הרב והקיסר • להילולת האדמו"ר הזקן בעל התניא

אדמו"ר הזקן לא מת על מיטתו אלא כמצביא בשדה הקרב – במערכה המכריעה מי ישלוט על העם היהודי. שיעור בהיסטוריה לכ"ד בטבת, יום פטירת רבי שניאור זלמן מלאדי אדמו"ר הזקן, בעל התניא ומייסד חסידות חב"ד • מאמר
[caption id="attachment_81151" align="aligncenter" width="300"] הרב והקיסר
נערך על ידי הרב יוסי פלאי
מה הקשר בין אדמו"ר הזקן לנפוליאון בונפרטה? מתברר ששתי הדמויות – הכל-כך רחוקות – לא רק חיו באותה תקופה, אלא ניהלו מעין דו-קרב סמוי, ואולי זוהי המלחמה האמיתית המתרחשת מאחורי הקלעים[1].
לפני מאתיים ואחת שנים, במוצאי-שבת פרשת שמות כ"ד בטבת תקע"ג, נפטר אדמו"ר הזקן – רבי שניאור זלמן מליאדי, בעל התניא והשלחן ערוך – אך הוא לא מת בשיבה טובה על מטתו, אלא תוך-כדי מסע נדודים מזורז בעיצומו של החורף הרוסי הכבד (הקשה בהרבה מכל סופת שלגים בארצנו). נפוליאון קיסר צרפת יצא למסע כיבושים אדיר, בתאות שלטון שאינה יודעת גבול, ולאחר שכבש בסערה כמעט את כל אירופה, פלש גם לתוך רוסיה בקיץ תקע"ב (1812). כשקרבו הצרפתים לעירו של אדה"ז, הוא העמיס את משפחתו על עגלות וברח לעומק רוסיה, ובלבד שלא להיות תחת הכיבוש הצרפתי. הדאגה העמוקה לגורל היהודים בכלל, יחד עם תלאות המסע הקשה, קרבו את קיצו של אדה"ז, כמו שהעידו צאצאיו ואף אמרו בשמו שאירועים אלו קיצרו מחייו עשר שנים.
בכל תקופת המלחמה, גילה אדה"ז נאמנות בלתי מסויגת לשלטון רוסיה. הוא התפלל לשלום הצאר הרוסי, לא רק מהשפה ולחוץ אלא באמת ובתמים. יתירה מזו, הוא עמד בקשר עם מפקדים בכירים בצבא הרוסי, וסייע להם בידיעות על מקום האויב ועל תוכניותיו, והרוסים מצידם הכירו לו טובה על כך[2]. אחד מגדולי חסידיו אף הסתכן וריגל למען הרוסים מתוך מטה הפיקוד של נפוליאון! ידוע שנפוליאון עצמו ייחס חשיבות רבה למנהיגי העם היהודי, ומסופר שהוא התאמץ לבוא במגע גם עם אדה"ז, אלא שאדה"ז מצידו התאמץ מאד שלא יווצר כל קשר כזה, ואפילו הקפיד שלא יוותר אף-אחד מחפציו האישיים ויגיע לידי נפוליאון (מזכיר את יעקב אבינו שהקפיד לא להותיר מאחור אפילו "פכים קטנים"[3])!
מתפלל בשלום המלכות
לפני שנסביר את המאבק המיוחד הזה – שבו צד אחד רוצה להפגש וצד שני בורח ממפגש – נשאל תחילה מדוע תמך אדה"ז באופן כה נחרץ ברוסים? והרי לא לקקנו הרבה דבש אצל הדב הרוסי, לא לפני אדה"ז וגם לא אחריו...
באופן פשוט, הדבר מובן במישור ה'מקומי'. בכל ארצות הגלות בהם נדדנו, ליוה אותנו כלל זהב –לשמור אמונים לשלטון הקיים. כך אמר כבר ירמיהו הנביא לגולים לבבל "ודִרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה' כי בשלומה יהיה לכם שלום"[4], וכן ציוו חכמים "הוי מתפלל בשלומה של מלכות"[5], ומכאן נקבעו בסידור התפילה תפלות לשלום והצלחת המלכות והמלך[6]. באופן בסיסי, אם כן, אנו מאד פטריוטים ונאמנים לשלטון, ורוצים בנצחונה של המדינה שאנו חוסים בצִלה, גם אם בהרבה מובנים זהו צל חשוך מאד.
