רבות דובר על חג הפסח הזה בצל משבר הקורונה. הבדידות אותה חשו רבים היתה על השולחן. אך באלפי חורים נידחים ברחבי העולם נחגג הסדר בבדידות מעט שונה. באלפי בתי חב"ד בהם מתארחים מידי שנה בשנה מאות ואלפים לליל סדר עוצמתי חגגו השנה השלוחים ומשפחותיהם - לבדם. הרב שניאור קופצ'יק, שליח חב"ד בעיר לה פז בבוליביה, אמנם לא חגג השנה כהרגלו יח עם המטיילים הרבים אך היה צריך לדאות לצרכי הפסח עבור יהודים רבים המתגוררים בעיר. בפוסט שכתב תיאר הרב קופצ'יק את הימים הטרופים שעבר. סיפור של שליחות, קורונה ואש יהודית שחיה ופועמת.
חשבתם שקשה לכם? קבלו דרישת שלום מבית חב"ד בעוצר - בית חב"ד לה -פז, בירת בוליביה.
וכך מספר שליח חב"ד במקום: בכל מדינה נורמלית, לוקח זמן להחליט על סגר כללי. במטרה למנוע מוירוס הקורונה להתפשט. פה בבוליביה, ההחלטה - והביצוע, היו מהירים. מהירים מאוד.
בשבת בצהריים הטלפון צילצל. שוב ושוב. כמובן שלא ענינו.
במוצ"ש, ראינו שזה כמה יהודים מהקהילה. הם התקשרו לדווח לנו שהוחלט על סגר. ותוך 4 שעות הוא נכנס לתוקף. כנראה הם חשבו שזה פיקוח נפש, שנוכל להצטייד.
לכל אדם, מותר לצאת יום אחד בשבוע. בשעות הבוקר המוקדמות. להצטייד באוכל בלבד. שבת ראשון אסור לצאת כלל מהבתים. יום ראשון מספרי ת"ז שמסתיימים ב1-2. יום שלישי 3-4 וכן הלאה.
גם ביום שמותר לצאת זה רק רגלית. אסור לרכבים לנוע בכלל. רק רכבי ביטחון. רכבי רופאים. ורכבים המספקים תרופות ומזון.
חשבנו בהתחלה שאנחנו 'זרים' אין לנו תעודה מקומית, וממילא זה לא תקף עבורנו, אך התבדינו. ביום שני בבוקר, אחי יצא מהבית לקנות ירקות. החייל הראשון שעצר אותו אישר לו לעבור אבל בשוק, הוא כבר נעצר ע"י שוטרים. והובל לתחנת המשטרה יחד עם עשרות מפירי העוצר.
העונש: מעצר של 8 שעות. קנס של 2000 בוליביאן (1000 ש"ח) - במושגים של פה - זה כמעט משכורת של חודש! הבעיה, שהוא היה עדיין לפני תפילה. ולא היו איתו תפילין...
ה' עזר ונשיא הקהילה הצליח להגיע לשם ולשחרר אותו קצת יותר מוקדם.
בהתחלה לא קלטנו את עומק המשבר. אין לנו ציוד לפסח. המטבח של פסח נמצא במחסן רחוק ואין גישה אליו. הנס שמצות הצלחנו להביא לפני פורים. יין הכנו פה. עופות כבר שחטנו. כל השאר? נסתדר.
רגע, מה עם חלוקת מצות ליהודי הקהילה? יש פה מעל 60 משפחות של יהודים שגרים בכל רחבי העיר ובלי המצות האלה לא יהיה להם איך לחגוג את פסח בכלל וליל הסדר בפרט.
מבט לדרכון מגלה שמותר לי לצאת יומיים בשבוע. איך? מספר דרכון מסתיים ב2 - יום שני. מספר תעודת זהות מסתיים ב-3 יום שלישי. מקוה מאוד ש'התרגיל' יעבוד...
5 שעות הליכה. כפול יומיים. כמה כבר אפשר להספיק? מתלבט עם כמה מצות לצאת לדרך. לא רוצה להסחב סתם. זה הרבה נפח. ולא רוצה שיהיה חסר.
אח שלי שואל אותי: "למי אתה מתכוון לחלק מחר?" לא יודע, אני עונה. קשה לי לשער. יושב על רשימות והכתובות. כל היהודים הנידחים. גם אלה שאין להם כל קשר לקהילה ולפעילות הקבועות שלנו במשך השנה.
