אל תשאף, תעבוד! ● מתניה גבריאלי במאמר דעה בין הרצוי למצוי

יש לאדם רצוי ומצוי, ב'רצוי' הוא רוצה להגיע למחוזות רחוקים, הוא בטוח שהוא 'משו משו', או אז מגיע ה'מצוי' ואומר דברו, והאדם נשבר ונהיה עצוב. מתניה גבריאלי מציע כיצד להתמודד ולאזן בין השאיפות למציאות.
כל בחור שנכנס לישיבה מתחיל עם תקווה גדולה, שאיפה למשהו מעבר למוכר, אחד רוצה להיות פוסק גדול ששולט בכל ההלכות, השני לגמור את הש"ס עד לחתונה והשלישי מעדיף להיות בקי ברזי האמונה בבורא.
בעצם, לכל אחד יש שאיפה ותדמית, מין ציור כזה על עבודת ה' שלו, שלא חייבת להיות כל כך גדולה ורחוקה אלא רק ציור של עצמו מתפלל בדביקות, מקיים מצוות בהתלהבות ולומד בחשק רב.
אבל, וגם זה קורה כמעט לכל אחד, בלי הודעה מוקדמת השאיפות והתדמיות הללו מתנפצות אחת לאחת, פתאום אחרי שבוע של קימה בזמן, מתחילים לקום בתשע עשר, במקום תפילות בכוונה מוצא האדם את עצמו מרחף באוויר ובוהה בנעשה סביבו, סדרי הלימוד מתחילים להפוך לסדרי דיבורים שלא נגמרים, וכאן ודאי כל אחד יכול להוסיף דוגמאות על שאיפות ותדמיות שהתנפצו לו בפנים.
כך קורה שאחרי ההתלהבות הראשונית מגיע תורן של האכזבות, האדם שציפה כל כך לשינוי מתחיל להיות עצוב ומיואש, הוא הרי חשב שהוא צדיק שרוצה לעבוד את ה' ופתאום הוא מגלה שזה לא ממש כך, יש לו גם הרבה רצונות אחרים.
הרצוי והמצוי
כאן ניצבות בפניו שתי אפשרויות. האחת להמשיך באותה דרך שהלך בה עד היום ורק לשנות קצת את השאיפות, פשוט להנמיך צפיות, אם הוא רצה לקום בשבע, מעתה יקום בשמונה, אם חשב שהוא צדיק גדול מעתה יחשוב שהוא צדיק קצת יותר קטן, וכן על זה הדרך. והשניה פשוט לעבור למערכת חיים שונה, להפסיק לשאוף ולצייר ציורים על עצמו ולהתחיל לעשות מה שה' רוצה ממנו עכשיו.
פירוש. בדרך הראשונה, יש לאדם רצוי ומצוי, ב'רצוי' הוא רוצה כל מיני דברים, שואף להגיע למחוזות רחוקים על ידי תדמיות שהוא מנכס לעצמו, הוא בטוח שהוא 'משו משו' והוא שואף להיות גדול הדור, או אז מגיע ה'מצוי' ואומר את דברו, פתאום האדם נופל וקולט שהוא לא באמת מה שחשב על עצמו, הוא גם עושה עבירות פה ושם, ואז כשהאדם רואה שהרצוי שלו רחוק מאוד מהמצוי הוא נשבר ונהיה עצוב ובד"כ מקטין את הרצוי שהיה לו. במילים אחרות יש לאדם כאן הרבה ישות שמתנפצת לו בפנים כשהוא מגלה מה הוא שווה באמת ולכן הוא נהיה עצוב.
תיאור נפלא למצב זה נמצא בספר התניא פרק כ"ז, שם האדמו"ר הזקן מתאר אדם שנופלים לו הרהורים רעים: "ואדרבה העצבות היא מגסות הרוח שאינו מכיר מקומו ועל כן ירע לבבו על שאינו במדרגת צדיק..." (בהמשך שם מסביר אדמוה"ז שלצדיקים לא נופלים הרהורים כאלה, אבל לסתם אדם – בינוני – כן, עיי"ש ואכמ"ל).
לעשות ולא להיות
אבל אפשר אחרת, אפשר לא להנמיך את להבות השאיפות אלא פשוט לכבות אותם. כן כן, בהחלט הכוונה כאן היא לא לשאוף כל הזמן לדברים אחרים, לא לצייר את עצמינו ככאלה שרוצים לגמור את הש"ס, וגם לא לצייר את עצמינו עומדים ומתפללים בדביקות, פשוט לא. אז מה כן? לשאול כל הזמן מה אני צריך לעשות כדי לעבוד את ה' עכשיו ולא מה אני צריך להיות. פשוט לקיים כל הזמן מצוות בלי להיות עסוק במה אני שווה ומה אני צריך להיות.
