לתת לה' להכריע – על תפקידנו בבחירה החופשית

בפרק י"ג בספר התניא - הפרק הנלמד היום על פי חלוקת התניא לימות השנה, מדבר אדמו"ר הזקן על הבחירה שיש ליהודי. אולם כל מי שקורא את דבריו מסתבך מיד משום שדבר אחד 'שכח' אדמוה"ז להסביר – מה התפקיד של היהודי עצמו בכל הסיפור.
ואלו דברי אדמו"ר הזקן המופלאים והמפליאים כאחד:
"בזה יובן לשון מאמר רז"ל "בינונים זה וזה שופטן" [פירוש, יצר טוב ויצר הרע] ולא אמרו "זה וזה מושלים" חס ושלום, כי כשיש איזו שליטה וממשלה ליצר הרע בעיר קטנה אפילו לפי שעה קלה, נקרא רשע באותה שעה. אלא, היצר הרע אינו רק, על דרך משל: כמו שופט ודיין, האומר דעתו במשפט, ואף על פי כן, יכול להיות שלא יהיה פסק הלכה כך למעשה, מפני שיש עוד שופט ודיין החולק עליו, וצריך להכריע ביניהם, והלכה כדברי המכריע. כך היצר הרע, אומר דעתו בחלל השמאלי שבלב, ומהלב עולה למוח להרהר בו, ומיד חולק עליו השופט השני, שהוא הנפש האלהית שבמוח המתפשט בחלל הימני שבלב, מקום משכן היצר טוב. והלכה כדברי המכריע, הוא הקב"ה העוזרו להיצר טוב, כמאמר רז"ל: "אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו", והעזר היא ההארה שמאיר אור ה' על נפש האלהית להיות לה יתרון ושליטה על סכלות הכסיל ויצר הרע, כיתרון האור מן החושך..."
בדבריו ממשיל אדמוה"ז את היהודי לעיר קטנה, בה יש שני שופטים שכל אחד אומר את דעתו, אחד נוטה וטוען לרע בעוד השני מושך לכיוון הטוב, אך הם לבדם לא מכריעים את המציאות שתתנהל בעיר, אלא מישהו שלישי שמגיע ומכריע כדברי השופט הטוב.
כך בתוך כל יהודי, העיר הקטנה, יש שני שופטים – יצר טוב ויצר רע, נפש בהמית ונפש אלוקית – שאומרים את דעתם, אך הם לבדם לא מכריעים מה יעשה היהודי בפועל, הם רק מציגים טענות לכאן ולכאן. עד שבא המכריע – הקב"ה – שעוזר ליצר הטוב ומכריע כמותו.
לא מגלה בכוונה
המשל נפלא, אך כפי שאמרנו, בנמשל יש בעיה מהותית, כיון שעל הנקודה העיקרית הוא לא עונה, מה תפקידו של האדם עצמו? מה רוצים ממנו? בציור כזה אדם מרגיש תקוע לחלוטין, הרי יש שתי כוחות סותרים בתוכי שכוח שלישי מכריע בניהם, אז מה התפקיד שלי בסיפור? האם אני בוחר בכלל או שה' מחליט הכל?
אך אדמוה"ז לא שכח את התפקיד שלנו בסיפור, הוא פשוט בחר בצורה מכוונת להתעלם ולא לספר לנו עליו. ידע הוא בחכמתו הרבה שברגע שנדע אותו אנחנו ניפול לעמקי הקליפות. אם רק נחשוב שיש לנו צד בעסק ואנחנו מחליטים ובוחרים לא נוכל להאמין ש"אין עוד מלבדו" ואת הכל ה' מנהיג, לכן הוא משאיר את הבחירה לה'.
למה? משום שבאופן בסיסי כל אחד, לבד מצדיקים, חש את עצמו כנפרד מה' יתברך. אם יבואו לצדיק ויאמרו לו שהוא בוחר ומחליט מה לעשות הוא לא יתבלבל מזה, כי הוא מצליח להרגיש כל רגע איך ה' והוא זה אותו דבר, לכן לא משנה לו אם יאמרו שהוא בוחר או ה' בוחר, העובדה ש"אין עוד מלבדו" לא סותרת אצלו הבחירה שיש לו.
בינוני חושב – הצדיק מרגיש
אבל בינוני – סתם אדם – לא מרגיש כך, ברגע שיגידו לו שהוא מחליט, הוא יתחיל להסתבך וליפול, כיון שהוא לא מצליח 'להחזיק ראש' ולעשות חשבון טוב טוב עד הסוף מזה אומר שהוא בוחר, הוא לא מצליח לעבוד עם תחושה שהוא מחובר לה' לגמרי, ושהבחירה שלו לא סותרת את ה"אין עוד מלבדו".
