"מבצע ליאור" - הפרטים שלא ידעתם

ההחלטה הייתה לקחת את הסיכון ולצאת לדרך. את רגעי ההמתנה ניצלו הקברניטים לוודא שכל אחד יודע בדיוק מה הוא אמור לעשות. ואז זה קרה. המאזדה 5 נצפתה במסלול. "המלך בידינו", הכריז מפקד הכוח
המתח מורט העצבים של שעת השין הוא חוויה שזר לא יבין. בכדי לחוש משהו ממה שמתרחש ברגעים הדרמטיים הללו צריך לנסות לדמיין את הקונטקסט: העומס הנפשי הבלתי נסבל בנהלי הקרב הארוכים והמתישים; הישיבות הממודרות בשעות הקטנות של הלילה; כוסות הקפה השחור הפושר בדיונים טרוטי עיניים, שבהם הנוכחים מתאמצים לצפות גם את התרחיש הגרוע ביותר; הפתיחה הזהירה של מסמכים מודיעיניים רגישים שמגיעים בבלדרות מאובטחת; ארגזים חתומים בפלומבות עם כותרת אדומה זרחנית, סודי ביותר.
כשאתה חי בחוד אין זמן לסמול-טוק ולהפסקות סיגריה; הנוכחים הם יחידי סגולה שהגורל זימן כשותפי סוד. שליחי ציבור בודדים שההיסטוריה תבעה מהם לשאת אחריות כבדה מנשוא מבלי יכולת לחלוק את המעמסה הרגשית של הנטל עם הקרובים להם ביותר; בישיבות הסטריליות הללו הנוכחים מאזינים לתרחישים האפוקליפטיים שמציגים בפניהם ראשי השב"כ והמוסד. רק הם הרי יודעים באיזו קלות בנאלית יכול להתרחש הגרוע ביותר, כמה דק חוט השערה שבין הניצחון המזהיר לקטסטרופה. החושים חייבים להיות חדים, דרוכים עד להתפקע, הערנות נדרשת להיות בשיאה כי אי אפשר אחרת; בתוך תוכם כולם יודעים שבמרחב הרגיש הזה כל טעות היא בלתי נסלחת, שאין באמת כפרה על מעידה, ושבסוף הכול נמדד במבחן התוצאה הפשטני והנוקב. כולם יודעים שגם אם לא תקום ועדת חקירה זמן הפציעות כאן קצר מאוד, ואין, אין מחילה על שגיאות.
הייתה גם התלבטות קשה האם זהו הזמן לחנוך את החמ"ל הגרעיני העתידני במעמקים השקטים של הרי ירושלים. מצד אחד היכולות של המקום הזה הן 'פסיכיות' לגמרי. רמת הפו"ש (פיקוד ושליטה) שמערכות ה'בור' מאפשרות גורמות לסרטי הפעולה העתידניים של הוליווד להחוויר בעליבות. טווח אי הוודאות שמותירה הטכנולוגיה הזו קטן יותר מאי פעם (אולי זו טראומת השואה, אולי אילוצי המלחמות שלא נגמרות ואולי סתם עניין גנטי של עם הסגולה. בכל מה שנוגע לטכנולוגיות ביטחון המוח היהודי תמיד היה פורץ גבולות סדרתי). אבל מצד שני מזה בדיוק חששו כולם: האם נכון להעמיס על הקשב של מקבלי ההחלטות בנקודת זמן כל כך רגישה את ההטמעה של טכנולוגיית המחרתיים. האם בשעה כל כך גורלית לא עדיף להימנע מנטילת סיכון מיותר ולעבוד עם המוכר והידוע?
ניהול אישי
אבל בסוף נפל הפור. ההחלטה הייתה לקחת את הסיכון ולצאת לדרך. צריך לזכור שבאירועים מסדר גודל שכזה המידור הוא ברמות הגבוהות ביותר. אפילו הדרג הבכיר ביותר של מקבלי ההחלטות מובהל לחדר השליטה רק שעות ספורות לפני שעת השין. אבל הפעם זה היה שונה. ראש הממשלה ושר הביטחון השאירו את הניידים שלהם בחדר הכניסה למעלית הטלסקופית המהירה וצללו אל הבטן העמוקה של האדמה כמה שעות מוקדם יותר. הם דרשו, ובצדק, לקבל מעורבות מלאה בכל שלבי נוהל הקרב וניהול הקרב. הם גם קיבלו החלטה מערכתית שבאירוע כזה אין מקום לביצוע סטנדרטי בשרשרת פיקוד ארוכה, ותבעו לקבל תמונת מצב עדכנית ובלתי אמצעית מכל הכוחות המעורבים. למודי ניסיון הם גם דרשו להביא את מפקדי היחידות המיוחדות, להיות מעורבים באישור התוכניות הסופי.
את רגעי ההמתנה וכסיסת הציפורניים ניצלו הקברניטים לוודא שוב ושוב שכל אחד יודע בדיוק מה הוא אמור לעשות. הם וידאו שמערכת ניטור הניידים מספקת תמונה מדויקת על מיקום המטרה, שהניידת הראשונה עומדת בזווית מדויקת, שהצלפים ממוקמים נכון ומוכנים לפעולה, שהשוטר הראשון שצריך לגשת אל הדלת יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות וכיצד להגיב במקרה שמשהו משתבש. בזמן אמת אין פנאי לחשוב, הכול צריך לעבוד בצורה אוטומטית ומדויקת.



