\
אחד האתרים הימניים והמוצלחים שהתפרסם לאחרונה טבע סיסמה: למה שתתעצבן לבד. ובאמת, כל מי שיהודי וימינה בדרך כלל יותר מתעצבן מהחדשות מאשר שמח. אז למה הקול היהודי מחייך כל הזמן?
חלק מזה קשור לבחירת החדשות. למצוא את הניצנים ולהתפעל. במקומות רבים יהודים מתעוררים להלחם על זכותם להיות יהודים בארץ ישראל, חיילים מסרבים לשתף פעולה עם הניוון בצה"ל, אלפים מתעוררים לחזק את הקשר להר הבית – בתנועה של התקרבות לה', שבכלל הפכה לתופעה רחבה בכל שכבות הציבור. אפשר לבחור על מה להסתכל.
תגידו שזה נקרא להתעלם מהמציאות?
ביום כיפור נתקלתי (לצערי, לא זוכר היכן) בסיפור הבא: שני חוכרים של המלך באו אליו לבקש תקציב לשנה הבאה – וזאת אחרי שנת בצורת עם תוצאות גרועות במיוחד. כשהמלך ביקש הסברים, משך האחד בכתפיו ואמר: אדוני המלך, בצורת! מה רצית? ואילו השני השיב: אדוני המלך, השדה שלך מצויינת, השקעתי המון, בטח בהמשך יהיו תוצאות. השנה לצערי היתה בצורת, לא כל כך הצלחנו. מי מהם לדעתכם היה מציאותי יותר? ומי יותר יצליח?
הראשון הוא "ריאלי", מסתכל על "השורה התחתונה". אבל האם הקשר המתמשך עם השדה ועם המלך איננו חלק מן המציאות? ועוד יותר, בסיפור – כמו גם במציאות – מה שהופך את הקשר הזה לבעל משמעות גדולה יותר, הוא איך אנחנו מספרים את הסיפור.
זה מה שיהודי בכל העניין: לספר את הסיפור כך שרבונו של עולם הוא חלק ממנו. זה מה שעושה את כל הסיפור שמח ומלא תקווה. עם זה אפשר לקיים "והיית אך שמח".
חג שמח.
