"ניצחתי את הרשעים!"

שמחת תורה שנת תש"ה, במחנה העבודה הגרמני מיהלדארהף. הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, הרבי מצאנז-קלויזנבורג זצוק"ל, ששהה במחנה הנורא במשך חודשים ארוכים, החליט שלא לצאת לעבודת הכפייה באותו יום, בלי להתחשב בשאלה מה עתיד לקרות בעקבות ההחלטה שלו. כצפוי, אחרי ספירה של האסירים, במסדר לקראת יציאה לעבודה, הבחינו הצוררים בחסרונו של הרבי. כשבאו לחפש אותו בצריף של האסירים ומצאו אותו שקוע בתפילה, גררו אותו אל רחבת המסדרים, ושם היכו אותו באכזריות רבה. כשחבריו לצריף, שכבר הספידו אותו בליבם, חזרו לצריף אחרי עוד יום של עבודת פרך, הוכו בתדהמה. הרבי הקדוש היה חי וקיים, ועסוק במנהג ישראל - הקפות של שמחת תורה.

בידיו החזיק הרבי, כתחליף לספר תורה - כמה דפי משנה בודדים שהשיג מאי שם. למרות המכות הרצחניות שספג בבוקר, הוא הצליח לדדות באיטיות מסביב לשרפרף קטן, ששימש לו כבימה, ומצידו - היה שרוי בעולמות אחרים לגמרי, דבק בה' ובתורתו, ושום צער ומכאוב לא פוגעים בו. כעבור שנים רבות, כשסיפר הרבי על אותו שמחת תורה, סיים במילים המהוות תמצית של מצבו בתקופה הנוראה: "כמעט לא נותרה בי רוח חיים, אך בסופו של דבר ניצחתי את הרשעים, ולא יצאתי לעבודה בשמיני עצרת!"  

בשנות השואה האיומה, חשף עמלק של הדור האחרון תהומות של רוע וחשיכה, שלא נראו כמותם מעולם. אל מול האופל העמוק הזה, הדמות העילאית של הרבי מצאנז-קלויזנבורג, זהרה באור יקרות. למרות ייסורי הגיהנום שעבר במחנות - באושוויץ, בגטו ורשה החרב, בדכאו ובמיהלדארהף, ולמרות שאיבד בשואה את כל משפחתו - אישה ואחד עשר ילדים, את הקהילה שלו ואת רוב תלמידיו, לא איבד לרגע את האמונה ואת הדבקות בה'. הוא ניצח את הרשעים פעם אחר פעם, כשהמדרגות העילאיות שלו, בתורה, תפילה, דביקות וגמילות חסד, רק הלכו והתעצמו עם הגלים והמשברים. במהלך חייו, העיד על עצמו לא פעם, שלרגע לא הרהר אחר מידותיו של הקב"ה. בספרו 'שפע חיים' על התורה הוא כותב: "אוכל להעיד בעצמי, וגלוי וידוע לפניו יתברך שמו, שלא היה לי שום רעה בעת שהיכו ויסרו אותי... ואני נותן על כך שבח והודיה להשי"ת... צדיק הוא ה' שעינה את גופי!"

עבודת ה' באש

עוד לפני המלחמה, הרבי מצאנז-קלויזנבורג נודע כאדם גדול וקדוש. הוא נולד בראשית המאה הקודמת בעיירה בשם רודניק, שבה אביו, רבי צבי הירש הלברשטאם כיהן כרב העיר. מצד אביו הוא היה נין של ה'דברי חיים' מצאנז, ומצד אימו - דור חמישי ל'בני יששכר'. בהתאמה לייחוס המפואר שלו, כבר מגיל צעיר הוא נודע כעילוי. הוא למד תורה אצל כמה מגדולי הדור שחיו בהונגריה, ולאחר מכן נסע לתקופה בפולין, שם למד עוד תורה וחסידות מגדולי האדמו"רים. אחרי שחזר להונגריה, התחתן עם בתו של האדמו"ר בעל ה'עצי חיים' מסיגט - הרב חיים צבי טייטלבוים. כעבור שלוש שנים, כשהוא בן עשרים ואחת, נתמנה לרב של הקהילה החסידית בקלויזנבורג ועמד שם בראשות הישיבה.

