קום בתולת ישראל – לקראת שבת לפרשת כי תצא

 הבשורה של חודש אלול היא שאפשר לתקן, אפשר לחזור להיות "בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל"! גם במישור הכללי, לאחר כל המשברים והנפילות החורבנות והשמדות, גלות הגוף והנפש, עם ישראל יכול לחזור ולהפוך להיות בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל. עמוק בפנים קיימת נקודה טהורה שהגלות לא פגעה בה כלל, נקודה שורשית שמבחינתה המקדש לא נחרב אף פעם וכנסת ישראל נותרה בתולה תמימה.

בפרשת כי-תצא מוזכר כמה פעמים המושג בתולה, וזהו הריכוז הגדול ביותר בתורה של מלה זו – רמז מובהק לכך שפרשה זו נקראת תמיד בחודש אלול, שמזלו בתולה! בין האזכורים של 'בתולה' בפרשה, מופיע גם הביטוי המיוחד "בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל" בקשר ל"מוציא שם רע" – מי שנשא אשה ומתוך שנאתו העליל עליה שלא היתה בתולה, שאם התברר ששקר בפיו הוא נענש בחומרה "כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל".

מבחינת ההלכה, דין מוציא שם רע מתקיים במציאות די נדירה, ובכל מקרה אינו נוהג כיום (כשאין לנו בית דין של 'סמוכים')[1]. אך לכל מצוה בתורה יש משמעות נצחית, לכל אחד, בכל מקום ובכל זמן. בנוסף יש כאן רמז מיוחד של שייכות לכל יהודי בפרט, ולעם ישראל בכלל, בביטוי "בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל" – המופיע עוד ארבע פעמים בספרי הנביאים, תמיד במשמעות של  עם ישראל כולו, כנסת ישראל, כמו בפסוק הנחמה מנבואת ירמיהו הנפלאה, אותה קוראים בהפטרת ראש-השנה, "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל".

היינו ילדים

בעקבות ספר הזוהר ודרושי החסידות, נוכל להבין שהסיפור של "מוציא שם רע" נוגע לכל אחד ואחת מאיתנו, כולנו "בתולת ישראל". בתולה הוא מצב ראשוני שבו הכל טוב וטהור, לא נפגם ולא התחלל. מצב של תמימות, כמו תינוקות שלא טעמו טעם חטא. זהו מצב מלא שמחה וציפיה, שבו כל השערים פתוחים לעתיד הכי טוב שיכול לבוא.

הנשמה שלנו היתה אי-פעם בתולה, "נשמה שנתת בי טהורה היא". אכן היו זמנים... אבל הנה ירדנו והסתבכנו, נפלנו ונשחקנו במרוץ החיים ונראה שהתמימות הראשונית אבדה ואיננה עוד. היינו ילדים וזה היה מזמן, ומאז נעלמו כל התום והטוהר, בתולי-הנפש התחללו ואנו התלכלכנו בחטאים ועוונות ופשעים. לא שמרנו אמונים לבעל האמיתי שלנו, הקב"ה, והפקרנו את עצמנו לזנות אחרי היצר הרע.

גם הציבור כולו הלך וירד: אם פעם היינו במעמד הר-סיני או בזמן המקדש, הרי משם הלכנו וירדנו, נפלנו בגלות אחר גלות חשוכה, ומה נשאר מאותה תמימות רחוקה? הנה "נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל"! הרגשה זו מתעצמת במיוחד לקראת סוף השנה, כאשר במישור הפרטי עברה עלינו שנה ארוכה, מתישה וקשה, שבה הגענו לאן שהגענו... ובמישור הכללי אנו חווים בתשעה-באב את החורבן שבו הכל כבר לאחר יאוש.

אפשר לתקן

ובכל זאת, הבשורה של חודש אלול היא שאפשר לתקן, אפשר לחזור להיות "בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל"! זהו הסוד של מצות "מוציא שם רע" – יש מישהו שטוען בכל התוקף, ודבריו נשמעים מאד הגיוניים ומשכנעים: היא לא בתולה, הכל אבוד. אבל בסוף מתברר שזוהי הוצאת שם רע, ובאמת אותה נערה, נשמה טהורה, לא נפגמה כלל וכלל, והרי היא תמימה ושלמה בבתוליה, כמו ביום הולדה.

אך לכאורה הקושיה עדיין במקומה עומדת: איך אפשר להשיב את המצב לקדמותו? והרי אנו יודעים ורואים שהלכנו מדחי אל דחי, והתמימות הראשונית ממש השתכחה מאיתנו.