משום שאת הדברים שהצדיק חי ומרגיש באופן פשוט, אצל הבינוני הם נחלת המוחין בלבד. הוא מסוגל לעשות חשבון טוב בראש ולהבין ש"אין עוד מלבדו", אך ברגע שזה הופך לחלק מהעבודה והתחושה הפשוטה שלו, כשהוא צריך לבחור ולהחליט, הוא לא מצליח להרגיש מאוחד עם ה' אלא נפרד. על כן הוא צריך לחפש דרכים שונות לעבודת ה' שלא מפרידות אותו ממנו.
ננסה לעשות חשבון איך הצדיק חי בתחושה הפשוטה שלו, שאותה כפי שאמרנו, הבינוני לא מרגיש באופן פשוט. את החשבון נחלק לארבעה שלבים, שהם מעין תהליך נפשי אותו אמור הבינוני לעבור.
בהמה לא בוחרת
אפשר לומר שהרבה פעמים הרבה אנשים מרגישים שהם בכלל לא בוחרים, הם לא באמת מחליטים מה לעשות ואיך, אלא יש להם רצונות ודחפים שמוליכים אותם למקומות שלפעמים הם כלל לא רוצים. כל אחד מרגיש באיזה שהוא מקום שהרבה מעשים מחיי היום יום שלו הם פרי של השתייכות חברתית, צרכים קיומיים ותאוות חזקות.
הוא אוכל כי הוא רעב, ישן כי הוא עייף, מדבר כי צריך להפיג את הבדידות וכן על זה הדרך. אפילו בדברים שנראים כבחיריים אפשר לחוש שאין שם באמת בחירה, אדם מחליט ללמוד בישיבה כי ההורים שלו הסבירו לו כל הזמן שכדי להיות בן אדם הוא צריך ללמוד כמה שנים, אחרת התדמית שלו תהיה גרועה בעיני אחרים ואף אחד לא יתעסק איתו, והוא הרי חייב את זה אחרת איך יסתדר בחיים; כל אלו ועוד מובילים למסכנה הבלתי נמנעת – אין באמת בחירה לעשות מה שרוצים.
לתחושה הזאת יש בסיס איתן באדם, קורים לזה 'נפש בהמית'. לכל אחד, בין אם ירצה ובין אם לא, יש כזאת אחת בפנים והיא ממש כמו בהמה, הכל אצלה מונע מדחפים ותאוות, היא לא בוחרת כלום. וכמו שכל אחד מרגיש ויודע הנפש הבהמית היא הנפש הדומיננטית שלנו, רוב רצונותינו ועיסוקינו מגיעים ממנה, הרי רוב היום אנו חושבים ועסוקים בעצמנו. לכן התחושה שאין בכלל בחירה היא מאוד חזקה, משום שהיא מגיעה מהמקום איתו אנו מזוהים בחיינו.
הבחירה ככוח אלוקי
דבר זה היה נכון אילולי העובדה שיש בתוכינו חלק אלוקי. "מותר האדם מן הבהמה אין, לבד הנשמה הטהורה...". באמת מצד הנפש הבהמית שלנו אין בחירה והיא כמו בהמה, כפי שאמרנו, אבל יש לנו עוד חלק, אלוקי, שאצלו הכל נובע מבחירה חופשית לחלוטין, חלק זה הוא המקום בו ה' נותן לנו בחירה, ככתוב "ובחרת בחיים".
ה' הוא הדבר היחיד שיש לו בחירה, הוא באמת עושה מה שהוא רוצה בלי קשר לדחפים וצרכים מסויימים, הוא משוחרר לחלוטין ולא תלוי בשום דבר, רק מה שבא לו הוא עושה. לכן כל הכוח שלנו לבחור מגיע מזה שיש לנו חלק אלוקי בתוכינו.
אפשר לחלק זאת לשלוש רמות. העליונה – ה' יתברך, שהוא בחירי לגמרי ועושה מה שבא לו. התחתונה – כל העולם, כולל בני האדם, שלהם אין בחירה והם מתוכנתים ומוכתבים, ובאמצע – היהודי, מצד אחד יש לו נפש בהמית שהיא, כשאר העולם, משוללת מבחירה, אך יש בתוכו גם חלק אלוקי שהוא בחירי לגמרי.