סיפור על דבקותו בתורה באותן שנים, סיפר תלמידו הגדול - הרב אשר וייס שליט"א, כפי ששמע מחמיו, שבתור בחור למד בישיבה ברודניק: "מורי חמי - הרב זלמנוביץ' זצ"ל, סיפר שהרבי היה לומד תורה עד כלות כוחותיו. בלילות, הוא היה נשאר לישון על ספסל עץ בבית המדרש. אחרי שעה-שעתיים של שינה, הוא היה מתעורר, נותן דחיפה לקיר הסמוך, והספסל היה נופל לרצפה. מהנפילה הזאת, הרבי מיד היה ננער, וניגש בהתלהבות לעבודת היום החדש". עם השנים, הישיבה ברודניק הלכה וגדלה, כשבחורים רבים נמשכו לדמותו של ראש הישיבה, שהיה גם למדן עצום, ועובד ה' לוהט בדרך החסידות. תפילותיו, במשך כל ימי חייו, היו מלאות בכיה והשתפכות הנפש, כשבתוך מילות התפילה היה משבץ מילים משלו - בדרך כלל, בשפת האם שלו - אידיש.

"הייתי אמנם ילד קטן כשהיינו מגיעים אל הרבי" מספר הרב שניאור ק"ץ, ראש ישיבת נחלת ישראל במגדל העמק, "ובכל זאת, גם לילד בגילי היה קשה להישאר אדיש מול התפילות של הרבי. הוא היה נעצר באמצע התפילה ושואג כלפי שמיא, שירחם על עם ישראל. היה אפשר לראות שהוא ממש בוער באש של התפילה. חוויה עוד יותר משמעותית עבורי היו הטישים במוצאי שבת, שהיו נמשכים עד השעות הקטנות של הלילה. היה לי קשה להחזיק מעמד לאורך כל הטיש - הדיבורים היו באידיש, ולא הכרתי את הניגונים. בכל זאת, בזמן ההבדלה, כשהרבי בירך על הכוס בדמעות שליש, גם אני פרצתי בבכי, יחד עם כל החסידים".

רבים קמים עליי

עם פרוץ מלחמת העולם, המצב של יהודי הונגריה הלך והתדרדר. ההונגרים, שהיו בעלי ברית של הגרמנים, אמנם לא שלחו את היהודים להשמדה, אבל מצאו דרכים שונות להצר את צעדיהם. יהודי הונגריה, ובכללם הרבי מצאנז-קלויזנבורג, עברו באותן שנים תלאות רבות, אבל הסיוט האמיתי הגיע בשנת תש"ד, כאשר כבשו הגרמנים את הונגריה, והתחילו בשילוח של היהודים את מחנות המוות. הרבי ומשפחתו נשלחו לאושוויץ, כשהרבי נשלח לעבודות כפייה, ואילו שאר בני משפחתו עלו בסערה השמיימה.

באושוויץ שהה במשך כמה שבועות, כשכבר אז הפליא את כל הסובבים באצילות הרוח שלו, וביכולת לשמור על מדרגות קדושה עילאיות. מהניצולים שהיו בסביבתו נשמרו עדויות על כך שלעומת הדאגה של כל האסירים איך יצליחו לשרוד, הרבי היה עסוק בעניינים אחרים לגמרי: "אבי מורי הגיע לאושוויץ יום אחד לפני הרבי" סיפר הגאון ר' אשר וייס, "אחרי מאמצים גדולים הוא הצליח לעבור לצריף שבו הרבי היה, וכך היה עֵד להנהגות שלו באותה תקופה. למרות שהרבי הורה לכל מי שסביבו לאכול כל מה שרק יוכלו כדי להישאר בחיים, הוא עצמו לא הסכים לגעת במאכלים שבישלו הגויים. את המרק הבשרי הדלוח שהיו מקבלים אחרי הצהריים, היה מחליף בתפוחי אדמה חיים. אם לא היה לו עם מי להחליף - הוא לא היה אוכל בכלל".

