעלה את המידות הנפולות לשרשן בקדושה. נח הצדיק רואה שהעולם סביבו מלא במידת החֵן המשמשת לרעה, באנדרלמוסיה של גילוי-עריות כשכל אחת מוצאת חן בעיני כל אחד ללא גבולות, בהתחנחנות חיצונית ושקרית. לנוכח מציאות כזו אפשר לכאורה לומר שהחן הוא דבר רע ואין לו מקום בעבודת ה' (עבדות ה' בלשונו המיוחדת של ר' לוי-יצחק). אבל הצדיק רואה את התוך הפנימי בתופעה שלפניו – את מידת החן שבטהרתה היא טובה מאד אלא ש"נפלה לקליפות". הצדיק מבין שתפקידו דווקא להשתמש במידה הנפולה ולהעלות אותה לשרשה, ולכן בעולם המלא מציאת-חן רעה הופך נח את מידת החן לקדושה, וכמו אשה כשרה המשתוקקת למצוא חן בעיני בעלה הוא "מוצא חן" בעיני ה'. אמנם נח לא הצליח להציל את דורו, אך עבודתו זו היא דוגמא וסמל לעבודת הצדיק בתוך מציאות בעייתית, כאשר מכל דור-המבול שנכחד לקח נח איתו את החן הטוב, ואיתו התייסד העולם מחדש.

קלקול הראיה

הפסוק שמביא ר' לוי-יצחק למציאת-החן הרעה הוא "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ". אם כן, הקלקול מתחיל בחוש הראיה, "וַיִּרְאוּ". הראיה הרעה נמשכת לחן הרע, ואז התוצאות הרעות ממהרות לבוא. מכאן נמשיך להתבונן בחוש הראיה מתחילת פרשת בראשית:

בסיפור בריאת העולם (פרק א'), מסתיים מעשה כל יום במלים "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב" – ביטוי החוזר (בשינויים קלים) שבע פעמים בששת ימי בראשית. ראית אלקים את הבריאה היא ראיה טובה – שהרי היא צמודה תמיד למלה 'טוֹב', ופירושה שלאחר מעשה הבריאה ה' 'מרוצה' ממעשה ידיו ורוצה בקיומה של הבריאה (כמו שמפרש הרמב"ן: "כי הוצאת הדברים אל הפועל יקרא אמירה, 'ויאמר אלהים יהי אור'... וקיומם יקרא ראיה").

אך בהמשך העניינים הולכים ומסתבכים. הפעם הבאה שאנו פוגשים את חוש הראיה היא בגן-העדן: בתחילה בולט בתיאור הגן "כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה", לאחר מכן הנחש מפתה את האשה באומרו "בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם", והאשה מתפתה "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם...". נמצא שחטא עץ-הדעת – אבי כל חטאת – מתחיל בקלקול הראיה! ניתן למצוא כאן גם רמז לקלקול החן, כיון שהפעם הראשונה בתורה שהאותיות חי"ת ונו"ן מופיעות בצמידות היא בביטוי "נחמד למראה", ובסדר ההפוך ההופעה הראשונה היא מיד לאחר החטא "ותפקחנה עיני שניהם".

ההקשר השלישי של חוש הראיה בפרשה הוא בפסוק "ויראו בני האלהים"... וההקשר הרביעי הוא בחתימה, "ונח מצא חן בעיני ה'". נשים לב גם להיפוך האותיות ח-ן בפסוק זה, נח מוצא חן – תופעה שהיא עצמה בעלת חן של סימטריה, והיא מקבילה למלים שראינו קודם – נחמד, ותפקחנה – רמז לכך שמה שהתקלקל קודם מתחיל כעת להתקן.

אם כן, אנו יכולים ממש לעקוב אחר מהלכו של חוש הראיה בארבעה שלבים – מתחיל בטוב, יורד ונופל לעומק הרע (בחטא עץ-הדעת ובחטא הזנות), עד שלבסוף הוא מועלה בחזרה לטוב על-ידי נח.

החכמה – ראית ה'

אם נרצה לפתח את ההתבוננות הכללית הזו ולפרט אותה, עלינו להקביל אותה לאחד ה'מבנים' של פנימיות התורה, הקבלה והחסידות. במקרה זה, נראה שמתאים ביותר להקביל את התהליך בן ארבעת השלבים למבנה היסודי של ארבע אותיות שם ה', י-ה-ו-ה, המתאימות לספירות חכמה-בינה-מידות-מלכות – הספירות בהן ה' מנהיג את המציאות והן מופיעות במקביל גם בנפש האדם.

האות יו"ד בשם ה', כנגד ספירת החכמה – מתאימה להופעת חוש הראיה במעשה בראשית. ספירת החכמה היא הספירה העליונה ביותר בתחום המוּדעוּת (לאחר הכתר המייצג את העל-מודע). ספירת החכמה הטהורה אינה יורדת ונופלת ממדרגתה, אין בה קלקול מפני שהיא מאוחדת לגמרי עם האור האלוקי, ובלשון החסידות "אחד האמת שורה בחכמה". כך כאן, הראיה במעשה בראשית היא ראיה אלוקית, "וירא אלקים", ראיה טובה לגמרי ללא שמץ רע, וממילא זו ראיה המביאה חיים וקיום לכל, כמבואר שספירת החכמה קשורה לחיים (כמו למשל בפסוק "החכמה תחיה בעליה").

אמנם, באורח פלא, על הראיה האחרונה במעשה בראשית "וירא אלקים... והנה טוב מאד", דרשו חז"ל "והנה טוב מות". ה' צופה ומניח מקום למות ולרע להתגלגל ולבוא (ולמרות שהאדם בבחירתו הרעה הוא שהביא את המיתה, הרי הכל היה צפוי מראש בתכנון האלוקי, כמו שדרשו חז"ל על הפסוק "נורא עלילה על בני אדם" – שהקב"ה כביכול 'מעליל' על בני האדם את מה שהוא עצמו מתכנן...).