מנסה לדמיין מסלול הליכה. יחד עם גוגל מפות. אתם אפילו לא יכולים לדמיין הליכה בעליות ובירידות כאן, בזוויות בלתי אפשריות בעליל. זו העיר הכי גבוהה בעולם. החמצן הדליל הופך את ההולך למטפס הרים ממש, אז עוד עם קילוגרמים של ציוד לפסח.
היעד הרחוק - יהודיה מבוגרת. בעלת דרכון עם צלב קרס. ברחה מגרמניה בשנות ה-30 והיום היא בשנות התשעים לחייה. לצערנו התחתנה עם גוי. אבל יש לה פה משפחה ענפה. בן, 2 בנות. נכדה. נינה. באיזור שלה גרים עוד 3 משפחות. וארבעים דקות הליכה ממנה נמצאת עוד משפחה. שממש השנה עשינו בר מצוה לילד השני שלהם.
היעד נמצא שעתיים וחצי הליכה כל צד. לא כולל המרחק מבית לבית בשכונה שם. זה עוד שעה... בטוח לא אגיע אליהם. ממש כואב הלב. פשוט אם אלך ליעד הזה, לא אגיע לאף אחד אחר.
אחרי שעה של תיכנונים. אני מחליט להעמיס מצות לכל האיזור הדרומי. גם למרוחקים ביותר. אני יעשה את שלי והרבי יעשה את שלו... רגע. לא רק מצות. צריך גם עופות כשרים לכמה משפחות. זה כבר ממש כבד... מעמיס מזוודה ותיק נוסף במצות ועופות.
משכים בבוקר. לפנות בוקר. מתפלל. מוכן לצאת ב7 בדיוק. בשעה של פתיחת העוצר. בום. גשם שוטף. ייאוש. שעון החול מתחיל לאזול... אחרי שעה הגשם קצת נרגע. אני יוצא. תפילה חרישית לה' בקשה מהרבי שיצליח את דרכי. לא רוצה להגיע למעצר, אבל גם לא רוצה שיהיה יהודי בלי מצות בפסח...
מטפס עד הפינת רחוב. עליה קשה. מגיע ללא אוויר. איך אלך ככה כמה שעות. מרחק מטורף.
ג'יפ משטרה חולף על פני. אני מרים את היד. ו... הוא עוצר. 4 שוטרים יושבים מקדימה. מזמינים אותי לעלות מאחורה. מצטערים שהם מגיעים עד תחילת השכונה הדרומית... לתחנה בה יגאל אחי היה עצור...
וואו. ה' הצליח את דרכי, אני חושב. חסך חצי שעה הליכה.
אני מטפס על הג'יפ. הדרך מהירה מתמיד. הוא עובר את התחנה. מתקדם כמה רחובות הלאה. בסוף עוצר ומכריז: עד כאן.
ממש קרוב לבנין בו גרים אלמנה עם הבן שלה ועוד יהודיה מבוגרת. דפיקות בדלת. הם לא מבינים מאיפה 'נפלתי' עליהם. ועוד עם מצות...
לצערי צריכים להזדרז. יש הרבה עבודה היום. יוצא מהבנין. מטפס במעלה הרחוב, רחוב, שניים, שלושה. אני לא רגיל בהליכה הזו. במיוחד עם כל המשקל והציוד. נעמדתי. מנסה לעצור טרמפ. הרחוב הראשי של העיר. ריק. פעם בדקה או שתיים, עובר רכב.
שוטרים. פקידים ממשלתיים. חנויות אוכל. רכבי אספקה. אף אחד לא עוצר. אני מתלבט. האם להמשיך בהליכה? לא להמשיך? לחכות לטרמפ? לא לחכות. זה ממש לא מקובל פה. אבל עכשיו מצב חירום. אבל אף אחד לא עוצר.
חבל על הזמן!
פתאום רכב עוצר - וואו.
אה. בעצם, הוא עצר ברמזור. רגע הרמזור בכלל ירוק. הוא לוקח רוורס. מגיע אליי רכב של הטלוויזיה המקומית. הנהג פותח את החלון. ושואל: לאן אתה צריך להגיע?
"לאן צריך להגיע?" להרבה מקומות... "אני יהודי. שבוע הבא יש לנו את חג הפסח. ואני מחלק מצה. לחם מיוחד ליהודים". אני מגמגם לו בספרדית.
"תכנס לרכב, תכנס" הוא אומר. אני מעמיס את המזוודות מתיישב, ואז הוא מטיל עלי את הפצצה. אני יודע מה זה פסח. "סבתא שלי הייתה יהודיה".
