ממשלת ישראל: הטרור - פעולת לחימה לגיטימית • דעה

אם מישהו כאן החליט שהרוצחים הללו אינם פושעים שאמורים להינמק בכלא אלא חיילי אויב האמורים להשתחרר, לפחות שיגיד לנו, חיילים של מי הם?
[caption id="attachment_71228" align="aligncenter" width="424" caption="מעשה לגיטימי. פיגוע בחיפה (ויקיפדיה)"]
ושוב, מדברים על שחרור מחבלים רוצחים.
אם בעבר היו נשמעים תירוצים שהיה בהם עוד איזה שהוא הגיון, בדמות "רווח" מעסקה כזו או אחרת עכשיו זו סתם "מחווה". ולא סתם אחת כזו יוצאת דופן, אלא חלק ממסורת שהתפתחה כאן. כל שנה שנתיים, צריך ליצור אוירה מתאימה, ובשם צורך זה משחררים מחבלים. למה? ככה. למה לא, בעצם? זה הרי ממש מרחיב את הלב לראות אנשים יוצאים מהכלא וחוזרים אל משפחותיהם, גם אם בדרך הביתה הם מתעכבים בעצרות תמיכה משולהבות שם הם נשבעים בשם אללה הרחום והחנון להמשיך בדרך הג'יהד. העולם אוהב את זה, התקשורת אוהבת את זה. רק רואי השחורות האלה מהימין ומארגוני נפגעי הטרור מנסים להרוס את החגיגה. נודניקים.
בעומק העניין, מי שמחליט לשחרר מחבלים רוצחים, עושה זאת מתוך קבלת הלגיטימיות של מעשיהם.
אסביר:
עבריין רגיל שהורשע ברצח אינו אמור להשתחרר לפני תום תקופת ריצוי עונשו, למעט במקרים בהם הוא נמצא מתאים לקריטריונים הקבועים בחוק. בוודאי שאין מקום לשחרור רוצחים פליליים על סמך איזו שהיא "אוירת פיוס" עם משפחות הפשע. שימוש בכלי החנינה במקרה כזה ימוטט כליל את כל מבנה מערכת המשפט בישראל, מה שיפגע בביטחון האישי של כל אחד ואחד.
אם נדלג לצד השני של הסקאלה, לאחר כל מלחמה יש כידוע טקס קבוע של "חילופי שבויים". למה משחררים שבויי מלחמה? הרי הם היו שותפים בהרג וברצח של חיילנו? כי אף אחד לא מתייחס אל חייל אויב הנופל בשבי כאל פושע. להיפך, הוא פטריוט שיצא להגן על מולדתו או לתקוף את אויביה, על פי החלטת ההנהגה של העם שלו. חייל אויב הנופל בשבי לא נמדד לפי מעשיו, ולא משנה כמה חיילים הרג או כמה מחנות צבא הפציץ, אלא לפי המקום הנפשי שלו. בוודאי שאין עניין להחזיקו בכלא מעבר לנצרך במלחמה עצמה, ועם סיומה הוא אמור לחזור לביתו.
אז יש לנו מצד אחד פושע עבריין, שהיחס אליו הוא אך ורק לפי מעשיו, ומצד שני חייל אויב שהיחס אליו הוא אך רק לפי המקום הנפשי שלו.
מדינת ישראל המציאה סוג חדש של יחס לאנשים הכלואים אצלה על רצח והרג שביצעו: המחבלים הערבים. המחבלים, כך על פי תפישתה העדכנית של המדינה, עוברים עם השנים תהליך של שינוי תדמית.
היחס הראשוני אליהם הוא כאל "חיות אדם", "מפלצות" ועוד כהנה וכהנה ביטויים שאפשר ללקט מתוך פסקי הדין בעניינם, אך איפה שהוא במהלך הדרך הם יהפכו להיות לגיטימיים, שלא לומר פטריוטים ו"לוחמי חופש". אגב, חלק מהתהליך הזה קשור בשימוש הקבוע במכבסת המילים התקשורתית "אסירים בטחוניים" - מן שם קוד שבא לבטא את היחס המורכב אליהם. הם לא רוצחים שפלים, הם "בטחוניים", משהו מעורפל כזה, משהו שנותן תחושה של רצינות, קשר ושייכות למנגנוני הביטחון.
