כשאנחנו בכינו- הם בנו

[caption id="attachment_7999" align="alignleft" width="300" caption="בני משפחת פוגל הי''ד"]
לאחר רצח בני משפחת פוגל באיתמר, בכינו.
כאבנו והזדעזענו את הרצח השפל והנתעב. מיד למחרת הרצח, עוד בטרם הובאו הקדושים לקבורה- שתי משפחות ידעו בדיוק מה הדבר הנכון לעשות: הם בנו.
על הגבעה שבין הכפר עווארתא לבין בית משפחת פוגל הוקמה שכונה יהודית חדשה: גל ארי"ה, על שם גלעד זר ובני משפחת פוגל הי"ד, תושבי איתמר שנרצחו על קידוש השם.
לאחר הרצח זכו תושבי איתמר לחיבוק חם מעם ישראל. והם? שתי משפחות בבתים רעועים חשופים ומבודדים ללא חשמל- מאמינים וממשיכים לבנות.
שרים וחברי כנסת, פעילי ציבור ואנשי רוח- כולם דרשו מהממשלה לתת את ה'מענה' הנכון לפיגוע הנורא: בניין. חלק אמרו שיש לבנות 500 יחידות דיור, חלק דיברו על ישוב חדש, וחלק על 5 ישובים חדשים. כולם דיברו ודרשו, חלקם אף הבטיחו. בפועל, היחידים שהיו שם, בַמפגש עם אדמה בתולית כניתוב הכאב לחיוּת- היו שתי המשפחות הללו שחיו לבד עם חזון גדול, בחושך, על גבעה בודדה.
ומה קרה לכל אותם האנשים כאשר השכונה החדשה התעוררה בוקר אחד ומצאה צווי הריסה שהוצמדו לכל המבנים? לאן נעלמו כל אותם דורשי בניין כנקמה? המדינה שקראה לנתב את הכאב לבניה ולא לפגיעה באויב- התגלתה ככזו אשר מנסה לפגוע בבונים.
כשאנחנו התחלנו לשוב אל שגרת החיים, הרגשות העזים הומרו בענייני היום- יום, וגם הם שבו אל שגרת החיים: מחלקים שמירות של חצי לילה, וביום- בונים. גם כאשר אחת המשפחות החליטה לעזוב, היה נראה שאולי הם לא יעמדו במבחן, אך בעקשנות ובמסירות נותרה משפחה אחת לבדה בשכונה החדשה.
כשאנחנו ישבנו בביתנו החמים והבטוח, הם עבדו על בניית בית כנסת. לא זמני או מסכן, בית כנסת כמו שבית כנסת צריך להיראות: יצוק בטון, מרוצף בפאר וכמובן- ארון קודש עם ספרי התורה, שאחד מהם נתרם לזכר בני משפחת פוגל והוכנס בטקס מרגש לבית הכנסת היפה בשכונה.
מעולם היא לא ניטשה, הגבעה. מדי יום ולילה, יום חול, שבתות וחגים- הם לא הפקירו אותה כמקדם. את האדמה הזו גאלנו לַנֶצח. בקור ובחום, בגשם  ובחמסין, בבדידות קשה ובמסירות גדולה הם היו שם תמיד. אנשים באו לבקר מדי פעם, באו לשבת, באו לכמה ימים- והלכו.
כשאנחנו התלבטנו במה כדאי לנו להשקיע את כספנו, ופתחנו פק"מים וקופות גמל, הם מכרו את הבית שהיה להם בישוב מבוסס ואת הכסף הזה השקיעו בבניית בית- קבע חדש בשכונה החדשה ובפיתוח והרחבת המקום.
[caption id="attachment_19713" align="alignleft" width="300" caption="הפינוי בגבעת גל אריה (ועד מתיישבי שומרון)"]
הלילה, ביום חמישי, ה' כסלו, הם שמעו דפיקות בדלת. "משטרה". פועלים ערביים נכנסו והתחילו להוציא להם ציוד מתוך הבית. מאות שוטרים מקיפים אותם, את הבית שהם בנו מתוך הבכי של כולנו, ומתוך אמונה ודבקות כמעט על- טבעיים. כמה מכות של שוּפל, והבית היפה נותר ערמת עצים וברזלים שבורים.
משם, הם המשיכו לבית הכנסת. הוציאו משם את ספרי התורה מתוך ארון הקודש לְגלוּת, והרסו את המבנה עד היסוד. החרבת בית הכנסת ע"ש משפחת פוגל.
שורה וחצי של מבזק בבוקר, ואנחנו ממהרים, כרגיל, לעיסוקינו.
והם, משפחת שֹהם מגל ארי"ה נותרה ללא קורת גג.
עכשיו כשהם בוכים- אנחנו נדרשים לבנות.
הם בנו מתוך חיבור לכלל, מתוך אמונה שזה מה שיחלץ אותנו מן השבר, מתוך רצון להצעיד את כולנו הלאה במסילת הישועה, וכעת- אנו נתבעים להכיר להם טובה על מסירותם ודבקותם.
ובכן, יהודים יקרים, פעלו כל אחד כפי יכולתו. משפחת שֹהם איננה לבד- אנחנו כולנו מאחוריה, אנחנו כולנו איתה:
א.      בואו לבנות. בואו עם פטיש או בלעדיו, והצטרפו אל הבונים. עזרו לנו לבנות מחדש כמה שיותר מהר וכמה שיותר יציב. היו שותפים פעילים בבניין הארץ, כפשוטו. כל זוג ידיים מקדם ופועל רבות.
ב.      תרמו כסף ולבניה. שחזור המבנים והקמת מבנים חדשים הם משימה נחוצה ומיידית. בתי הרוצחים צופים אל הגבעה. ומה אתם חושבים שהם חשים כאשר הם רואים אותה חרֵבה?
ג.      בואו לבקר, הביעו תמיכה ושותפות. שלחו מכתב, שלחו עוגה, תרימו טלפון- אל תתנו לישוב חדש בארץ ליפול בגלל בדידות ותחושת ניתוק. בואו לשבת, בואו ליום, בואו לארוחה או רק לכמה דקות. הרס הוא קשה, אך גם השגרה לא פשוטה כלל.
כמובן שגם משפחות שמתעניינות באפשרות של מגורים במקום, מוזמנות גם הן בשמחה.
ד.      הרימו את דגל ארץ ישראל, הניפוה בגאון. הגדילו את אורה של תורת הארץ. בקרבכם, בקרב חברכם ומשפחתכם, חברו את כל הסובבים אותכם לחדוות היצירה של בניין הארץ, השיבו לעניין למרכז התודעה הלאומית, חזקו את החיבור ואת האהבה לארץ, לאדמה. רעננו את הקשר, צרו מתוכה. מרחבים רבים מחכים לחוננים, לגואלים.

המאמר נשלח למערכת בעילום שם