אבל בסיפור הזה מדובר במערכת שיקולים רחבה יותר. אדמו"ר הזקן הכריע שטובת היהודים באשר הם היא להיות תחת שלטון כמו של הרוסים ולא תחת שלטון כזה של הצרפתים. ראוי לציין שבנושא זה היתה מחלוקת גדולה בין גדולי החסידות באותו הזמן, ולעומת אדה"ז היו שאמרו שמוטב שינצחו הצרפתים – בתקוותם שתהיה זו "מלחמת גוג-ומגוג" שתהפוך את העולם ותקרב את בוא הגאולה (גם אם ביסורים רבים) – כפי שסברו למשל המגיד מקאזניץ ורבי מנחם מענדל מרימינוב. קטני אמונה אולי ילעגו: מי שואל אותם? אבל אנו יודעים שהשגחת הבורא מתחשבת בשיקול דעתם של הצדיקים, ולכן היתה 'תחרות' של ממש בין אדה"ז ובין הרבי מרימינוב וסיעתו, דעתו של מי תתקבל בשמים ותפילתו של מי תפעל יותר. לפי המסורת החבדי"ת, המערכה המכריעה במישור הזה היתה בראש-השנה תקע"ג, שהרי בראש-השנה נחתך גזר הדין לשנה כולה בכלל, ובמיוחד בנוגע למלחמות ומלכויות. בו ביום, הזדרז אדה"ז לתקוע בשופר השכם בבקר, בכוונתו למפלת נפוליאון (כשהוא מקדים את עמיתיו שהאריכו בהכנות)– ואז הרגישו הצדיקים שנפלה ההכרעה בבית-דין של מעלה: נפוליאון יפול![7]
שעבוד מלכויות עדיף
מיטיבי-ראות יודעים שאדמו"ר הזקן אינו רק פליט בודד בשדה הקרב, ולא רק מסייע לרוסים במישור הטקטי. הוא וחבריו ניצבים ממש בראש המערכה וחורצים את המהלכים האסטרטגים הגורליים ביותר. אך מדוע גם במישור הזה בוחר אדה"ז בצד הרוסי?
נקרא מדברי אדה"ז עצמו, כפי שכתב לאותו חסיד שריגל למען הרוסים[8]:
אם ינצח בונפרטה יורבה העושר בישראל ויורם קרן ישראל. אבל יתפרד ויתרחקו לבן של ישראל מאביהן שבשמים. ואם ינצח אדוננו אלכסנדר, אם כי יורבה העוני בישראל ויושפל קרן ישראל, אבל יתקשרו ויתחברו ויתדבקו לבן של ישראל לאביהן שבשמים.
על כפות המאזניים נמצאות שתי אפשרויות שכל אחת קשה מחברתה, אוי לנו מזו ואבוי לנו מזו. מדובר בפרשת-דרכים עולמית לכל האומות, ממש קו-התפר בין העולם הישן של ימי-הביניים לעולם החדש והמבטיח. המהפכה הצרפתית מתיימרת לבשר את קץ שלטון העריצות המשעבד (הפיאודליזם), קץ שלטון הדת (הנוצרית) המדכאת, קץ הבערות והאמונות-הטפלות – ובמקומן "חירות, שוויון ואחוה", וגם מהפכה תעשייתית שמשנה את החיים – וכיבושי נפוליאון מביאים את הרוח החדשה הזו לכל העולם. שבירת המוסכמות והמחיצות הישנות מביאה בכנפיה הבטחה גם ליהודים – קרוב היום שבו תהיו שוי-זכויות (אמנציפציה), ותוכלו להשתלב בעולם מודרני שאין בו הבדל בין אדם לאדם. אכן, נפוליאון פעל ברוח זו וקידם את זכויות היהודים תחת שלטונו.
