מהפנט הנשמות

אלפים גדשו מאז מוצאי השבת את בית משפחת שפירא בישוב עפרה, וכה רבים מהם דיברו על אותה תחושה: רצון עז להישאר עוד ועוד ולהידבק באור ובקדושה - לשמוע על דמותו של הרב משה שפירא זצ"ל (רב מוישה) שהלך לעולמו בערב שבת והוא בן 84.

הפסוק "בניך כשתילי זיתים סביב שולחנך" כמו נכתב על הרב משה. הרב יהושע ראש ישיבת רמת גן, הרב איציק ראש ישיבת עוד יוסף חי, שמואלי, אביעד ומתניה – מבכירי מועצת יש"ע, כולם תלמידי חכמים ופעילי ציבור מוכרים, סיפרו על אביהם הגדול לקהל הצמא שכלל רבנים, פוליטיקאים, אישי ציבור, ותיקי עפרה, וקהל עצום של תלמידים ותלמידות.

"רצו לתקן את העולם כולו"

הרב משה גדל בירושלים. כבר בגיל צעיר ביקש עבודת ה' ייחודית ויחד עם חברו בלב ובנפש הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, שאף הגיע להלוויה למרות מצבו הבריאותי, הקימו את "אחוות שלהבתי-ה": קבוצת צעירים שביקשה לייסד תנועה חסידות ארץ ישראלית.

פירות חזונם של שני בחורים צעירים אלו, נטועים היום היטב במוסדות רבים, דורות של תלמידים ותלמידות ובעיקר בשפה החסידית-ארץ ישראלית שהפכה לחלק בלתי נפרד מהנוף.

הרב זלמן מלמד, רב הישוב וראש ישיבת בית אל שהיה בין המנחמים נזכר גם הוא באותה תקופה. "בצעירותינו היה חוג שלהבת המפורסם. רצו לתקן את העולם כולו... תיקנו פחות או יותר...", אמר בחיוך.

לאחר נישואיו לרבקה, גם היא חברת שלהבתי-ה, התגוררו בני הזוג בכפר פינס ולימדו באולפנה שרק הוקמה.

הרב יהושע סיפר: "בכפר פינס אבא גילה לראשונה את הרב זצ"ל. באחת השבתות בסעודה שלישית אבא ראה שם בארון ספר בשם "אורות הקודש". הוא אמר: קראתי כמה שורות וחיי התהפכו".

לחסידות חב"ד היה קשור הרב משה גם משפחתית, ולחיבור בין תורת הרב קוק לתורת חב"ד התווספה מאוחר יותר גם תורת ה"שפת אמת", עליה אף כתב כמה ספרים.

"אבא לא עזב  את תורת הרב וחב"ד, אבל היה דבוק בסוף ימיו בעיקר בשפת אמת", אומר הרב יהושע.

לאחר מכן עברו לגבעת שאול בירושלים שם לימדו וניהלו את מכון אורה.

"אמרתי לרב אלחנן בן נון שהמקצוע של ההורים היה להדליק נשמות, אבל הפלא שהדליקו כאלה שלא ידעו שהם נרות", סיפר הרב יהושע. "התחביב שלהם היה - אספני נשמות. תמיד היו בבית המון נשמות.

בעפרה היה יותר קשה אז הקימו את שובה... אבל בירושלים היו המון נשמות כאלה שבאות. אז הרב אלחנן בן נון תיקן אותי ואמר: הם לא היו אספני נשמות אלא מהפנטי נשמות".

"אם צריך אז נבוא"

בחודש אדר ב' לפני 43 שנה עלתה משפחת שפירא הצעירה לעפרה. "הגענו לעפרה תשעה חודשים אחרי העלייה לקרקע מכיוון שהיה צריך להתארגן למעבר, אבל את הגושפנקא לעלייה נתן אבא", סיפר הרב איציק.

"חיפשו משפחות ואמא אמרה: אם צריך אז נבוא", מספר בן נוסף.

ברוך מרזל איש חברון נזכר השבוע כיצד שיפץ אז את אחד ממבני המחנה הירדני הנטוש אליו נכנסה משפחת שפירא.

"אני זוכר שבימי אחד המאבקים הראשונים על עפרה, כשהייתי אולי בן 9, הלכתי עם אבא בישוב הצעיר ולפתע אבא התכופף והרים מסמר", נזכר הרב איציק. "אבא הסתכל על המסמר ואמר: מסמר מסמר, מיליארדים לא רוצים שתהיה פה, אבל הקב"ה רוצה שתהיה פה!", והניח את המסמר על הרצפה".