שמירת שבת (עד אחרי זמן רבינו תם!), מצוות החגים, תפילין ועוד, היו הדאגות העיקריות של הרבי. במשך כל היום, כשהיה מעונה בעבודות פרך, היה משנן ולומד, וגם עוסק בתפילה חרישית לקב"ה. לימים סיפר יהודי ישיש מבני ברק, שהיה ניצול מאותם ימים, לקבוצה של חסידי צאנז צעירים את הסיפור הבא:

"אני שהיתי יחד עם הרבי באותו מחנה. פעם אחת בערב שבת, נערך חיפוש אכזרי בצריף. אצל הרבי, מצאו הצוררים זוג תפילין שהוא הצליח להביא איתו ולהחביא במסירות נפש. הרשעים היכו את הרבי מכות נמרצות עד שכמעט נפח את נשמתו, לקחו את התפילין, והשאירו אותנו מוכים ואבלים. במהלך כל השבת הסתובב הרבי מלא מרירות. בזמן הסעודה שלישית, התיישב הרבי בצריף כשעיניו עצומות בדבקות, ובקול שקט התחיל לומר תורה חסידית, כפי שנהג תמיד - גם אם לא היה מי שישמע את הדברים. הפעם התאמצנו לשמוע על מה הוא מדבר והוכינו בתדהמה. הרבי דיבר על הפסוק "ה' מָה רַבּוּ צָרָי רַבִּים קָמִים עָלָי". הוא אמר, שגם כאשר קמים עליו חיות האדם, מכים ומשפילים, מצליפים ומאיימים, עדיין אין לו שאלות כלפי מעלה. אבל כאשר מונעים ממנו לקיים מצוות - הוא כבר לא יכול להבליג, וצועק לה' שיושיע אותו".

לסיפור הזה, הוסיף אותו יהודי והעיד, היה סיום מפתיע. במוצאי שבת נכנס אחד מהקצינים הגרמנים לצריף, כשבידיו - התפילין. הוא ניגש לרבי, ונתן לו את התפילין חזרה. הוא הזהיר - 'אל תיתן לאחרים להניח אותן'! ופשוט הלך לו...

בארה של מרים

כעבור כמה שבועות באושוויץ, נשלח הרבי עם עוד אלפי יהודים לעבוד בפינוי ההריסות של גטו ורשה. העבודה הייתה מסוכנת מאוד, ורוב היהודים שנשלחו אליה לא יצאו ממנה בחיים. הרבי עצמו, שהיה חלש מאוד, לא יכול היה לעמוד במשימה שהטילו עליו. יהודי בשם ר' מנדל וידר נחלץ לעזרתו, ואיך שהוא הצליח ליצור מצג שווא כאילו הרבי עובד כמו שצריך. אותו ר' מנדל העיד, שהרבי כל אותם הימים, תוך כדי עבודה היה בוכה וחוזר על הפסוקים: "למה יאמרו הגויים איה נא אלוקיהם". גם בוורשה נדרש הרבי למסירות נפש על המצוות, כאשר הגרמנים הוציאו הוראה לכל האסירים לגלח את הזקן בתער. הרבי סירב לבצע את הפקודה, וכדי להתחמק עטף את ראשו בסמרטוט, כאילו הוא סובל מכאב שיניים. כשפקח גרמני ראה את הבכי של הרבי - יצא מכליו, וכמעט הרג אותו. אותו ר' מנדל נחלץ לעזרתו, ותירץ את הבכי בכאב השיניים, ושוב ניצל הרבי פעם נוספת.

בתום העבודות בוורשה החליטו הגרמנים לחסל את כל העובדים היהודיים, אבל בעקבות הוראה מגבוה הם הוציאו אותם לצעדת מוות של כמאה ועשרים ק"מ, לכיוון מחנה דכאו. כדרכם של הצוררים, המשיכו להכות ביהודים ללא רחם לאורך המסע, והפילו חללים רבים. רובו של המסע התנהל תחת שמש קופחת, כשהאסירים כמעט ולא מקבלים שתיה. מי שניסה לגשת למקורות מים שראו במהלך המסע - נורה למוות.

אחרי שלושה ימי בלהות שכאלה, נעצר המסע לחניית לילה, בקרבת נהר, כשגם הפעם נאסרה עליהם הגישה למים. לפתע עברו קולות לחש בין האסירים: "הרבי אומר לנסות לחפור באדמה...". היהודים התשושים ניסו להתחיל לחפור בידיים ובעזרת חתיכות עץ קטנות. כשהגיעו לעומק של כמה סנטימטרים - התחילו לצאת מים רבים. זרמים חזקים של מים יצאו מתוך האדמה, והיהודים האומללים - שאבו אותם בששון. עד שהגרמנים הבחינו בנעשה, כבר היה מאוחר מדי, ומשום מה גם הם ויתרו ליהודים שימשיכו ליהנות מהמים.