בספר התניא יש משפט שמזכיר קצת סגנון של שאיפות אבל במהותו הוא הפוך לחלוטין: "והנה מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך..." (תחילת פרק י"ד). מדת הבינוני, שהיא מדת כולנו וכך אנו צריכים לעבוד, פירושה להרגיש במלחמה תמידית בין הטוב לרע, בין הנפש האלוקית לזו הבהמית. כל אחד צריך כל הזמן, כל רגע, להיות ערני למציאות הרע שבתוכו ולנצח אותו עכשיו ברגע הזה. לא לעשות חשבונות של מה היה ומה יהיה, איך אני נראה ואיך אני צריך להראות, אלא פשוט להילחם ולנצח כל רגע ורגע. הוא מה שאמרנו, לשאול כל רגע "מה ה' רוצה ממני עכשיו?" ולעשות זאת.
כהערת אגב נדגיש, שאין הכונה כאן להיות 'עבד כנעני' שעובד כל הזמן ללא תכלית, דבר שודאי מצטייר כקבלת עול מעיקה וחסרת חיות. הבינוני הוא אחד שמתבונן בה' ומגיע לקשר איתו כל רגע, והלא ה' הוא פצצת האנרגיה הגדולה בעולם, לכן הבינוני תמיד מלא חיות ושמחה מהקשר הזה וכל הזמן הוא מחזק אותו. אלא שכפי שאמרנו החיות שלו היא לא מהשאיפות שלו אלא מזה שיש לו קשר תמידי עם ה' ומתוך כך הוא שואל כל רגע מה ה' רוצה.
מה אני מרוויח מזה? קודם כל, אני לא נופל כשלא הולך לי. אם עד עכשיו כל פעם שעשיתי משהו לא בסדר, התאכזבתי מעצמי ונפלתי ליאוש ועצבות. עכשיו זה כבר לא מעסיק אותי, זה שחטאתי ברגע אחד לא מפריע לי לעבוד את ה' ברגע שאחריו, לא משנה לי כבר מה התדמית שלי ואיך אני נראה, מעניין אותי לעשות עכשיו מה שה' רוצה, בלי קשר למה שהיה ולמה שאני אמור להיות לפי דעתי.
לחשוב על ה'
ודבר שני, החשוב יותר, אני מתחיל לצאת מעצמי ולחשוב על ה'. אם עד עכשיו הצגנו את השאיפות והתדמיות כשליליות מצד זה שהם נשברות, עכשיו אנו כבר מדברים על כך שגם כשהם מצליחות לגרום לנו לעשות דברים טובים, ואולי דווקא במקרי ההצלחה, השאיפות הם בהחלט דבר לא טוב.
ומדוע? כשאני כל הזמן עסוק בתדמית ובשאיפה שלי, אני מצייר אותה כחזות הכל ושוכח לגמרי מה'. אני עסוק כל הזמן בעצמי, מתנפח מציורים ודימוים עצמיים שעומדים לנגד עיני, ושוכח שיש מישהו בצד השני שאני עובד בשבילו, לעשות לו נחת רוח.
אבל אם אני שואל רק "מה ה' רוצה ממני עכשיו?" אני מתחיל לצאת מעצמי ועובר להיות נתון בו, אני מתחיל ליצור קשר עם ה'. בדרך זו הסיכוי שלי להיות אדם שבאמת עובד את ה' ואיכפת לו ממנו, גבוהים לאין ערוך מהדרך השניה המשאירה אותי במעגל הסגור של עצמי, גם – ודווקא – במקרי ההצלחה שמנפחים ומרחיקים אותי מהמטרה של קשר עם ה'. בנוסף גם כשאני נופל אני שם לב להסתר שנוצר בעולם בעקבות הנפילה ולא למה שקרה לי.
לסיום נדגיש, שאין כוונתינו לשלול גם מצבים שאדם עושה לעצמו סדר בלימוד ובעבודת ה', כמו ללמוד דף ליום, לסיים מסכת וכד', כיון שבמקרים אלו אין הוא מצייר לעצמו תדמית, אלא רק רוצה לעשות סדר בעבודה כדי שיהיה לו יותר נוח לעבוד את ה'.
מה שצריך לשים לב זה לא להפוך את הסדר בעבודה לתדמית ושאיפות, המבחן לכך הוא מה קורה כשהוא לא עומד בסדרים שיצר לעצמו. אם הוא נהיה עצוב ומתבעס כנראה שהסדר שעשה הפך לתדמית, אך אם הוא ממשיך הלאה בשמחה תוך שהוא מצר על ההסתר שגרם בעקבות נפילתו, כנראה שהוא בכיון הנכון.

כותב המאמר הינו תלמיד בישיבת 'עוד יוסף חי' וחבר בתנועת 'דרך חיים'

המאמר מבוסס על שיעורו של הרב יצחק שפירא