לאורך השנים היה שותף הרב משה במאבקים על ארץ ישראל. "אחרי ימית הרב משה אמר שעכשיו יש שני מחנות - אלו שהיו שם ואלו שלא היו שם", סיפר עורך מקור ראשון והסופר איש עפרה חגי סגל.

אך תמיד הכל היה מאופטימיות חסרת תקנה, מספרים בני המשפחה.

"אבא היה מחזק את אנשי המעשה, ובטוח בהצלחתם הרבה יותר מהם", סיפר הבן תני. "היה שיעור פתיחה קבוע בשובה. אבא היה מדבר על הפסוק "שובה ה' את שביתינו כאפיקים בנגב". שהתהליכים של הגאולה הם כמו שיטפון. מתחיל בקטן וברגע אחד פתאום הכל מגיע".

"כל אחת היא בת שלנו"

תשע שנים לאחר העלייה לעפרה הקימו הרב משה והרבנית רבקה את מדרשת שובה בה לימדו דורות של תלמידות את דרך החסידות ועבודת ה'.

על מעט מההשפעה של הרב משה והרבנית רבקה על תלמידות שובה ניתן ללמוד מקבוצות הוואצאפ שנפתחו בזו אחר זו לאחר הלוויה ובהן שיתפו עשרות בוגרות המדרשה בחוויותיהן. נשים שלמדו במדרשה לפני 20 שנה ויותר סיפרו כי אותה שנת לימוד שינתה את חייהן ומלווה אותן עד היום. רבות ראו ברב משה וברבנית רבקה אבא ואמא ממש. "רק שם הבנתי כמה התורה היא מתוקה", כתבה אחת הבוגרות.

אחד הנכדים סיפר כי בשבת הורים של שובה ניגשה אחת האמהות לרב משה ואמרה: "שלום, אני אמא של פלונית". "סבא מיד אמר לה: שלום, אני אבא שלה...".

גתית לביא-גבאי, אחת מבוגרות שובה סיפרה כי שאלה את הרב משה בשנים האחרונות כיצד הוא משקיע ומגיע לחתונות הבוגרות למרות מצבו הבריאותי והקושי בהליכה, גם כאשר החתונה לא נמצאת במקום נח ויש דרך ארוכה לחופה. "מה זאת אומרת?", השיב כשחיוך גדול על פניו, "כל אחת היא בת שלנו".

"פעם אחת הצוות התלונן שיש דור חדש בשובה והבנות של היום זה לא כמו פעם", מספר הרב יהושע. "אבא אמר להם: יש לכם שתי אפשרויות. אחת להתלונן והשניה להתפעל. אני ממליץ להתפעל".

"באחת מישיבות הצוות של שובה נשמעו תלונות על חוסר צניעות של כמה בנות", נזכר הרב יהושע בסיפור נוסף. "היה סבב בין הצוות וכולם דיברו שנכון שצריך לטפל אבל צריך להתנהג בנושא בעדינות ורגישות רבה. הדובר האחרון היה אבא שאמר: "מה זה כל השטויות האלה", דפק על השולחן והכריז: "אני יהלום בהן! אני אטפל בזה ושאף אחד לא יגע בעניין". אבא נכנס לכיתה ואמר ששמע שיש תלונות על צניעות, ומיד הכריז: "מי שלא תשנה את הלבוש שתלך לאלף עזאזל! שמעתן! לאלף עזאזל!". הוא היה אותנטי כשהוא אהב ואותנטי כשהוא הלם... יהלום כזה שהולם... מה שקרה זה שזה הרים את התלמידות".

"95% סיעתא דשמיא ו-5% תפילות"

דרכו החינוכית של הרב משה היתה שם דבר, וכמו בתחומים אחרים גם בנושא זה סיפק משפטים חדים וחודרים כמו: "מי שמחנך את הילד שלו להתפלל - הילד שלו יחנך להתפלל, ומי שמתפלל - הבן שלו יתפלל".

"הרב משה אמר לנו פעם: "אתן יודעות למה יש חילוניים בעולם? כי אנחנו לא באמת דתיים. אם היינו עובדי ה' באמת אף חילוני לא היה יכול להשאר אדיש ולא להתקרב גם הוא לה' יתברך...", סיפרה אחת הבוגרות.