נניח שכל ההבטחות היפות אכן יתגשמו, האם העולם החדש הזה טוב יותר לנו? הרי אנו יודעים היטב שעם שויון-הזכויות והטבת תנאי חייהם של היהודים בארצות המערב, ממש במקביל, מתרחש תהליך של ירידה ביהדות. זו המשוואה העצובה: יותר שויון-זכויות ליהודים, יותר השכלה כללית = עזיבת המסורת, התרופפות בקיום תורה ומצוות, עד כדי התבוללות ממש. כך זיהו כל גדולי ישראל (מכל הגוונים) את הסכנה הנשקפת מהאמנציפציה, וחרדו מפניה עד מאד[9], "לא מדובשך ולא מעוקצך"[10].
ובצד השני – "אדוננו אלכסנדר", הצאר הרוסי המייצג את העולם הישן, את ימי-הביניים בשיא "תפארתם". אין אשליות: שלטון הצאר היה ויהיה רע ליהודים – "ירבה העוני בישראל ויושפל קרן ישראל" – אבל היהדות תפרח, וממילא זו הטובה האמיתית ליהודים. חומות הגטו, השנאה והניכור, ישמרו היטב על הקהילה היהודית מרוחות התבוללות, ורוח ההשכלה הכפרנית לא תחדור בקלות למבצרי היהדות.
אפשר להצביע על מקור מפורש להכרעה של אדה"ז לטובת הצאר הרוסי: על הפסוקים בברית-בין-הבתרים שבהם נאמרה לאברהם אבינו בשורת הגלות הקשה – "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה"[11] – אומרים חז"ל[12] שהקב"ה אמר לאברהם לבחור במה ידונו בניו כשלא יקיימו את התורה, האם בגהינם או בשעבוד מלכויות. "היה אברהם אבינו יושב ותמה כל אותו היום, במה אברר [אבחר], בגהינם או במלכויות?" – הבחירה קשה מאד לאברהם, האוהב הגדול ("אברהם אהבי"[13]), אבל לבסוף יש הכרעה ברורה: שעבוד מלכויות עדיף. רק כך ישמר יחודו וקיומו הנצחי של העם היהודי.
לברוח מהנחש
הבחירה של אדה"ז לבריחה מפני נפוליאון, מזכירה את מה שקראנו בפרשת שמות (היא הפרשה האחרונה בחיי אדה"ז בעולם הזה) על תגובתו של משה רבינו מול הנחש. ה' אומר למשה להשליך את המטה, המטה נהפך לנחש, ומיד "וינס משה מפניו" – תגובה טבעית למראה נחש.
ההופעה הקודמת של הנחש בתורה היא בפרשת בראשית, כשחקן ראשי בגן העדן, לצד אדם וחוה. הנחש בשרשו אינו אויב פיזי אלא דוקא אויב רוחני – כזה שמופיע כדורש טובתו של האדם, היצר המפתה. בלשון-חלקות מבטיח הנחש נופת-צופים: השכלה גבוהה ("יודעי טוב ורע"), אמנות ויופי ("תאוה הוא לעינים"). והעיקר, לא עוד כפיפות מוחלטת בפני אלקים, אלא האדם הוא הריבון ואין עוד מלבדו, "והייתם כאלקים ידעי טוב ורע". יותר לעומק, סוד הקסם של פיתוי הנחש הוא בעטיפה של חיצוניות השכל שבתוכה נמצא אֶגוֹ מתנשא (כאשר הנחש מציע לאדם 'מודעות עצמית' נפרדת במקום 'המודעות האלוקית' שהיה שרוי בה[14]). אנו מדגישים שזו חיצוניות השכל, כיון ששכל פנימי ואמיתי אינו כופר ומתנשא אלא עומד בענווה ובפליאה מול הבורא.
