לשוב אל הכיכר • מאמר דעה

כשלון המאבק כנגד אוסלו וביתר שאת כנגד ההתנתקות, הובילו אותנו לייאוש ולתחושה שאף אחד לא סופר אותנו, אך ניתוח אמיתי של מהלכי ההתנגדות דאז יראה שאין לתחושה זו הצדק

חידוש שיחות השלום עשוי להתברר עד מהרה כחזון חולף, אך יש גם סיכוי לא מבוטל שהשיחות יתקדמו ויובילו לתכליתם, לא לשלום כמובן, אלא למדינת טרור על חורבות הישובים היהודיים שתטווח את כל ישראל מקרוב. אמנם לא כל אש בלתי נשלטת מתפתחת לשרפה מסוכנת, אך בכל זאת עדיף להשקיע את המשאבים הדרושים לכבותה בקטנותה, ולא לחכות שתגיע למימדים מפלצתיים. הוא הדין בתהליך המדיני, לצערנו אי אפשר להיאבק בכל הכרזה על הכוונה הנאצלת להחריב ישובים יהודיים להגלות את תושביהם ולבנות על חורבותיהם קיני שיגור לטילים ולמחבלים מתאבדים, שכן הצהרות אלו נשמעות חדשים לבקרים, אולם כעת לא מדובר בהצהרת כוונות אלא בהתחלת תהליך, את התהליך הזה צריך להרוג כשהוא קטן לפני שיגדל ויסכן אותנו.

תשעה חודשים מוקצבים לשיחות, אם בסופם ייחתם הסכם כבר יהיה קשה מאוד לבטל זאת, הקושי יהיה אפילו גדול יותר אם רק אז נתעורר ונתחיל להיאבק. ייתכן כמובן שאנו רואים את צל ההרים כאנשים אך  כבר אמר החכם "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו יפול ברעה". הצלחת השיחות או כישלונם תלויים בנו לא  פחות מאשר בביבי בקרי או באבו מאזן, אם נשב בשקט וניתן להם לעבוד ייתכן שהם יצליחו במזימתם, אם נפריע להם סביר יותר שייכשלו, אולם גם אם נכשל בשלב זה והם יצליחו לחתום על הסכם, ההתעוררות המקדימה תסייע לנו למנוע את ביצועו.

בתחום הפוליטי, אישור התקציב הוא פחות או יותר ההזדמנות היחידה הראשונה והאחרונה ליצור קושי ממשי לנתניהו. השמאל והחרדים מתנגדים לו נחרצות, האוצר יתנגד בתקיפות לשינויים והלו"ז דוחק, אמנם סביר להניח שהם יתגברו על הבעיה, אך בהמשך עם התקדמות השיחות הסבירות הזו רק תגבר. אגב, קיים קשר הדוק בין שיחות השלום ובין בעיות תקציב, לא רק קשר של חשבון העבר והון התעופות שבוזבז על הזיות השלום, אלא גם קשר מיידי, הנובע מהעובדה שהסכם ולו מצומצם ביותר יגרום להוצאות של עשרות אם לא מאות מיליארדי שקלים ולאובדן הכנסות גדול עוד יותר, אם יש כל כך הרבה כסף להשקיע בהחרבת המדינה, אז למה לא להשקיע אותו בפיתוח ובבניה?

חשוב מכך, קיפול החזית הפוליטית לוקח זמן, אם הבית היהודי ואפילו "תקומה" לבדה יפרשו היום מהקואליציה, ניצי הליכוד ביתנו יעמדו בחזית , וישקלו להצטרף להתנגדות. הלגיטימציה שמעניקה הבית היהודי למשא ומתן מונעת את תחילת גלגול כדור השלג. זאת ועוד העדר אופוזיציה פוליטית משמעותית , ( פייגלין הרים הדגל, אך לבד זה לא משמעותי ) מרדימה את הציבור ומקשה על הערכות למאבק ציבורי, ההימנעות ממאבק בשטח חוסכת לחץ פוליטי מצידה, וגורמת לכך שפוליטיקאים מתנדנדים מהססים להזדהות עם הציבור המנומנם. פרישת הבית היהודי ולו באופן חלקי תיתן זריקת מרץ למתנגדי המהלך , הלחץ הציבורי ילך ויגבר ויזין את ההתנגדות הפוליטית אשר תלך ותגבר גם כן ותתרום מצידה רוח גבית למאבק הציבורי, וחוזר חלילה, עד לביטול מהלך העוועים הלז בע"ה.