הבדל זה, שהיהודי עומד באמצע חציו בחירי – נפש אלוקית – וחציו מתוכנת – נפש בהמית, ואילו הגוי נמצא מתחתיו משולל בחירה לחלוטין וחי עם נפש הבהמית בלבד, מומחש בדברי חז"ל שגוי עושה הכל לגרמייהו (לעצמו). כל דבר שגוי עושה זה רק בגלל שזה נותן לו משהו, הוא לא מסוגל לחשוב על העולם בלעדיו, אין לו את היכולת לצאת מעצמו ולהתייחס לעצמו כמו שמישהו אחר מתייחס אליו. מי שלא מסוגל להתייחס לעצמו מבחוץ מראה שאין לו עצמאות אמיתית, הוא לא משוחרר ואין לו בחירה.
היהודי לעומתו מסוגל לעשות דברים גם לא לגרמייהו, הוא משוחרר ויכול להסתכל על העולם ועל עצמו כמו שמישהו אחר מסתכל, ואפילו להבין שהוא הבחירה של ה' והוא לא מחויב המציאות, לכן הוא יכול לבחור, יש לו עצמאות אמיתית.
עד כאן ראינו בעצם שתי מדריגות. אחת, הסתכלות מהנפש הבהמית ששם באמת אין בחירה, ומדריגה שניה בה אנו מגלים שכל הבחירה שיש לנו מגיעה מהחלק האלוקי שבתוכינו.
הכל ה' חוץ ממני
המשותף של שתי המדריגות הוא – שהם רואים את העולם כנפרד מה'. יש אותו ויש את המציאות, גם הבחירה – שהיא אלוקית – רק מגיעה ממנו, אך התחושה היא שהוא נטע אותה בנו לגמרי והיא שלנו. במדריגה השלישית אנו עולים למודעות גבוהה יותר, אנו מרגישים שכל המציאות היא בעצם בשביל הבחירה שלנו. כל העולם מתוכנת כדי שאנו נבחר בטוב, ה' נותן לנו מצבים שונים כדי שנבחר בו.
כך אנו רואים את כל העולם בהשגחה פרטית, אנו מבינים שבאמת כל העולם זה בעצם ה', כל המציאות המתוכנתת שהוא ברא היא בעצם הוא. ה' מחייה את כל העולם תמיד, ולולא חיותו היה העולם נעלם, כך שכל קיומו הוא ממנו והוא מכוונו ומנהיגו כרצונו.
אנו עולים ממודעות שיש ה' וכל השאר זה סתם שטויות שהוא מתכנת – כמודעות במדריגה השניה, להבנה שבאמת כל המציאות היא משרתת של הבחירה שהוא נותן וכך העולם הופך למאוחד עם ה'.
אלא שידיעה זו לא מספיקה, משום שיכולה להיות תחושה שבאמת כל העולם מתוכנת ע"י ה' והוא מנהיג אותו כרצונו, הכל חוץ מדבר אחד עליו ה' לא 'שולט', יש אחד שיכול לבחור לעשות מה שהוא רוצה – כוח הבחירה שלי. ה' נתן לי כוח לבחור ולעשות, וזה לגמרי תלוי בי ולא ברצונו. יש תחושה שיש פה שתי רשויות, ה' ואני. זוהי הנפילה שבמדריגה שלישית בה הדבר היחיד שנשאר נפרד מה' זה אני.
גם אתה חלק מה'
על זה מביא אדמוה"ז את מאמר חז"ל: "לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל...", אדם מתבונן בה', בכך שהבריאה כולה היא בעצם לגמרי ה', אך דבר אחד הוא שוכח להכניס בפנים – את עצמו, הוא נשאר בחוץ. "קפוץ פנימה", קורא לך האדמו"ר הזקן, "גם אתה, גם הבחירה שלך היא בעצם ה', אתה לא נפרד, הכל, כולל הכל, זה ה' יתברך".
כאן הגענו למדריגה הרביעית והאחרונה, בה כבר מבינים שבעצם הכל זה ה', גם כוח הבחירה שיש לנו הוא, כשאר העולם, חלק מה' יתברך. במודעות זו אין סתירה בין הבחירה שיש לנו לעובדה שאת הכל ה' בוחר, זוהי המודעות שבה חי הצדיק, זו התחושה הפשוטה שלו.
הנפילה בשעת עבודה
אלא שאת המודעות הזו הבינוני לא מסוגל לחוש בשעת עבודה, הוא לא יכול לאחוז את החבל משני קצותיו בחיי היום יום ולהרגיש שאין סתירה בין "אין עוד מלבדו" לבחירה שלו. הוא שוכב במיטה ומתלבט אם לקום או לא: "אני רוצה – להמשיך לישון, ה' רוצה – שאני יקום, מי מחליט? אני, הרי הבחירה בידי. רגע, אבל מצד עצמי אין לי באמת בחירה, אני נפש בהמית, אז מי מחליט אני או ה'?", וכאן עומדות בפניו שתי אפשרויות.