מכל מקום, האשה לא עמדה בפני החבילה המפתה של כפירה ותאווה גם יחד, וכל השאר הוא כל ההיסטוריה... ומה היה על האשה לעשות? – לברוח. כדי לא להתפתות לטענותיו המחוכמות של המסית-המדיח, צריך פשוט לסתום את האזניים, לא לפתוח במשא-ומתן ולא להכנס בדיון וויכוח (ואפילו הקב"ה כשהוא דן את הנחש אינו נותן לו הזדמנות להגן על עצמו[15]). מאז ואילך, הוטבע בנו לברוח מהנחש – מפיתוי צריך לברוח. לכן צודק משה רבינו כשהוא בורח מאותו נחש קדמוני. אל תאמין לנחש אפילו אם לפני רגע הוא היה מטה תמים בידך, "הטוב שבנחשים רצוץ את מוחו"[16], אלא אם כן יש ציווי מפורש וסיוע אלוקי המשתק את הנחש והופך אותו חזרה למטה.
המופת בתורה למי שעומד בנסיון ואינו אוכל מפרי העץ המתוק הוא יוסף הצדיק. הנסיון של יוסף ואשת פוטיפר הוא שיא הפיתוי בתורה, ויוסף שרואה מול עיניו את הנחש הלוחש, עושה את הצעד הנכון – "וינס ויצא החוצה"[17], ממש כמעשה משה מול הנחש (כאשר המלה "וינס" מופיעה בחומש רק בשני הקשרים אלו, אצל יוסף ואצל משה). גם אצל יוסף, הפיתוי מלווה בכפירה, אין דין ואין דיין ומדוע להתחשב במוסכמות מיושנות שהניאוף הוא אסור, רק אני ואתה כאן, אנשים חופשיים לעשות כרצוננו, ולעומת זאת אומר יוסף "ואיך אעשה הרעה הגדֹלה הזאת וחטאתי לאלקים"[18].
ההצעה שנושא עמו נפוליאון לעם היהודי – "תנועת ההשכלה" ותופעת האמנציפציה שנולדו אז – זהו ארס הנחש בגלגול המודרני. לאחר דורות אפלים של "שעבוד מלכויות" מסוג אחד, לאחר גזרות ושמדות, עוני ועינוי, שנאה ודחיה – הנה מראות לנו אומות-העולם פנים חדשות ושוחקות (ואולי מבחינתן יש בזה צד מסוים של התקדמות חיובית), ובלחישה מפתה הן אומרות: כבר אינכם צריכים להיות "עם לבדד ישכון"[19]. בואו אלינו ונהיה לעם אחד, ובמקום האלהים הישן שדיכא אותנו (והציב גבולות עמים), נמליך עכשיו את האדם.
לכן התגובה הראשונה והבריאה צריכה להיות "וינס". אמנם יחידי סגולה אינם חוששים לעצמם מול ההשכלה – הם יכולים להכנס בשלום ולצאת בשלום, לאכול את תוך הרמון ולזרוק את קליפתו – אבל לציבור הרחב נשקפת סכנת פגיעה אנושה בתמימותם הטבעית של יהודים ששמרו על ה'אידישקייט' מדור לדור. סכנה מיוחדת יש לילדים הרכים, תינוקות של בית רבן. חינוך טהור צריך להיות "על טהרת הקודש" ולא משחק מסוכן עם נחשי פתן.
וכיון שאין מקרה בעולם, נמצא רמז גם בשמו של האיש. באותיות הראשונות של נפוליאון כבר רמזו הצדיקים "נפול תפול"[20], וכעת נשלים את הרמז באותיות האחרונות און – אוֹן הוא האגו, המתנשא לאמר "אני אמלֹך"[21] ופורק מעליו מלכות שמים. אוֹן היא גם מלה חשובה במצרים הקדומה, "כהן און" (הוא פוטיפר)[22], ואפשר לפרש שזהו פולחן הכוח והאון (כמו פרעה שעשה את עצמו אלוה). און הוא גם אָוֶן, "ואיש און מחשבותיו"[23], לומר שמתחת לדבורים הגבוהים על קידמה ואחוה יש מדה איומה של מחשבות-און המתפרצות בתאות הרג ורצח, ממש כמו הנחש הקטלני. ומפליא לקרוא את דברי אדה"ז – כפי שמוסר בשמו בנו הגדול, "אדמו"ר האמצעי" רבי דובער – על ההשוואה בין שני הצדדים באותה מלחמה:
שכל עיקר מהות נקודת השונא [נפוליאון] הם ב' דברים. הא׳ הכעס והרציחה לאבד נפשות לאין מספר בלי הרגשה כלל ותוקף הנצחון עד לתכלית כליון ואיבוד עצמו. והב׳ הגאות וההתנשאות לתלות על כוחו וגבורתו בעוצם החכמה והנהגת ההילוך וסדר בעניני המלחמה וגם בעוצם הצלחתו. על זה נאמר "אם תגביה כנשר"[24]... כי כל המתנשא ותולה בכח עצמו לומר "כחי ועצם ידי"[25] ומסלק ההשגחה ואמונה ובטחון באלקים... ישפילנו ה' בתכלית ההשפלה והנפילה...