קיים קשר הדוק בין התנגדות ציבורית ובין התנהלות הפוליטיקאים, אם נשב בשקט אל לנו לצפות שהם יעשו את העבודה בשבילינו, אמנם לשם כך נבחרו אף משלמים להם בשביל זה, אך כך היא דרכו של עולם. המאבק הציבור חשוב גם לכשעצמו, ויותר ממה שניתן לקוות להכשלה פוליטית של מהלכי הזדון ניתן ליצור לחץ ציבורי שיאלץ השלטונות לעשות זאת. כשלון המאבק כנגד אוסלו וביתר שאת כנגד ההתנתקות, הובילך אותנו לייאוש ולתחושה שאף אחד לא סופר אותנו, אך ניתוח אמיתי של מהלכי ההתנגדות דאז יראה שאין לתחושה זו הצדקה. מאות אלפי אנשים אולי אפילו ממיליון ( במצטבר ) השתתפו בפעולות מחאה כנגד ההתנתקות, זו הייתה מחאה יפה אך לא היה לה כל סיכוי. הצפייה שיתחשבו בנו רק כי אנחנו רבים ונחמדים וצודקים, הינה ילדותית, המשחק המדיני הוא משחק כוח, והמחאה כנגד ההתנתקות לא איימה על השלטון בשום שלב. השלב היחיד שבו החל להשתקף איום שכזה היה בכפר מימון, אך זה היה מעט מידי ומאוחר מידי, וההמונים התפזרו בהוראת ההנהגה לאחר שלושה ימים בלבד. למעט האלימות המיותרת במקרה דנן, כיכר ת'חריר המצרית נותנת לנו דוגמא מעולה איך לנהל מאבק. התייצבות המונית רציפה וממושכת במקומות מרכזיים יוצרת לחץ כבד מנשוא על השלטונות ומאלצת אותם להיכנע לדרישת העם. כדי לצבור את המסה הקריטית הדרושה להכרעה עלינו להתחיל במאבק מוקדם, כמו כן חשוב שהמאבק ינוהל על ידי אנשים וגופים שמעוניינים באמת לעצור את המהלך ולא רק לצאת ידי חובת מחאה, וד"ל. הסבירות להבשלת התהליך לכדי הסכם "שלום" אינה ידועה, ועל כן אי אפשר לצאת למהלך הכרעה ע"י התקבצות המונית רציפה וממושכת, וגם אין לכך הצדקה. כיוון שאיננו נמצאים עדיין בשיא המאבק אלא רק בתחילתו, בתקווה שייגמר בכך. כוונתי בהסבר לעיל היא רק להקנות תוקף של רצינות למהלכים הראשוניים הצמחוניים מטבע הדברים, לחזק המיואשים שגורלנו בידינו, ולהצביע על הצורך בארגון המאבק במסגרות חדשות מלכתחילה.

בשלב זה ניתן להסתפק במשמרות מחאה ובהפגנות שקטות ומאושרות . בעבר הפגנות כאלה היו חזון נפרץ במחנינו, ואורגנו בד"כ ע"י מועצת יש"ע ושותפיה. כאמור כיוון שאין בכוונת גורמים אלו למצות את המאבק במקרה הצורך, אין הרבה טעם להתחיל בו מלכתחילה, והשפעתו מועטה. לעומת זאת אירועים אפילו קטנים יותר שיופקו ע"י גורמים המוכנים להכרעה לכשנדרש לכך עשויים בהחלט לתת פירות: ההתנגדות הציבורית למהלכי הממשלה תתרחב, תיווצר תשתית ארגונית ותודעתית למאבק הכרעה במקרה הצורך, וכתוצאה משני הגורמים הללו המערכת הפוליטית תתחיל להתיישר ימינה. אם לא נשוב אל הכיכר היום כמפגינים, גדלים הסיכויים שבעוד שנתיים או שלוש נעבור אליהם כהומלסים. לעומת זאת יציאה למאבק נגד מהלכי הממשלה תועיל לעוצרם בעז"ה , ואולי גם להסיר סוף סוף את  איום המדינה הפלסטינית מעל ראשנו ולפתוח פתח לעתיד טוב יותר בארץ.