שאלו יהיו הדאגות שלנו

אומרים שאמא יהודיה אמיתית – 'אידישע-מאמע' – תמיד דואגת: מה יהיה ומה יקרה, ומה יהיה אחר כך...? גם אם נגלה לאמא הזו שיום יבוא ולא תהיה עוד דאגה בעולם, זה ממש ידאיג אותה: ומה יהיה לי לעשות אז?

דאגה טובה

כמו בהרבה בדיחות, מסתתרת כאן איזו אמת עמוקה. הדאגה – וכוונתנו היא לדאגה חיובית ובונה – היא סממן יהודי עמוק, ומהווה חלק מהותי מחיי האמונה ועבודת ה'. כך למשל, יעקב אבינו הוא 'טיפוס מפחד', "ויירא יעקב מאד"[1], הממשיך לחשוש גם כשה' מבטיח לו שמירה והגנה, "שמא יגרום החטא"[2]. הפחד והדאגה הם הביטוי לכך שמצבנו בעולם הזה מלא חסרונות, אנו מרוחקים מאת הקב"ה, ונשמתנו נתונה באיום מתמיד של כוחות הרוע הקמים עליה בכל רגע. המצב באמת מדאיג, וצריך לעורר רחמים רבים, הן על הקיום הפיזי של העם היהודי והן על הקיום הרוחני.

כך אומרים חז"ל שהדאגה הפנימית היא אחד התנאים ההכרחיים לגילוי רזי התורה, "אין מוסרים סתרי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו"[3] –  לבו מלא צער ודאגה על כל מה שצריך להיות ואיננו. וכך הוא תיאור החויה הקיומית הראויה של היהודי בלשון ספרי המוסר, "צהלתו בפניו ואבלו בלבו"[4]. ישנה מנטליות רווחת של חיים ללא דאגה, "אכל ושתֹה כי מחר נמות"[5]. זה מה יש, ומה תועיל הדאגה? אבל נשמה הקשורה לשלמות זוכרת מה היה לפני בואה לעולם ומה יהיה אחר כך, ובכלל, המקום האמיתי שלה הוא 'לא כאן'. יש פער עצום עבורה בין הרצוי למצוי, מתח בין הקטבים שהיא מיטלטלת ביניהם, ומי שמחובר אליה לעולם לא יוכל להיות 'מבסוט מעצמו' עד הסוף.

בקיצור: אם אין שמץ דאגה בלבך, המצב שלך באמת מדאיג. הניצוץ היהודי שבך מודחק יותר מדי, ואתה מוקף קליפה גסה שאינה מאפשרת לקלוט דברים עדינים ופנימיים כמו "סתרי תורה". כדי לקבל סתרי תורה, עליך להגיע למקום הנסתר שבך, מקום שבו הנשמה יושבת ובוכה. מי שבאמת מודאג מהגלות, מזה שעדיין לא הגיע המשיח, מקיים לגבי עצמו את הפסוק "דאגה בלב איש ישחנה"[6] – והדאגה הזו היא-היא "ניצוץ המשיח" שיש בקרבו, כמו שרומזת הגימטריא דאגה בלב איש = משיח.

אם כן, קולה המודאג של אמא חושף שאלה עמוקה מאד: מהו באמת מקומה של הדאגה בתיאור הגאולה העתידה? אמנם "ששון ושמחה... תודה וקול זמרה", כולם שמחים עד השמים, אבל מה יש עמוק עמוק בלב פנימה, באותו מקום עדין שבו אנחנו עכשיו דואגים? האמנם כל הדאגה היא סממן גלותי בלבד ודבר לא יוותר ממנה?

באמת, הדאגה הקיומית של היהודי מהווה שיקוף של 'העולם הפנימי' של הקב"ה, "מקום יש לו להקדוש-ברוך-הוא ומסתרים שמו"[7] – ושם הוא מתכנס ובוכה בצנעה, שנאמר "בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'"[8] – בכי על גלות עם ישראל וחורבן המקדש, על כל החושך שיש בעולם. בשעת החורבן עצמו, הבכי מתגבר עוד יותר, פורץ מהחדרים הפנימיים וקולו נשמע בכל מקום, "וַיִּקְרָא אֲ-דֹנָי א-להים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק"[9], אך מכל מקום, בחדרים הפנימיים של ה' ("בתי גואי") יש תמיד בכי ודמעה[10]. גם כאן נשאלת השאלה, האם הבכי הנסתר הזה מתפוגג לחלוטין כאשר תבוא הגאולה?

מה קרה לרב?

כדי להשיב על "השאלות המדאיגות" שלנו, נתבונן מעט במאפייני הזמן בו אנו נמצאים. אחרי תשעה באב באות שבע שבתות שבהן קוראים סדרת הפטרות של נבואות נחמה, המכונות "שבע דנחמתא". שבע הפטרות אלו באות לאחר שלש הפטרות קשות של נבואות פורענות – "תלתא דפורענותא" – שאותן קראנו בימי 'בין המצרים'[11]. לאחר כל הצער של האבלות אנו זוכים לשמחת הנחמה, "כי נחם ה' ציון... ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה"[12].

