גלות החרש והמסגר תשס"ה • דעה

הכישלון במאבק נגד ההתנתקות לא טמון בטקטיקה אלא במטרות ובלקיחת אחריות, לא נמצא מנהיג אחד או אדם אחד שאמר, זה לא יקרה כי אני לא אתן לזה לקרות

אחד עשר שנים לפני חורבן הבית הראשון, הגלה נבוכנאצר "את כל ירושלים ואת כל השרים ואת כל גבורי החיל עשרת אלפים גולה ואת החרש והמסגר לא נשאר זולת דלת עם הארץ" . בית המקדש לא ניזוק אף מלכות בית דוד נשארה ניצבת על מכונה, אך כוחה וחוסנה של ירושלים יצא ממנה. חז"ל בחוכמתם הבינו שעם כל חשיבותם של כלי המלחמה ויוצריהם, לא בהם טמונה יכולה העמידה הלאומית, לכן דרשו כי החרש והמסגר האמורים במקרא אינם אומני המתכת המייצרים חרבות , אלא חכמי התורה ונושאיה. האמונה והתרבות הם המייצבים המרכזיים של הממלכה ובהעדרם "באין חזון יפרע עם". גלות החרש והמסגר לא הייתה הגלות הראשונה, גלות עשרת השבטים ועימם רוב יהודה קדמה לה, עוד קודם לכן היו גלויות כנראה חלקיות בשבטי זבולון ונפתלי ובעבר הירדן, אך בשלבים ההם מרכז הכובד התורני לאומי נשאר בירושלים, ועימה יכולת עמידתה. גלות החרש והמסגר – תופשי התורה ולומדיה - כלי המלחמה האמיתיים של ירושלים, חרצו את גורלה.

באב תשס"ה הוחרבו ישובי גוש קטיף, ועשרת אלפי תושביו הוגלו מנחלתם. האתוס הציוני הבנוי על החלוץ החקלאי ציוני המעבד את אדמתו הטובה נשבר. עם כל הכבוד והחשיבות לצבא וללוחמים ולמהנדסי ומפתחי תע"ש ורפא"ל, העוצמה הלאומית בנויה בראש וראשונה על מרכז כובד תרבותי תודעתי, שבלעדיו כלי המלחמה המשוכללים ביותר אינם אלא גרוטאות המעלות חלודה. מרכז הכובד הזה נמצא בישראל בהתיישבות החלוצית. בני ברק ורבניה, והאוניברסיטאות וחכמיהם, לא מייצרים את האנרגיה הרוחנית שיצרה ההתיישבות העובדת. אכן במידה רבה מדובר במיתוס, אולם ללא מיתוסים אין קיום לאומי. הנזק הטקטי שחוללה ההתנתקות המאפשר לחמאס להפציץ את כל הארץ, והנזק האסטרטגי שמאפשר לאויבנו להרים ראש בכל מקום שמהם, הינם כאין לעומת השבר התודעתי אנושי.

החלוץ המתיישב ביטא בצורה הטובה ביותר את תורת החיים הישראלית המתחדשת,  את היותנו אדונים לגורלנו בארצנו. בגוש קטיף היה שילוב נפלא וקדוש בין ערכי הקהילתיות הדתית וערכי ההתיישבות העובדת, החקלאי המאמין הלומד והיוצר, היה כלי המלחמה החזק ביותר של ישראל. חלוצי גוש קטיף, האנשים הפשוטים הטובים והשקטים הללו, יצרו בתוכם את האנרגיה לסיפוק המתח הגבוה הדרוש לקיומינו. בדרכים שונות ודרך מתווכים מגוונים חלחלה תודעת החלוציות לכל שדרות החברה, ומילטה אותם לגוף אורגני מתפקד. באב תשס"ה ההתפרקות ממתח מעשה הגאולה, ניצחה את הנוגדן האחרון. הציונות הדתית אשר טובי בניה ובוניה הושמו למרמס הוכתה אל החומש, ומכה זו מאיימת לכלות לא רק את הציונות הדתית אלא את המפעל הציוני כולו.

איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה?

בבית הספר כשהמורה או הקריין קורא בפאתוס "איך נפלו גיבורים?" תמיד ימצא הלץ שישיב "כי שמו להם רגל", התשובה הילדותית הזאת שולחת אותנו לחפש תשובות קרוב, ויש בכך הרבה מן האמת. כשנה לפני הגרוש, שרתי במסגרת הסדר עם מחלקת בינישי"ם מהישיבות הקיצוניות ביותר בחטיבה הצפונית באוגדת עזה. אלוף הפיקוד דן הראל הגיעה לשיח במוצב הפלוגתי בו שהינו, ובסוף השיחה שאל מה אנו אומרים על הגרוש המתוכנן. הוא נתקל בתגובה עויינת, אחד (בחור ישיבה) אמר שזה לא יקרה, שני (חילוני) שאל מה ההיגיון לצאת אם נצטרך לחזור, ואני התפרצתי ושאלתי אם דם של יהודים פחות אדום, מאחר שקודם לכן הוא הסביר למה לא מוסרי להרוס כמה פחונים של ערבים ליד המוצב. אף אחד לא קם ואמר בשקט ובנחישות "לך חפש חיילים אחרים, אנחנו לא נעשה זאת"...

הדיון על המאבק כנגד הגרוש מתמצא בד"כ בשאלת פריצת הכיתור בכפר מימון, ומתרחב לכל היותר לשאלת סירוב פקודה וחסימת כבישים. הקיצוניים יותר מאשימים בדרך כלל את מועצת יש"ע שהכשילה את המאבק, ומנהיגי הציבור דאז מגיבים שלא הייתה כל אפשרות אחרת. לדעתי שני הצדדים מפספסים את הנקודה העיקרית, והיא העמדה הראשונית בדבר היכולת שלנו לעמוד על נפשנו, הזכות המוסרית והחובה הבסיסית לעשות זאת, זכות וחובה המטילות אחריות לא רק על מנהיגי הציבור אלא על כל אחד ואחת מאיתנו. הדיון הטקטי גולש לפרטים ומחטיא את המטרה. אם ראשי מועצת יש"ע לא רצו מאבק פיזי עם המשטרה או לא האמינו שאפשר לנצח בו, היה עליהם לבחור בדרך אחרת: היה אפשר פשוט להישאר בכפר מימון או להתפרש על פני חזית רחבה יותר. למעשה, כטקטיקה פאסיבית היה עדיף לבחור בשביתת רעב המונית בירושלים . לצמחוניים פחות שבינינו הייתה אפשרות להיאבק בדרכים אחרות, בחרנו להיות זנב לשועלים ואין לנו להתלונן אלא על עצמנו. רוב הציבור לא היה משתתף עימנו במאבק נפרד, אך די היה בכמה אלפי אנשים שיצורו באופן קבוע על מוסדות השלטון או יחסמו את צירי התנועה הראשיים כדי לעצור את המהלך, את האלפים הללו היה אפשר לגייס ללא קושי מיוחד.