לאחר מכן המשיך המסע המזעזע, עד לשלב בו נדחסו לתוך רכבות מסע בדרך למחנה דכאו. מתוך ששת אלפים אסירים שיצאו לדרך, הגיעו לדכאו בחיים בערך אלפיים. כעבור כמה ימים, פוזרו האסירים למחנות עבודה שונים, כשהרבי מצאנז-קלויזנבורג נשלח למחנה מיהלדארף, שם עונה והתייסר במשך כתשעה חודשים, עד לשחרור המיוחל.

דבקות בגיהנום

על התודעה שבה היה שרוי הרבי לאורך כל אותה תקופה, סיפר יהודי בשם ר' אשר אנשיל, שעוד לפני המלחמה היה חסיד של הרבי מסיגט, חמיו של הרבי מצאנז-קלויזנבורג, ובזמן השהות במיהלדראף השתדל לעזור ככל יכולתו לחתן של הרבי שלו:

"באחד מימי הקיץ הלוהטים, משום מה לא היה לרשעים במה להעביד אותנו. בסופו של דבר, הם הורו לנו לסחוב שקי מלט ענקיים, ולטפס במעלה ההר, ושוב לרדת. הלכנו כאובים, כשהשמש הכתה על ראשנו ללא רחמים. כשראיתי את רבינו פוסע בכבדות וגופו הטהור לא עומד בנטל, החלטתי לגשת ולעזור לו. חשבתי גם שעל ידי הסיוע לצדיק, אזכה להינצל בעצמי.

"במשך שעות הלכתי לצדו ותמכתי בשק שלו כדי להקל מעליו. נדהמתי לשמוע שהוא חוזר כל הזמן על הפסוק שמופיע בפרשת הקללות: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹוקיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב". הוא תפס את כל הייסורים שעוברים עליו, כבאים להוכיח אותו על החיסרון שהוא לא שמח כראוי בעבודת ה'".

גם במיהלדראף אחז הרבי בשמירת התורה והמצוות בכל כוחו - שמירת שבת, אפילו באיסורי מוקצה, הקפדה שלא לגלח את הזקן בתער, ושמירה מפני מאכלות אסורות. לא פעם, הזהירות הזאת הייתה קרובה לעלות לו בחייו. עם הזמן, כשהיהודים האחרים במחנה למדו להכיר ולהעריך אותו, השתדלו לעזור לו כמיטב יכולתם - בהשגת ירקות חיים, במעבר לעבודות קלות ופשוטות יותר, ובהשתמטות מעבודה בשבתות וחגים. בניסי ניסים עבר הרבי את התקופה הקשה, ובי"ז באייר תש"ה שוחרר המחנה בידי צבא ארה"ב.  

אבי יתומים ודיין אלמנות

תוך כדי המנוסה שלהם, ניסו החיילים הגרמנים לקחת איתם את אסירי המחנה ברכבות מסע. בסופו של דבר, הם עזבו את הרכבת כמו שהיא, וקצין אמריקאי שהופיע כעבור מספר דקות, הודיע לאסירים שהם משוחררים, והם יועברו למחנה עקורים בעיירה בשם פלדאפינג. היהודים המשוחררים היו בהלם גמור, והתקשו להאמין שהגיהנום אכן הסתיים. כולם, חוץ מאחד - הרבי. הוא ניגש מיד אל הקצין האמריקאי והודיע לו שהם יהודים, ולכן הם צריכים אוכל כשר! מאותו רגע, הרבי לא נח לרגע, ונטל על עצמו אחריות גדולה - לפעול בכל כוחו למען הצרכים הרוחניים והגשמיים של שארית הפליטה. כשכל אחד מהיהודים חשב איך לשקם את חייו, הרבי לא חשב על עצמו אלא על הצרכים של הכלל.

הפעילות הראשונה שלו הייתה בתחום חסד של אמת. סיפר על כך הרב אשר וייס: "הרבי היה מוטרד ממאות גופות שהיו מוטלות כאבן שאין לה הופכין, ורצה לקבור את כל מתי המצווה הללו. הוא חיפש מתנדבים שיבואו לעזור לו, אבל אף אחד לא רצה. באותם ימים, לראות מת היה מחזה רגיל כמו לראות אבן. אף אחד לא התרגש מזה, חוץ מהרבי. היחיד שהתנדב בסופו של דבר, היה אבי מורי. יחד, הם עסקו במשך ימים שלמים בקבורת המתים".