פרספקטיבה עמוקה ומפתיעה לגבי מה באמת התרחש במהלך הפורענות של שלושת השבועות, ומה פשר המעבר החד לשבועות הנחמה, נמצאת בדברי הרב הקדוש רבי הלל מפאריטש – מגדולי המעמיקים והמסבירים בחסידות חב"ד, שלא מכבר ציינו את יום הסתלקותו, בי"א מנחם-אב. רבי הלל מגולל את המשל הבא:

מעשה ברב גדול, מחדש עצום ובעל הסברה נפלא, ולו תלמיד אהוב ויקר, הדבק ברבו ושותה בצמא את דבריו. הרב מלמד והתלמיד שומע ומבין, הרב שמח בתלמיד והתלמיד שמח ברבו, והדברים מאירים ושמחים כנתינתם מסיני. והנה פעם אחת, באמצע הלימוד, התלמיד שם לב לפתע שהרב כאילו 'לא נמצא איתו'. הרב ממשיך ללמד, אבל נראה שמשהו קרה לו, הוא לא בדיוק מרוכז במה שהוא אומר, יש איזה 'קצר בתקשורת' ביניהם. זה מתחיל בצרימה עדינה, אבל הבעיה הולכת ומתגברת, הרב הולך ומתקשה בהסברה... עד שהרב קם, אומר סליחה ומסתלק מהחדר, והתלמיד נותר לבדו, בודד ועצוב, ואינו מבין כיצד ומדוע נפסקה מערכת היחסים הנפלאה. מדוע הרב כועס עלי? כך עוברים יום ויומיים, שבוע ושבועיים. הרב אינו חוזר, והתלמיד שבור ומיואש. והנה, כעבור שלשה שבועות, הרב מגיע לפתע, אומר שלום בחיוך רחב, ובפנים מאירות הוא פותח בשיעור. והכל נפלא, עוד יותר מאשר היה פעם. פיו של הרב מפיק מרגליות, דברים שלא שמעתם אוזן, סודות ורזים, והתלמיד מטפס עם הרב לגבהים...

אם עוד לא הבנתם, הרב הוא הקדוש-ברוך-הוא, והתלמיד האהוב – עם ישראל. המשבר בשיעור, עד לדממה מעיקה וניתוק הקשר, הוא תקופת הפורענות – שלשת השבועות של ימי בין-המצרים שבהם אנו מרגישים שה' מסתיר את פניו מאיתנו, כאילו "עזב ה' את הארץ" והותיר אותנו לאנחות ובכיות. חזרתו המרגשת של הרב וחידוש הקשר עם התלמיד – הם ימי הנחמה הגדולים, "כי נחם ה' ציון".

ומה קורה מאחורי הקלעים

אבל המשל עוד לא הסתיים, הנה אנו מגיעים לעיקר:

בהתחלה, התלמיד לא הבין מה קרה כאן, מה פשר תקופת הריחוק שדוקא אחריה הגיע כזה 'ירח דבש' נהדר. אבל יום אחד, הרב פנה אל התלמיד ואמר: אני רוצה להסביר לך מה באמת קרה באותו זמן. אתה ודאי חושב שכעסתי עליך, אבל האמת היא אחרת לגמרי. באותו יום, באמצע השיעור, תוך כדי שהסברתי בהתלהבות את הנושא, פתאום היתה בי הברקה של שכל חדש לגמרי, ממש 'תורה חדשה', תפיסה מקיפה וגבוהה יותר לאין-ערוך, שהופכת את כל ההסברים הקודמים לקטנים ומיותרים. בהתחלה ההברקה היתה מאוד כללית, מבלי שאוכל להסביר אותה אפילו לעצמי, אבל היה ברור לי שעליתי על משהו אמיתי. לכן הייתי חייב 'להוריד הילוך' בתקשורת איתך, כי תוך-כדי השיעור התחלתי במקביל לחשוב על החידוש הנפלא שהתגלה לי. וככל שהתרכזתי בשכל החדש, בקושי יכולתי להמשיך בצורת ההסברה הישנה. עד שנאלצתי להפסיק לגמרי. יצאתי לתקופת התבודדות, כדי לקלוט היטב את הדבר החדש, וכאשר הוא הבשיל לגמרי – יכולתי לחזור אליך!

ומה הנמשל? אנחנו מקבלים הצצה אל מאחורי הקלעים ורואים מה באמת התרחש בזמן החורבן. שם בפנים, הקב"ה אוהב אותנו כל הזמן, "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה"[13], "התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה?! גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך"[14]. ומפני שהוא כל כך אוהב אותנו, הוא צריך 'לפנות מקום' לדבר החדש שעומד להופיע.