והנה לעומת זה ממש הוא בחינת חסד וטוב העצמי... ממילא מסתעף ממדה זו ענין מדת השפלות והבטול בתכלית, שלא להרגיש בכוחו ועוצם ידו, כי גם אם הגדיל והפליא לעשות ומצליח אינו תולה בכח עצמו כלל וכלל, אדרבא ברור לו כשמש שאין זה כח עצמו, כי יודע ומכיר היטב שלא בכח יגבר איש ולא גבורת הסוס ולא בכח שכלי רק לה' המלחמה... ומדה זאת נראה בעליל לכל אשר יש לו קצת דעת באדוננו הקיר"ה [הקיסר ירום הודו] וכל יועציו ושריו. וכאשר ראינו אותו בגדול הבטחון בה' וגודל הענוה והשפלות, וגם עכשיו בהצלחתו אינו תולה בכח עצמו רק בה' לבדו כידוע לכל.
[כך אדמו"ר הזקן מנמק בצורה שכלית עמוקה את ההפסד הצפוי לצרפתים הבוטחים על כוחם וחכמתם. ואכן עובדה ידועה היא שהיהירות הזו היא שגרמה בפועל למפלתם[26].]
תפוס אותו בזנב!
בסיכום ביניים, נפוליאון נפל לפני אדה"ז (אם כי גם אדה"ז שילם מחיר כבד). הוא נמלט בשן ועין מרוסיה עם שרידי צבאו, והתפנית הזו העניקה פסק-זמן יקר מפז ליהדות מזרח אירופה עד שרוחות ההשכלה יגיעו אליה (לעומת היהדות במערב אירופה שנפגעה קשות באותה תקופה).
ובדילוג ארוך עד לימינו אנו, כעת הגענו לשלב חדש. הזכרנו את משה רבינו שבורח מפני הנחש, אבל התכלית היא לתפוס אותו, "ויאמר הוי' אל משה שלח ידך ואחז בזנבו וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו". בדרך כלל, כדי להרוג את הנחש, יש להכות אותו בראשו, כדברי ה' לנחש "הוא ישופך ראש"[27] – אבל כאן הרמז העמוק הוא שדוקא כאשר נגיע לסוף, לזנבו של הנחש, המקביל לעקב בגוף האדם – בעקבתא דמשיחא – או אז נצליח לתפוס את הנחש, ואף לשלוט בו, ללא חשש.
איך זה קורה? כלל גדול בפנימיות התורה אומר שכל 'קליפה' ממצה לבסוף את עצמה עד שהיא נופלת ומתה. המהפכה הצרפתית, ההשכלה שהזינה את כל התפתחות העולם המודרני – הנה גם היא מגיעה אל סופה. ליתר דיוק, הצד הרע שבה הולך וממצה את עצמו עד תומו. הנסיון לשים את האדם על כסא הא-ל, לסגוד לתבונה ולהצלחה האנושית ולמצוא רק בה את קנה-המדה לאמת וצדק – הולך ומאבד מזהרו וקסמו. לאחר ניפוץ כל המיתוסים הישנים, קורס גם פסל האדם שהמליך את עצמו ומתפורר לאבק, עד שבעולם הפוסט-מודרני של היום (ואף הפוסט-פוסט) נשמעות זמירות אחרות לגמרי מתרועות המלחמה הבוטחת של נפוליאון.