הכישלון במאבק נגד ההתנתקות לא טמון בטקטיקה אלא במטרות ובלקיחת אחריות, לא נמצא מנהיג אחד או אדם אחד שאמר , זה לא יקרה כי אני לא אתן לזה לקרות. משה פייגלין אמר "אנחנו לא ניתן.. אנחנו העם", אך אין אחריות קבוצתית בלי אחריות אישית, לפיכך אמירתו נותר ריקה. לא היה צורך במנהיג גדול או בכישרון יוצא דופן למנוע את הגרוש, ההתנגדות לגרוש הייתה כל כך רחבה, שאנשים יצאו למחות ואף לקבל מכות ולהיעצר לקול קריאות אנונימיות. המסקנה הפופולארית כאילו עלינו להתנחל בלבבות, וכי בשל ניכורינו גרשונו הורתה בחטא ולידתה בפשע. איננו צריכים אישור של אף אחד כדי לחיות, ואדם או ציבור הזקוקים לסקרי דעת קהל כדי להצדיק את קיומם, רק מוכיחים בכך שאין להם באמת זכות קיום. האחריות האישית היא הבסיס לחברה מתוקנת והיא יסוד מוסד בתורת ישראל בציונות ובכל תרבות בת קיימא, התנייתה בדעת ההמון שומטת את הקרקע מתחת רגלינו. המסקנה העולה להמשך הדרך פשוטה, גלות נוספת לא תהיה כי אני אמנע אותה, אני ואתה והוא וכל אחד ואחד מאיתנו, לא יגרשו אותי עוד כי לא אתן, לא אני ולא חברי. על טקטיקה אין צורך להחליט בטרם עת, אך את תודעת האחריות יש להטמיע בתוכנו, ואף לפרסם קבל עם ועולם כי לא יועילו החלטותיהם, אנו לא נזוז מבתינו, לכן, אל להם לשגות באשליות מזיקות כאילו יוכלו לעוקרנו מהארץ.

אפשר לנצח בקרב ההגנה האחרון, יתר על כן אם ידעו מראש שאנו נחושים להישאר במקומינו, הסבירות שאכן נזדקק להיאבק כנגד תוכנית ממשית לגרשינו תפחת באופן משמעותי, אולם טוב יותר להסיר את האיום כבר כעת. האיום על ההתישבות ביו"ש שגרם בסופו של דבר לגלות מגוש קטיף ומצפון השומרון, נובע מהעובדה הידועה שבחבלי ארץ אלו מתגוררים מיליוני ערבים עוינים. הגירתם מהארץ נראית חלום באספמיא, אך הגירת מיליוני יהודים לארץ נראתה לפני מאה שנה רחוקה עשרות מונים. ההגירה היום קלה יותר, הערבים בארץ היום מבינים טוב יותר מהיהודים בגלות דאז, שאין להם עתיד כאן, ויש בידינו אמצעים משופרים לאין ערוך ממה שהיה בידי הציונים הראשונים. הדבר החסר הוא אנשים נחושים שיבצעו זאת. גם כאן אין צורך בהחלטה ממלכתית ובשכנוע דעת הקהל, יש צורך בהחלטה עצמאית ונחושה. השקענו דמים מרובים תרתי משמע בהתיישבות ביו"ש, לו נשקיע משאבים דומים בעידוד הגירת ערבים, נוכל ליצור גל הגירה רחב מימדים מהארץ שתוך עשר / עשרים שנה יביא למצב שאם עוד יישארו ערבים בארץ הם יהיו מיעוט מבוטל וחסר חשיבות. למען הסר ספק איני מתכוון להגירה בכפייה, אשר כידוע מוסרית וחוקית רק כלפי יהודים, אלא לעידוד הגירה באמצעות תעמולה ותמריצים כלכליים, אמצעים אלו ניתן להפעיל בהתארגנות עצמאית ואולי אפילו יעיל יותר מארגון מדינתי.

הגירת ערבים מרצונם תיקח לא מעט זמן, עד שיווצר סחף ועד שנגיע להיקפים משמעותיים. עם זאת כבר בהתחלת יצירת גל ההגירה יפחת איום המשך הגלות העצמית ביו"ש, ומהר מאוד ירד לחלוטין מסדר היום הציבורי. בהמשך, כאשר הקף ההגירה יחל להתרחב החזרה לצפון השומרון תהיה כמעט מובנת מאליה, לא רק לישובים שהוחרבו אלא לכל האזור. בהמשך לכך ומאחר ויתברר שהאוכלוסייה הערבית אינה מהווה בעיה שכן הם עוזבים את הארץ אם רק ממריצים אותם לכך, כיבוש רצועת עזה, ייהפך לאפשרות מועדפת בסיבוב הלחימה שיגיע במוקדם או במאוחר, ועם הכיבוש ההתיישבות מחדש בגוש קטיף ובשאר חלקי הרצועה.