כל עוד בית המקדש בנוי, יש 'ציור' מסוים ומוגדר של הקשר שלנו עם ה'. אבל בשלב מסוים, בעולם פנימי מאד של ה', מופיע אור גדול ובהיר של משהו חדש לגמרי. עכשיו, הקב"ה 'מפסיק להתעניין' כביכול במציאות הנוכחית, 'מתכנס' לגמרי אל חדר פנימי, ו'עובד' על הציור החדש. כלפי חוץ אנחנו מקבלים תשדורת כועסת, הסתר-פנים וניתוק הקשר, ונותרים עזובים ועצובים. אבל באמת הכל נועד לאפשר את תכנונו של בית מקדש חדש, אמיתי ושלם יותר, שלא יחרב יותר. כך מבאר הרבי מליובאוויטש שחורבן בית המקדש הוא בבחינת "סותר על מנת לבנות": שבירה שנועדה לאפשר את בנייתו של בנין חדש וטוב יותר, בניין עדי עד (בהלכה "סותר על מנת לבנותאינו מוגדר כמלאכה של תיקון, לא קלקול).

אגב, המשל שהובא עוסק אמנם ביחסי רב ותלמיד (המשל המועדף בהתבוננות החב"דית), אך ביסודו הוא יכול להתאים לכל מערכת של קשר זוגי. כמובן, זו תובנה חשובה במיוחד לפתרון משברים בקשר הזוגי בין איש ואשה, שלפעמים נובעים מתחושה שהקשר הנוכחי אינו מספק ומחפשים קשר עמוק ופנימי יותר, ואז 'הגמגום' החיצוני מצביע דוקא על אפשרות גדולה של פריצה והתחדשות.

אל דאגה

לאחר מבט-העומק שרכשנו על משמעות הנתק של החורבן, נוכל להבחין בין הגלולה המרה והכואבת לבין התהליך הפנימי החיובי:

עצם החורבן והגלות, הנתק החיצוני בין הרב לתלמיד (ואם תרצו, בין האיש והאשה) – אליהם אין צורך להתגעגע. לא צריך לקדש את הכאב והדכאון, איננו מזוכיסטים. אבל התהליך הפנימי שהתרחש מאחורי הקלעים – העליה מקשר נמוך לקשר גבוה יותר – זהו דבר נפלא!

עכשיו, כאשר ה' מנחם אותנו על כל משברי הגלות, על צרות הגוף והנפש – הוא מבטיח לנו שלא יקרה יותר כזה 'קצר', אנחנו לא נרגיש מוכים ועזובים, "אשת נעורים כי תמָאֵס"[15]. אבל התהליך הפנימי של עליה מדרגה לדרגה יוסיף וימשך עוד ועוד, "ילכו מחיל אל חיל"[16], וכל הזמן "אור חדש על ציון תאיר".

כעת נחזור לשאלה שהותרנו פתוחה, האם הקב"ה ימשיך "לבכות במסתרים" לאחר ביאת המשיח ובניין בית המקדש? התשובה היא, כן ולא. לא יהיה בכי של עצב, אבל כן תהיה נקודה שבה ה' תמיד יאמר "אפשר עוד יותר טוב"! חז"ל אומרים שכאשר יבנה בית המקדש יהפוך תשעה-באב ליום ששון ושמחה – אך מה בדיוק תהיה החגיגה? אפשר לומר שביום הזה, בכל שנה ושנה, נראה לפתע איך יכול להיות עוד יותר טוב, ואז יהיה עוד יותר טוב, כי אפילו אחרי שהגאולה היא "אמיתית ושלימה" הקב"ה ממשיך להפתיע אותנו...

הדבר נכון גם בנוגע לדאגה הקיומית של היהודי. גם כאשר טוב לך, תמיד עליך לומר "יכול להיות עוד יותר טוב"! ואם בגשמיות צריך להסתפק במועט, הרי ברוחניות תמיד צריך לשאוף ליותר, "יש לו מנה – רוצה מאתיים", ו"צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא"[17].

אם כן, תמיד קיימת נקודה כלשהי של דאגה, של תחושת חסרון וחוסר שלמות – אלא שבזמן הגאולה, מיד כאשר הדאגה מתחילה להתבטא – היא תיכף מתמלאת, ללא רגע של הפסק היוצר הסתר-פנים, צער ועצב של ניתוק. וגם בנוגע לבכי: תמיד תהיה נקודה של בכיה, בכיה המכשירה גילוי עליון יותר – שמיד מתגלה, והדמעות תהיינה דמעות גיל ושמחה. בכיה כזו היא גילוי "היחידה שבנפש", והרי בכיה בגימטריא יחידה.

אז אמא, אל תדאגי, תמיד יהיה לך מה לדאוג... תוכלי לדאוג 'מתי יהיה עוד יותר טוב' – ומיד יהיה יותר טוב!