אלא שיש מקום טהור בנפש שלא נפגם. לנשמה של כל יהודי יש שורש עליון מעולם האצילות שבו הכל אלוקי, "כולו טוב". לכן גם לאחר שהנשמה הלכה וירדה, פחות ופחות טוב, יותר ויותר רע, גם כאשר נפלה לגמרי בשבי הקליפות והחיצונים – עדיין נותרה בה נקודה נעלמת שלא התחללה ולא נפגמה. החידוש הגדול הוא שאפשר לעורר את אותה נקודה ולהביא אותה אל קדמת האישיות, לומר שכל מה שעשיתי עד עכשיו היה לא אני. כל המשברים וכל הנפילות היו באיזה מישור חיצוני שלא מצליח לפגוע ולחלל את התמימות הראשונה, רק לקבור אותה במעמקים. ועכשיו, כאשר אני מתנער ומנער מעלי את כל השכבות החיצוניות, אני מגלה שאפשר לשחזר ולחזור אל התמימות הראשונה, להיות כבתולה שמעולם לא ידעה איש, וכולה מלאה השתוקקות טהורה ושמחה לקראת בעלה האחד והיחיד.

גם במישור הכללי, לאחר כל המשברים והנפילות החורבנות והשמדות, גלות הגוף והנפש, עם ישראל יכול לחזור ולהפוך להיות בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל. וגם כאן, הפלא הזה יכול להתרחש כיון שעמוק בפנים קיימת נקודה טהורה שהגלות לא פגעה בה כלל, מקום שעליו נאמר "חֲבוּקָה וּדְבוּקָה בָּךְ", נקודה שורשית שמבחינתה המקדש לא נחרב אף פעם וכנסת ישראל נותרה בתולה תמימה.

איך אפשר לקום

נוסיף להתבונן איך נעשה הדבר הזה, איך אפשר לחזור להיות בבחינת בתולה. הזכרנו קודם פסוק קשה מנבואת עמוס "נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל נִטְּשָׁה עַל אַדְמָתָהּ אֵין מְקִימָהּ". זו פורענות כה קשה עד שחז"ל אומרים שלכן במזמור "תהלה לדוד" (שאנו פותחים אותו ב"אשרי יושבי ביתך"), המסודר לפי אלף-בית, השמיט דוד המלך את האות נו"ן, מפני שיש בה "מפלתם של שונאי ישראל" (בלשון סגי-נהור, היינו מפלה לישראל), "נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם..." (והרי בדקדוק לשון-הקדש האות נו"ן עצמה היא אות נופלת, כידוע).

והנה בגמרא מובאת דרשה הממתיקה את הפורענות: "נָפְלָה לֹא תוֹסִיף" ליפול עוד, "קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל" (ואילולא היתה זו גמרא מפורשת היה אפשר לחשוב שמדובר בדרוש חסידי פרוע...). אולם דוקא בספר הזהר דוחה רבי שמעון בר יוחאי את הפירוש הזה. רשב"י חוזר לפשט הפשוט של הפסוק ואומר, אכן בתולת ישראל אינה יכולה לקום יותר! אין לה כח יותר, תם ונשלם. אבל, מוסיף רשב"י ומפרש את הפסוק בעומק-פשוטו וסודו גם יחד: היא לא תוסיף עוד לקום מעצמה, אבל הקב"ה יקים אותה! כמו שאומר עמוס הנביא עצמו "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת".

כלומר, באמת אנחנו "מקרה אבוד". אין לנו סיכוי לקום, אין סיכוי לחזור לתמימות שאבדנו. נפלנו ונפלנו, כל אחד מאיתנו וכולנו יחד. אבל "עוד לא אבדה תקוותנו" – התקוה שלנו היא הקב"ה. אם נתמסר אליו, הוא יקים אותנו מן העפר ויגלה את נקודת הבתולים הנעלמת שלנו.

כך למשל אדם שעבר משבר נפשי קשה, והוא חש שבור ומרוצץ לגמרי, ממש "על הפנים" – אפשר לנסות לומר לו "אתה יכול לקום", אבל יתכן שזה כבר לא יכול לעזור... צריך לומר לו, המצב באמת גרוע, אבל ה' יכול להקים אותך, "רופא כל בשר" יכול לרפא אותך!

לסיום נחזור לחודש אלול במעגל השנה. מיד לאחר תשעה-באב (ואפילו בעיצומו של היום) מתחיל להתנוצץ זיק של אמונה ובטחון שאחרי הכל יש סיכוי לתיקון. התקוה הולכת ומתעצמת וכעבור שבוע מרגישים כל-כך בטוח שיהיה טוב, עד שבט"ו-באב אפשר כבר לצאת במחולות. התיקון עצמו מתחיל להעשות בחודש אלול, כאשר אנו מפעילים את "חוש המעשה" ומתקנים את כל מה שעבר. התהליך מגיע לשיאו ושלמותו ביום הכיפורים, "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים". "אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל" (עוד פסוק מהפטרת ראש-השנה) – מתוך חודש אלול, מזל בתולה, מתברר שאנו חוזרים להיות "בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל", ומתוך בטחון שה' מוחל לכל עוונותינו אנו יוצאים במחול אין סופי. ומה שהיה נראה בתחילה מקרה אבוד הופך להיות משיח (את חשבון הגימטריא תעשו לבד).