[caption id="attachment_10795" align="aligncenter" width="300" caption=""מבצע ליאור" (מקור ראשון)"]



 
ביצוע מושלם
ואז זה קרה. המאזדה 5 הכחולה נצפתה במסלול הצפוי, הכוחות כולם דיווחו 'מוקי' בקשר, המתינו בדריכות, ורק כשהמכונית נכנסה לתוך המנהרה ניתנה הפקודה הגורלית – 'פעל!'. למשך כמה שניות כולם החווירו, זיעה קרה כיסתה את המצח והנשימה נעתקה לרגע. אבל למרבה המזל הביצוע היה מהיר, מדויק ותכליתי. אחרי שהמשימה הושלמה המתח נפרק באחת, תא"ל אחד מחא כפיים, חברו ניגש אל המקרר ושלף את בקבוק השמפניה. "המלך בידינו! אני חוזר, המלך בידינו!", נשמע בקשר קולו של מפקד המבצע. ראש הממשלה לקח את השפופרת וענה לו בקול שלא הצליח להסתיר את ההתרגשות: "בשם עם ישראל, אני מודה לך".
משרדי היאחב"ל היו ערוכים מראש, הרב הישיש הובל אחר כבוד לחקירה. שעה תמימה חקרו הבלשים את הרב דב ליאור במרתפי היחידה הארצית לחקירת פשיעה חמורה ובינלאומית. מה הם הספיקו לחלץ ממנו בשעה הזו? אף אחד לא יודע. אולי הוא פירש להם ראשי תיבות בארמית, אולי הסביר על המחלוקת החמורה שבין הרמב"ן לרמב"ם על מצוות עשה ד' המפורסמת, אולי חשף אותם לדיוני הרב ישראלי והרב גורן בגדרי "עד רדתה" במלחמת מצווה, אולי גילה להם פשט חדש על מלחמת יהושע בעי. בעידן שלנו אי אפשר לזלזל בדברים הללו. למודי ניסיון אנו יודעים שהא-להים נמצא בפרטים הקטנים. ראינו כבר מה מסוגלות לעשות כמה שורות קוד זדוניות לכור של האיראנים בבושהר.
כמו חוזר בתשובה
אין דרך להסביר את התנהלותו של שי ניצן, מלבד איזו תביעה פנימית לשוב אל ארץ המוצא ולגלות לילידים שם את נפלאות העולם החדש
ועכשיו קצת ברצינות. ביום שלישי השבוע, לאחר מעצרו ושחרורו של הרב ליאור, פורסמה התגובה הצפויה של משרד המשפטים. היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה "מגנים את ההשתלחויות האישיות שלוחות הרסן המושמעות נגד המשנה לפרקליט המדינה עו"ד שי ניצן", כך בתגובה. ואני שאלתי את עצמי – למה דווקא ניצן? מה גורם למשנה לפרקליט המדינה השנוי במחלוקת להתנהל כמו ילד הכאפות השכונתי, למה הוא נדחק פעם אחר פעם לפינה שבה הוא מתקשה להגן על עצמו ונאלץ לקרוא לאחים הגדולים שיתערבו? הרי בקלות רבה הוא יכול היה לייצר לפחות תחושה של שוויון, אוירה של 'חוק אחד לכול' שבה יהיה לו הרבה יותר קל להגן על עצמו תקשורתית?
האם באמת היה קשה לו לצפות שהעם בישראל יסרב לקנות את הסיפור שלו? שלא סביר להתעלם במפגיע מצד אחד מדמויות כמו ד"ר אייל ניר מאוניברסיטת בן גוריון שקרא לשבור את מפרקותיהם של צועדי ריקוד הדגלים, ומעוד שורה ארוכה של חובבי ציון ידועים כגדעון ספירו, כמאל חטיב, זאב שטרנהל, יונתן פולק ורבים אחרים שאיבדו לגמרי את הגבול שבין הבעת דעה לגיטימית להסתה לאלימות, ומן הצד השני לרדוף עד חורמה רבנים בכירים על הסכמה שנתנו לחיבור הלכתי, שנוי במחלוקת ככל שיהיה?
אני מנסה לחשוב ומה שעולה לי לראש זו השערה סוציולוגית, משהו שקשור לביוגרפיה האישית של ניצן. התחושה שלי היא שיש לא מעט קווי דמיון בין חוזרים בתשובה שגילו את האור לבין דתל"שים מזן מסוים, וגם חלק מהדתיים שהשתלבו בשירות הציבורי והפנימו עמוק מדי את 'ערכי התנועה'. כאן וגם כאן מקננת בהם איזו תביעה פנימית, שליחות אישית לוהטת ועמוקה לשוב אל ארץ המוצא האוריינטלית שבה גדלו הם עצמם ולגלות לילידים שנותרו בה את נפלאות העולם החדש. כמו מח"ט גולני שממהר לפני השקיעה להשליך אל הכלא חיילים שהצטלמו עם חולצות הנושאות כיתוב מחאתי, גם לניצן חשוב לחרוש את הארץ מדן ועד באר שבע ולוודא שלא נותר בה תינוק או תינוקת שאינם בקיאים בהלכות דמוקרטיה.
המאמר פורסם במוסף צדק מבית מקור ראשון