בהמשך פעל הרבי להקמת בית מדרש, כשהוא סוחף אחריו קבוצת נערים שעזרה לו לאתר מבנה פנוי ולהכין אותו למקום תורה ותפילה. בליל שבת הראשון נאספו מאות יהודים, וכשהרבי עבר לפני התיבה, למרות שהיה חלש מאוד, הרעיד את הלבבות של כולם, והדמעות של הניצולים נשפכו כמים. כך הפך הרבי לכתובת לכל עניין יהודי, ולמעשה הפך למנהיג של היהודים הדתיים באותם מחנות.

הוא בעצמו עבר יהודי אחר יהודי, מיושבי המחנה וגם ממקומות נוספים, כדי לדבר עם כל אחד. לשמוע את צרכיו, לנחם אותו ולדבר אתו, על אף כל המשברים, לחזרה אל הבורא יתברך. כך קיבץ עוד ועוד יהודים מבוגרים וצעירים לכדי קהילה אחת, ובהמשך הקים מוסדות - תלמודי תורה וישיבות, שכונו - מוסדות 'שארית הפליטה'. הוא השקיע בתלמידיו היתומים, הבנים והבנות, אהבה וחום במסירות אין קץ. הוא עשה ככל יכולתו למלא את כל מחסורם.

כדי להמחיש את פועלו באותה תקופה, הוסיף וסיפר הרב אשר וייס: "בערב יום הכיפורים בשנת תש"ז, הרבי היה במחנה העקורים פרנוולד. הוא ישב בחדרו, אחוז שרעפים, מתכונן ליום הגדול. פתאום נשמעה דפיקה בדלת, וכשהרבי פתח הוא ראה נערה צעירה עומדת בפתח. היא סיפרה לו בדמעות, שהיא זוכרת איך אביה נהג לברך אותה בכל ערב יום כיפור. כעת אין לה אבא, כיוון שהוא נספה באושוויץ. הרבי לקח מטפחת, פרס על ראש הנערה, הניח את ידיו על המטפחת ובירך אותה. הנערה יצאה מאושרת. כעבור דקות ספורות, עוד נערה דפקה בדלת, ואחריה עוד אחת ועוד ועוד. שמונים נערות באו אל הרבי באותו ערב יום כיפור להתברך. את כל אחת מהן הוא בירך כמו אבא. אני לא מכיר אבא שיש לו שמונים בנות, אבל הרבי היה אבא שהיו לו מאות ואלפי בנים ובנות, שבזכותו ממשיכים את דרך ישראל סבא".

הרבי הרחיב את פועלו למחנות עקורים נוספים, שבהם ביקר מפעם לפעם. בכל מקום בדק את מצבם של העקורים, והשתדל לעזור כמיטב יכולתו, בהשגת אוכל כשר ושאר צורכי יהדות. כשהגיע פעם למחנה בשם 'גאוטינג', שהוקם ליד מינכן, הביא איתו ארבעה סטים של חוטי ציצית, שהצליח להשיג. כמאה וחמישים אנשים באו לבקש לזכות במתנה הנכספת. הוחלט ברוב קולות שהציציות יחולקו על פי הגרלה. לפתע התייצב מול הרבי חסיד גור צעיר בשם מנדל פשיטיק, ואמר שהציציות מגיעות לו ללא הגרלה. כשהרבי שאל אותו למה הוא חושב שמגיע לו יותר מאחרים, במקום תשובה, משך הבחור בכוח בחולצה שלו, ופרם בבת אחת את התפרים משני הצדדים: "כעת, רק לי יש בגד של ארבע כנפות, שחייב בציצית מדאורייתא!". הרבי התרגש מאוד מההברקה של הבחור, אבל אמר שבכל זאת הסיכום היה על הגרלה. הוא הרגיע את הבחור, שאם הציצית מגיעה לו, הוא יזכה בהגרלה. בסופו של דבר, כדברי הרבי כך היה - אחרי שהעלו את הפתק הראשון, הכריזו שהזוכה הוא מנדל פשיטיק...