מי שמשחרר מחבל רוצח, מחליט לשנות את הגדרתו מרוצח לחייל אויב.
רוצח אמור לשבת בכלא, חייל אויב אמור להשתחרר כשהמציאות המדינית מאפשרת זאת.
מי שמגדיר מחבל רוצח כחייל אויב, מכשיר את הרצח שנעשה בעבר. זכותו ואף חובתו של חייל אויב להרוג בקרב את חיילנו. יתרה על כך, ההגדרה הזו מכינה ומכשירה את הרצח הבא (סליחה, את פעולת הלחימה הבאה).
ממשלות ישראל החליטו שהלגיטימיות של זריקת בקבוק תבערה על אוטובוס ושריפת אם ושלושת ילדיה, שוות ערך ללגיטימיות של חייל גולני המנהל קרב בהגנת גבול הצפון.
ואחר כך עוד כועסים כשהרשות הפלסטינית קוראת על שמם של המחבלים כיכרות..
אם בכל זאת מחליטים להפוך את המחבלים מפושעים לחיילי אויב לגיטימיים, אז לפחות חייבים להיות הגונים גם כלפי משמעות העניין:
חייל הנופל בשבי נתפש כלגיטימי ולא כפושע, כי הוא פועל לא מטעם עצמו אלא מטעם הנהגת העם שלו. הוא ישוחרר בהקדם בעסקת שבויים כי הכל מבינים שלא הוא אמור לשלם את מחיר המלחמה, אלא העם ששלח אותו.
אם מישהו כאן החליט שהרוצחים הללו הם חיילים, לפחות שיגיד לנו, חיילים של מי הם?
כי להגיד ש"האוכלוסיה הערבית חפה מפשע" זה להגיד שמי שקם מתוכה לרצוח אותנו הוא פושע פרטי שאינו מייצג, ואין לאוכלוסיה הזו שום קשר אליו ואל מעשיו. לנסות לרצות את האוכלוסיה הזו, פעם אחרי פעם ב"מחוות" של שחרור מחבלים רוצחים, זה להגיד שהאוכלוסיה היא המשלחת של המחבל, היא תומכת בו והיא חפצה בשחרורו. אם היא לא היתה כזו, היא לא היתה דורשת את שחרורו. האם אוכלוסיה נורמטיבית בכל מקום בעולם חפצה בהחזרת רוצחים לתוכה טרם מיצוי עונשם? ברור שלא.
אם זה הרציונל, אז לכל הפחות, האוכלוסיה הזו היא גם זו שצריכה לשאת בתוצאות המלחמה. אוכלוסיה הדורשת שחרור רוצחים כי הם החיילים שלה, אינה יכולה לטעון שהיא "חפה מפשע".
הנחת היסוד של התייחסות מדינת ישראל וזרועות הביטחון כלפי האוכלוסיה האזרחית ביו"ש ובעזה, היא שאין קשר בינה לבין הטרור. בגלל הנחת מוצא זו, צה"ל אינו מסוגל להתמודד עם כל קשת האיומים, מזריקות אבנים ועד ירי טילים כי הטרור פועל מתוך האוכלוסיה, וצה"ל כובל את עצמו כדי שחס ושלום לא תיפגע האוכלוסיה התמימה.
ההכרעה לפטור את האוכלוסיה הערבית מכל אחריות לפעולות הטרור, ובה בעת להפוך את המחבלים הרוצחים מפושעים לחיילים פטריוטים הפועלים משמה של אותה אוכלוסיה מצביעה על סתירה פנימית של ההנהגה הישראלית ביחס שלה אל מי שפוגע באזרחיה ובחייליה.