כך אנו עדים, בדורנו ממש, להיפוּך בקנה מידה אדיר. מאז תנועת ההשכלה, היהדות הנאמנה נכנסה למגננה, ואף לתהליך של נסיגה מתמדת: עוד ועוד קהילות נפלו, ההשכלה אכלה כל חלקה טובה, ונדמה שהיהדות המסורתית נדחקת יותר ויותר לפינה מיושנת ולא רלוונטית מפני החילוניות הבוטחת. והנה פלא: הגיע דור התשובה. הנחש הקדמוני מוטל חסר אונים, והאדם מחפש בחזרה את אלקיו.
בסופו של דבר, הנחש עצמו יהפוך למטה אלקים. כל היופי והחן, החכמה והתבונה, יוכלו להתברר ולהכלל בקדושה. "וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה. לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת הוי' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים"[28].
מיהו אלכסנדר?
נסיים בפרפרת נאה. מסופר שנפוליאון היה רואה דמות יהודי אדמוני ההולך לפניו בקרב, ובזכותו הוא מנצח. רק בקרב ווטרלו, התבוסה הסופית של נפוליאון, הוא לא ראה את הדמות הזו לפניו. וחסידים אומרים שזוהי דמותו של הרבי מרימינוב, שאכן היה אדמוני. והנה קרב ווטרלו היה ב-י' סיון תקע"ה, ואילו הרבי מרימינוב נפטר מעט לפני כן, בי"ט אייר תקע"ה – הסתלק הסנגור!
הסיפור הזה הוא הד לסיפור הידוע על אלכסנדר מוקדון שפגש את שמעון הצדיק (שהלך אליו כדי לפייסו), "ירד [אלכסנדר] ממרכבתו והשתחוה לפניו [לפני שמעון הצדיק]. אמרו לו, מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה? אמר להם, דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי"[29]. אכן, אלכסנדר מוזכר במסורת ישראל לטובה, ומסופר שכאות הוקרה על יחסו ההוגן נקראו רבים בישראל על שמו.
והנה קיים דמיון רב בין אלכסנדר המקדוני לנפוליאון הקורסיקאי – שניהם מצביאים מוכשרים, שוחרי דעת ואמנות, ושניהם משתלטים בזמן קצר ביותר על אימפריה עולמית שאין דומה לה. חז"ל מונים את אלכסנדר מוקדון כשמיני בעשרת המלכים השולטים "מסוף העולם ועד סופו", והבא אחריו הוא המלך המשיח (והעשירי הקב"ה)[30]. אם כן, כל מלך גדול מאלכסנדר ואילך מתיימר להכנס לנעליו ולהיות מהדורה עדכנית שלו. מסתבר שהרבי מרימינוב נתן תוקף להחשיב את נפוליאון כאלכסנדר המודרני. לעומת זאת, אדה"ז הכריע לצד הצאר, ששמו הפרטי היה אלכסנדר. "אדוננו אלכסנדר" הוא שיורש בדור הזה את הניצוץ של אלכסנדר מוקדון, ולכן הוא שינצח.
אלכסנדר מייצג את המפגש הטוב והרצוי בין ישראל לאומות העולם. הוא יודע להעריך את הקדושה בישראל (בניגוד לממשיכיו כאנטיוכוס הרשע), ושמעון הצדיק מברר את הניצוץ הטוב שבו, עד ששמו הופך לשם יהודי מקובל. שמעון הצדיק הוא ממשיכו של יוסף הצדיק – אך כאן הוא לא נצב בפני פיתוי שצריך לברוח ממנו, אלא מגיע למפגש נכון עם האומות, "ואתנך לברית עם לאור גוים"[31]. ורמז יפה בגימטריא: אלכסנדר = יוסף הצדיק.
כאמור, אדמו"ר הזקן הכריע שהצאר הרוסי הוא אלכסנדר האמיתי, צריך להפיל את נפוליאון לפניו ובכך 'לאכול' את הניצוץ שבו ולהכליל אותו בצאר אלכסנדר. ואם כבר השתעשענו בגימטריא, נוסיף ונחשב: אלכסנדר ועוד נפוליאון עולה הביטוי שר הצבא (598, שהוא גם 23 פעמים הוי'), הוא שר הצבא שמעניק לאדה"ז את העיטור...