אמא של אמא או אמא של אבא? אני שואל. "אמא של אמא" הוא עונה. וואו. וואו. וואו.
גם אתה יהודי! ! !
תבינו. בעיר של מליונים. כשיש עוצר מוחלט. אף אחד לא עוצר ולא חושב לעזור. הרבי שולח את אותו יהודי שיעזור לי. ובעיקר, שאביא לו ולמשפחתו מצות לפסח!!!
טוב. לאן נוסעים? הוא שואל. האמת שאני בדרך לסופר מרקט לאסוף את אשתי. הוא מתנצל. תגיד לי מה היעד הכי רחוק שאתה צריך להגיע אליו. אקח אותך לשם. כשאסיים, אבוא אסוף אותך.
הרבי מלך המשיח דואג ליהודיה המבוגרת הזו. ולמשפחתה. ולכל הנדחים שגרים באיזור שלה.
בדרך אני מסביר לו עוד קצת על פסח. מברר על המשפחה שלו. סבתא שלו התחתנה עם לבנוני נוצרי. יש לו 2 אחיות. עם ילדים. שמענו פעם על המשפחה הזו. אבל לא הצלחנו לאתר שום קצה חוט איך להגיע אליהם.
חושב לעצמי, איך הרבי דואג ליהודים כאלה אבודים... ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל...
נפרדים לשלום. דפיקות אצל היהודיה המבוגרת שאפילו אני לא חשבתי שאצליח להגיע אליה. היא פותחת את הדלת ומתחילה לבכות. לא חשבתי שאעשה פסח השנה... אני משאיר אצלה את המזוודות. לוקח קרטון עם מצות והולך בלב שמח למשפחות שגרות באיזור שלה. כולם המומים. איך הצלחת להגיע אלינו?... אחרי שעה אני מסיים את השכונה שלה.
מתקשר לחבר החדש שלי. לואיס. סיימתי פה. תוך 5 דקות אני מגיע הוא אומר. מה היעד הכי רחוק שלך עכשיו? משפחת וינר. אמא עם 2 בנים. גם הם לא האמינו שאצליח להגיע אליהם בעוצר כזה מוחלט.
הרבי שולח את השליחים שלו בדרכים שלו. אני מסביר להם...
לואיס מחכה לי ברכב. לאן עכשיו? המשכתי איתו הלאה והלאה דווקא לרחוקים והנדחים. בסוף הוא כבר צריך ללכת לעבוד. הוא מוריד אותי במרכז השכונה. אני מסתכל בשעון. יש לי עוד 30 דק' עד 12. אחרי זה אסור להסתובב ברחוב.
אני ממהר. נשארו לי עוד 5 משפחות פה בסביבה. ועוד 45 דקות הליכה מפה לבית...
ב"ה, סיימתי לחלק לכל המשפחות פה. עודדתי אותם. הבאתי מצות ועופות כשרים. מגיע למחסום המשטרתי צמוד לתחנת המשטרה הידועה לשימצה... השעה 12...
אני חושש שהשוטרים יעצרו אותי. אז אני מתחבר אליהם במחסום. ומחכה לטרמפ. אף אחד לא מוכן לקחת אותי. בסוף השוטר פוקד על רכב של תרופות לקחת אותי ישירות לבית...
יום למחרת החלוקה הייתה כבר הרבה יותר קלה. כעת נשאר לנו לשבוע הבא 'רק' 6-7 משפחות והרבי לא משאיר יהודי אחד בלי מצות לפסח!
רק צריך למצוא דרך איך להביא עשרות קילו רבות של פירות ירקות וביצים מהשוק לבית (זה שעה וחצי הליכה...). אבל אין מה לדאוג...
ברגעים האחרונים של הגלות, אנחנו בשליחות הרבי מאתרים את הנידחים והאובדים, כי גם הם חייבים להגאל. בשביל זה אנחנו כאן, גם במצב ההזוי הזה.
לא היתה לי אפשרות לצאת לגיוס כספים כהרגלי לפני פסח, והגענו מתחת לקו המינוס. אחרי הכל, הכי קשה, מה לעשות, זה הצד הכספי. לא נעים לדבר על כסף. אבל זה הכי חשוב- כי דווקא בזה אתם יכולים לעזור לי.
אנחנו כאן עושים את העבודה בשטח, ואתם, איפה שתהיו, יכולים לעזור לנו. אני יודע. קשה לכולם עכשיו, קשה לכם. אבל פרוטה לפרוטה מצטרפת להוצאות מעות חיטין.
אני מבקש בפשטות: תעזרו לבית חב"ד.