האחת להחליט בכ"ז לקום אבל עם המון ישות מזה שהוא החליט כך, והשניה לומר ש"ה' הוא זה שמחליט – אז בוא נשאיר לו את העבודה", לכבות את השעון מעורר להפוך צד ולהמשיך לישון. בין כך ובין כך הוא נופל לנפשו הבהמית, או בגלל הישות או שהוא לא בוחר כלל.
וכל כך למה? משום שהוא לא מסוגל להרגיש שיש לו בחירה ועדיין ה' בוחר. בלי משים לב הוא כורת את הענף עליו הוא יושב, שכן אמירה כמו "נשאיר לה' לבחור" מקורה בנפש הבהמית שהיא משוללת מבחירה, וכמוה בחירה מתוך ישות שמשאירה אותנו נפרדים מה' גם אם עושים טוב. זו כל מטרתה של הנפש הבהמית שנרגיש נפרדים וממילא 'נשאיר לה' לעשות את העבודה' ונשאר נפרדים.
בעצם כל השאלות האלה, מי אני, מי הבוחר בתוכי, מי מחליט מה יהיה וכד' מקורם בנפש הבהמית, היא רוצה שכאילו נרגיש עצמאיים ובוחרים ואז תפיל אותנו בקלות, כי את החשבון היא לא תתן לנו לגמור, היא לא תתן לנו להבין שאם יש בחירה אז זה מה' ואנחנו חלק ממנו.
ויותר מכך, אפשר לומר על דרך הדרוש, שאצל אדם הראשון ה' אמר לו לא לאכול מעץ הדעת, ועוד אמר שיש לו בחירה אם להקשיב או לא. אבל אדם הראשון עשה חשבון שאם הוא באמת יקשיב לה' אז מי אמר שיש לו בחירה? הרי הוא עשה את מה שה' רצה, רק אם יוכל לעשות נגד סימן שיש לו בחירה. הנפש הבהמית רוצה 'להוכיח' כל הזמן שיש לנו בחירה, אבל כדי להוכיח צריך לעשות נגד מה שה' רוצה.
תן לה' להכריע
את התסבוכות האלו רצה האדמו"ר הזקן למנוע ממנו. זו הסיבה שהוא לא סיפר לנו שאנחנו בתמונה אלא רק אמר שה' הוא זה שמכריע, הוא ידע שכשנתחיל לעבוד לא נחזיק את החשבון ונרגיש נפרדים, אנחנו ניפול לקליפות ונחזור לנפשנו הבהמית. כיוון שבשעת עבודה, שלא כמו זמן הלימוד על דברים אלו, רוצים לראות מה עושים ואיך מבצעים את מה שלמדנו. בזמן כזה החשבון מתחיל להסתבך, הוא לא מצליח לרדת למציאות ולתחושות כיוון שאנו מרגישים נפרדים מה', כפי שהארכנו בהתחלה.
מה בכ"ז כן צריך לחשוב? "שהמלך הגדול, הקב"ה, עומד עליו ורואה מעשיו...". ה' עומד מעל המיטה ומסתכל לראות אם אתה קם או לא. אני לא עסוק בשאלה אם אני בוחר, מחליט וכד' אלא חש נוכחות גמורה של ה'. וכשה' מבקש משהו בעצם נוכחותו הוא נותן כוח לעשות, הדרישה שלו נותנת לנו את הכוח לבחור. ה' הרי נותן לנו בחירה בכל רגע, כי כל הבחירה אצלו וממנו היא מגיעה אלינו. כך אנו מרגישים שהוא זה שמכריע את המערכה אם לקום או לא, בעצם נוכחותו הוא בוחר שנקום.
כשמפסיקים להיות עסוקים בעצמינו ומתחילים להיות מרוכזים בה' ובנכחות שלו, ושבעצם נוכחותו הוא גורם לנו להכריע, אנו ניצלים מהישות המפרידה ומוסרים לה' את הצלחתינו, וודאי שכך אנו בוחרים בטוב ולא ממשיכים ל'זרום' עם הרע שבנו. אם מבינים שבאמת כל הכוח שלנו לבחור מגיע ממנו יתברך, הסיכויים שלנו לקום בבוקר גדולים לאין ערוך.

מעובד משיעור של הרב יצחק שפירא