[1] מקורות עיקריים ומומלצים: ספר 'בית רבי'. אגרות קדש אדה"ז אדה"א והצ"צ (קה"ת תשמ"ז) עמ' קנ; רלז-רמז; תנד. 'רשימות' הרבי ד' עמ' 24. כתבתו של מ. זיגלבוים במגזין 'בית משיח' כ"ח אב תשע"ב. יצחק אלפסי, בשדה החסידות עמ' 249-260.
[2] לאחרונה התפרסם מכתבה של אשת אדה"ז, הרבנית שטערנא, שנשלח לשלטונות לאחר מות בעלה הגדול (כתב העת 'סגולה', גליון אב תש"ע), ובו היא מזכירה גם את העובדה הזאת: "מפקדי הצבא השתמשו בו [באדה"ז] כדי לאתר מקומות חניה של צבאות האויב, ובשל הצלחותיו בעניין זה הוא זכה לאות כבוד מטעם שר הצבא".
[3] רש"י בראשית לב, כה.
[4] ירמיה כט, ז.
[5] אבות ג, ב.
[6] כמו שכתב בספר אבודרהם, דיני קריאת התורה: "נהגו לברך את המלך ולהתפלל לשם שיעזרהו ויאמצהו על אויביו" (עיין שם). בספר 'סדר היום', קריאת התורה בשבת. ובספר באר הגולה (למהר"ל), הבאר השביעי פ"ו. וראה מגן אברהם סימן רפד סק"ו ומחצית השקל שם!
[7] לפי מסורת אחת אמר המגיד מקאז'ניץ בעת קריאת התורה בפרשת יתרו "נבל תבל" – "נפוליאון תיפול". ולפי מסורת אחרת הוא אמר זאת בפורים, על המלים במגילת אסתר "נפול תיפול". אמנם מקובל שבתחילה נטה המגיד מקאזניץ לצד נפוליאון, וכנראה שלבסוף שינה דעתו – ראה מאמרו של אלפסי שם – וזאת לאחר פטירתו של אדה"ז.
[8] ראה חילופי נוסחאות באגרות קדש אדה"ז (הנסמן בהערה 1).
[9] כך למשל דבר החת"ם-סופר, שנה אחת בדיוק לאחר פטירת אדה"ז, על "תחבולות והסכמת הס״ם השר שלהם לעשות קניגיות ובלסטראות ומחולות ותאטראות... ולהתיר לישראל לבא ביניהם" (דרשות החת"ס ח"א עמ' 166). ועשר שנים אח"כ: "שהמלכות נותן חירות לישראל ומגביהם ומקרבם... ו[זו] צרה גדולה מראשונה שבעו"ה כל מגמת ישראל אז להתקרב אל שרי מלוכה וללכת בחקותיהם ולעזוב תורה ומצוות מרצונם״ (שם ח"ב עמ' 500. וראה חוט-המשולש, תולדות החת"ס, עמ' מד). וראה דבריו היפים של המשך-חכמה ויקרא כו, מד.
[10] רש"י במדבר כב, יב.
[11] בראשית טו, יג.
[12] בראשית רבה מד, כא.
[13] ישעיה מא, ח.
[14] ראה במאמר 'עץ המודעות' בספר הממד הפנימי.
[15] כמו שמביא רש"י, בראשית ג, יד.
[16] ירושלמי קידושין פ"ד הי"א.
[17] בראשית לט, יב.
[18] שם פס' ט.
[19] במדבר כג, ט.
[20] כנ"ל הערה 7.
[21] מלכים א' א, ה.
[22] בראשית מא, מה, רש"י שם.
[23] ישעיה נה, ז.
[24] עובדיה א, ד: "אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך נאם ה'".
[25] דברים ח, יז.
[26] הדברים מצטרפים להשוואה מעניינת בין צרפת של נפוליאון לגרמניה הנאצית של היטלר ימ"ש.
[27] בראשית ג, טו.
[28] ישעיה יא, ח-ט.
[29] יומא סט, א.
[30] פרקי דרבי אליעזר פרק י.
[31] ישעיה מב, ו.