משפט אחר שמצוטט מפיו הוא: "מבחינתי חינוך ילדים זה לא איך אני מחנך את הילדים שלי אלא איך הילדים שלי מחנכים אותי".

בחוברת בנושא חינוך ילדים שהוציא בנו הרב איציק מובא בהקדמה כי כאשר נשאל הרב משה כיצד הגיע להישג כה מרשים בחינוך ילדיו אמר בחיוך: "95% סיעתא דשמיא ו-5% תפילות".

"זָקָן זָקָן! איפה היהודי שלך?!"

אחד מבוגרי ישיבת רמת גן סיפר: "בליל פורים בישיבה כשכולם הלכו לשבור את הצום הייתי בבית מדרש ובדיוק התארגנה שם התזמורת של חיליק פרנק. כשהם סיימו הרב מוישה נכנס והם התחילו לנגן כדי לבדוק את הכלים וההגברה, והוא בבת אחת נהיה אדום, בית המדרש היה ריק והוא הרים את הידיים והתחיל לרקוד כשהוא נראה ממש שיכור לגמרי. שאלתי אותו, מה, כל כך מהר הספקת לשתות? הרב מוישה ענה לי בקול מסטול כזה: "לא צריך לשתות כלום ביום הזה. מספיק שפורים כדי להיות שיכור לגמרי!".

הסופר והמשורר יונדב קפלון שלימד בשובה שנים ארוכות הביא גם הוא בדף הפייסבוק שלו סיפור פורימי המאפיין את החדות הקוצקאית של הרב מוישה.

"זוכר ליל פורים סוער ומושלג בעפרה, בביתם של ר' מוישה ורבקה. והנה בדלת אחד מראשי הישוב, תלמיד חכם צעיר, איש חוקר והוגה, קפדן באופיו. שאלה לו לאיש על אחד מפסוקי המגילה, שאלה וגם תשובה מלומדת שבה הוא מבקש לשתף את כולנו", כתב קפלון.

"רגע רגע, אומר לו ר' מוישה, הלא פורים היום. שתה נא "לחיים" קטן ותן לי קודם-כל לספר לך סיפור מימים עברו. היו היה פעם, בתקופת ההשכלה, צדיק אחד שבחג הפורים תפס באוזנו של אחד מחסידיו – יהודי מגולח – וקרא לתוכה: "יהודי יהודי! איפה הזקן שלך?!". גם אתה תקשיב לי טוב אברך יקר, כך ר' מוישה, תוך שהוא קם ממקומו, אוחז בזקנו של  אותו למדן נדהם, וקורא לתוכו: "זָקָן זָקָן! איפה היהודי שלך?!".

הרב איציק: "אחד המאפיינים של אבא היה שהאמונה והצימאון לה' היו יחד עם ההסתכלות על המציאות כמו שהיא ממש. לתפוס את שניהם יחד. אבא לא אהב מופתים. אם הקב"ה אוהב את המציאות כמו שהיא, ככה צריך לאהוב אותה".

"אבא היה חי בשביל בית הכנסת"

לפני 14 שנה עבר הרב משה אירוע מוחי קשה, ממנו יצא בדרך נס של ממש. מאז חלה החמרה במצב בריאותו והוא התקשה עוד יותר ללכת.

הבן תני סיפר: "אבא חי בשביל ללכת לבית הכנסת. ממש הקדיש את כל הכוחות לכך. בתקופה שעוד יכל ללכת היה הולך 40 דקות עד לבית כנסת, גם אם היה צריך לנוח אחר כך שעות".

הרב יהושע: "לאבא היתה מסירות עצומה לבית הכנסת. עוד אמן אחד, עוד קדושה אחת, עוד ברכו אחד, אבל העיקר: עוד ברכת כהנים אחת. ביום שלישי האחרון עוד אמר ברכת כהנים על כסא הגלגלים".

ילדי עפרה שהיו רואים אותו הולך מדי יום ברחובות הישוב היו קוראים לרב משה "אליהו הנביא".

ביום שישי ערב שבת ויקרא החזיר הרב משה את נשמתו לבוראו ב"מיתת נשיקה".

"כשיושבים פה ממש מרגישים מה זה מאמר חז"ל ש"צדיקים במיתתם נקראים חיים",  וש"גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם", אמר אחד הנכדים.

ואכן נראה כי כל אחד מהאלפים שגדשו את הבית הפשוט שבעפרה קיבל מנה גדושה בקדושה ואור – אורו של רב מויישה – מהפנט ומדליק הנשמות.