הבינה – ראית חוה

האות ה"א הראשונה בשם ה', כנגד ספירת הבינה – מתאימה בהתבוננות שלנו להופעת חוש הראיה בחטא עץ-הדעת. החכמה היא ראיה 'נקיה' לגמרי, כמו הברקה ראשונית של אמת טהורה, ולעומתה הבינה היא ראיה 'מעורבת' יותר, שבה אנו תופסים את ההשכלה, מעבדים אותה וחווים אותה "בעיני המתבונן". בספירת הבינה כבר אין "אחד האמת" במאה אחוז, ולכן יש התחלה של התדרדרות שסופה בהחטאה והחמצה של האור המקורי, עד למציאות של מות.

חטא עץ-הדעת מתגלגל דרך האשה דווקא, כיון שבזוג הראשון בעולם אדם מקביל לספירת החכמה וחוה מקבילה לספירת הבינה (וכן הדבר, ביסודו, בכל בני-זוג מצאצאיהם), כמו שרמזו חז"ל כבר בבריאת האשה "ויבן ה' אלקים את הצלע... לאשה" – "בינה יתירה ניתנה באשה יותר מבאיש" (וכמובן במקרה הטוב זוהי מעלה מיוחדת של האשה על-פני האיש). ובמיוחד, הביטוי "אם כל חי" שנאמר על חוה משמש בספרי הקבלה לספירת הבינה, המכונה 'אמא' (לעומת החכמה המכונה 'אבא').

בפנימיות, עניינו של החטא הראשון הוא בעזיבה של ראית החכמה לטובת חוויה של מודעות עצמית מורגשת, פרי הבינה והדעת המנותקים מהחכמה. העץ ופירותיו מוצאים חן בעיני האשה מפני ש"נֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל", הוא נראה כמו "שכל נחמד" בחיבור של הבינה (של האשה) והדעת (של עץ הדעת), כמו שמבטיח הנחש בפיתויו "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע". אבל "הדבר הנחמד" הזה הוא עצת הנחש וסופו גירוש מגן-העדן וגזירת מות למין האנושי.

ראית המידות – הנפילה בתאוות

האות וא"ו בשם ה', כנגד מערכת מידות הלב (המתפרטים לשש מידות, מחסד ועד מלכות) – מתאימה כאן לחוש הראיה המופיע בחטא הזנות, "ויראו בני האלהים את בנות האדם...". בעוד חטא עץ הדעת התחיל בפגם השייך יותר לעולם השכלי (לפני שהרגשות התבלטו בפני עצמם), הרי כעת מדובר על עולם של רגש, שבו מידות הלב החיצוניות שולטות ומתבטאות בחוזקה.

 כאשר הרגש פועל בצורה בלתי-מרוסנת, הכל מתקלקל. כאן הראיה נעשית חיצונית לגמרי: במקום לראות את הטוב הפנימי, מסתכלים על היופי השקרי החיצוני, הלב חומד והעין נמשכת לראות, וכל מה שקורץ לי מיד מוצא-חן בעיני ואני רוצה אותו אצלי, כאן ועכשיו, ובכל מחיר.

תיקון המלכות אצל נח

לעומת כל זאת, נח הוא "צדיק תמים". אחת מהגדרות-היסוד של צדיק הוא מי שאינו פולש לתחום הזולת, גם לא בחוש הראיה. כדברי איוב (שיש הרבה קשרים בינו לבין נח): "בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה" – הצדיק הוא שומר הברית, שומר אמונים ונזהר מאד שלא להתקשר למישהו שאינו מיועד לו, גם בראיה, כמו יוסף הצדיק שעליו מתבטאים חז"ל "עין שלא רצתה לזון ממה שאינו שלו".

בתהליך השלם העובר על חוש הראיה בפרשה, שלב זה מתאים לאות ה"א האחרונה (התחתונה) בשם ה', כנגד ספירת המלכות, המקבילה בנפש להופעת האישיות כלפי חוץ. המלכות נקראת בעצמה אשה (או בת), וכן נח הצדיק, שומר הברית, מתואר בפסוק כאשה ביחס לה'. על האשה הכשרה נאמר "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל" – והפירוש הוא שיש להלל את האשה הטובה לא רק ביראת ה' שלה אלא גם בחן וביופי. ובעקבות דברי הקדושת-לוי נאמר: "שקר החן" זהו החן השקרי והנפול ששרר בדור המבול, ואילו נח הוא בבחינת "אשה יראת ה'" ולכן הוא מוצא חן בעיני אלקים.

ספירת המלכות קשורה לחוש המעשה, החוש הנמוך והאחרון בנפש. כך נח הוא אדם מאד מעשי, בנאי מוכשר העוסק בישובו של עולם כאשר כולם סביבו טרודים בסיפוק תאוותיהם (וחז"ל אף אומרים שנח היה חלוץ "המהפכה התעשייתית" – הוא הראשון שהתקין כלי מחרשה לרווחת האנושות). דוקא המלכות התחתונה, בלי יומרות מיותרות, יכולה להעלות את מה שנפל מטה מטה, וכאשר התיקון מגיע מכיוונה של ספירת המלכות הוא עולה בדרך של "אור חוזר" – דבר הנרמז כאן בשמו של נח ההופך באור-חוזר לחן, כשהוא מתקן את החן ומעלה אותו לשורשו הטוב.

לקראת שבת בראשית, ראוי לעסוק בתיקון הראיה והחן – החל מ"שמירת העינים" מראיות אסורות ומיותרות, ועד להפיכת החן השקרי לחן-אמת של קדושה.