גדלותו התורנית של הרבי באה לידי ביטוי משמעותי ביותר בעיסוק אינטנסיבי בהתרת עגונות. ללא ספרים לעיין בהם, וכמעט ללא אפשרות להתייעץ עם תלמידי חכמים נוספים, הוא עמל למצוא היתרים למקרים רבים מאוד של עגינות שנוצרו בגלל השואה הנוראה. הוא דן בשאלות כבדות משקל - האם אפשר לסמוך על עדות שאדם מסוים נשלח בסלקציה אל המוות? מי יכול להיות כשר לעדות במצבים כאלו? ועוד שאלות סבוכות ומשונות.

מקרה מיוחד שאירע בעניין הזה, התרחש בזמן שהרבי היה בפרנוולד. הגיע אליו מכתב מאת רב גדול - הרב חנוך הלל ליכטנשטיין מקראסנא. במכתב היה מפורט היתר לעגונה מסוימת, וכנהוג - ביקש הרב ליכטנשטיין מעוד שני רבנים שיצטרפו להסכים להיתר שלו. בשונה ממקרים אחרים, הרבי לא ענה במכתב חוזר. העניין התעכב כמה ימים, והדבר הפליא מאוד את הרב ליכטנשטיין. בסופו של דבר, "בא הרוג ברגליו", כלומר - התברר שבעלה של אותה עגונה עדיין חי, ואז הובן לכולם למה הרבי לא הצטרף להיתר.

מעפר קומי

כעבור כמה שנים עבר הרבי לאמריקה, שם התחיל לשקם את עולם התורה שחרב בשואה. הוא הקים ישיבות ומוסדות בארה"ב, מקסיקו וקנדה, שיועדו לקלוט את שארית הפליטה מאירופה. בהמשך הקים גם בארץ ישראל תלמודי תורה בשם 'שארית הפליטה' - בצפת, באר שבע, כפר אז"ר וכפר הניצחון.

בכוחות מופלאים, הקים מחדש גם את ביתו הפרטי. הוא נישא בשנית, והביא לעולם שבעה ילדים, ששניים מהם מכהנים כיום כאדמו"רים מצאנז קלויזנבורג. הביקור הראשון שלו בארץ היה כעשר שנים אחרי השואה. באותו ביקור, החליט להקים קריה חסידית בנתניה. יחד עם הקמת קריית צאנז, ייסד מחדש את חסידות צאנז-קלויזנבורג, מוסדות חינוך וישיבה גדולה שהוא עצמו עמד בראשותה. חמש שנים לאחר מכן, בשנת ה'תש"ך עלה לארץ וקבע את מושבו בנתניה. הוא ראה בעלייה לארץ תיקון על השנים בהן לא היה פעיל למען ארץ ישראל: "כי אני לא עשיתי די למען ארץ ישראל, ועתה הקב"ה נותן לי אפשרות לתקן את דרכי, ולכן חייב אני להיכנס בעניין זה בכל כוחותיי, להקים יד ושם בארץ ישראל".

בשנת ה'תשל"ח, כחלק מהרצון האדיר שלו לחזק את עולם התורה, ייסד הרבי את מפעל הש"ס. התכנית של מפעל הש"ס נועדה לחיזוק ועידוד אברכים ללימוד אינטנסיבי של הש"ס בבקיאות, ועד היום לומדים בה אלפי אברכים מכל הארץ.

מפעל מקורי נוסף של האדמו"ר, שהמניע העיקרי שלו נעוץ גם הוא בשנות החשיכה, הוא המרכז הרפואי לניאדו, שהוקם בשנת תשל"ה. בעת הנחת אבן הפינה למרכז הרפואי, סיפר הרבי על פעם שבה הוא נפצע באותן שנים קשות, ולא היו לו שום אמצעים רפואיים לטפל בעצמו. אז הוא קיבל על עצמו בנדר, להקים בית חולים שיעזור לטפל בבני אדם ולהציל חיים.

דמותו של הרבי מצאנז-קלויזנבורג זיע"א, ממשיכה להאיר ולחמם - דרך משפחתו, תלמידיו ומפעליו הרבים, גם שנים רבות אחרי הסתלקותו. האור המופלא שלו, שלא עומעם גם מול החושך הכי גדול, מעניק כוח של אמונה, לראות שגם בחשכה הכי גדולה נמצא ה' יתברך.

פורסם בעלון 'קרוב אליך', מאת בניה זית.