"הי, תגיד לי, אתה יהודי?", צועק מענדל בן ה3.5 ממרומי המרפסת לעבר המטייל שמחנה את אופנועו בסמוך לבית חב"ד. "לא, אני לא", עונה המטייל בעברית שלא מותירה מקום לספק באשר למוצאו. "אז אתה גוי?" ממשיך מענדל. "לא", שוב מהדהדת התשובה. "אם ככה, אז מה אתה בכלל?" שואל מענדל בתמימות ילדותית.
בין עשרות מטיילים, עובדים מקומיים ועשרת אחיו, מענדל מרגיש בבית, ובצדק. בית חב"ד של משפחת שאול השוכן בדרמסאלה שבצפון הודו, כמו גם משפחת שאול עצמה, מוכרים לאלפי המטיילים הישראלים שפוקדים את האזור ב-15 שנים האחרונות. פיות רעבים זכו פה לארוחה חמה, רגליים יגעות זכו למנוחה, מוחות עמלים ללימוד ותובנה ולבבות צמאים לרגש יהודי חם. על המלאכה מפקדים בני הזוג שאול, הרב דרור משה (44) ואשתו מיכל, אבל הם לא לבד. הם מלווים בעשרת ילדיהם, חיילים מסורים, כשלכל אחד תפקיד במערכה.
| מן הקצה אל הקצה
זה לא הגלגול הראשון של הרב דרור בדרמסאלה. 4.5 חודשים הוא בילה במזרח לפני הצבא. בחור ירושלמי שאת הקשר שלו ליהדות הוא מתמצת היום בהגדרה 'אנטישמיות צברית' שהפנה כלפי תושבי ירושלים החרדים שפגש. אחרי השירות הצבאי חזר הרב דרור בשנית, הפעם בכדי להשתקע, להכיר את נבכי הרוחניות המזרחית ולמצוא מרגוע לנפשו. "נמשכתי לכל מיני מדיטציות ועבודות רוחניות ששואפות לגאול את הכלל והפרט מהסבל שיש בעולם", הוא מספר. "מצד אחד הרגשתי סוף כל סוף שיש בשביל מה לחיות – רוחניות, מצד שני תמיד ניקרה בי תחושה של חוסר שלימות עם המהלך. לאורך המסע צצו ועלו ציוני דרך שדחפו אותי לאט ובעדינות הביתה, ליהדות, דבר שמאוד הפחיד אותי".
הרב דרור משתף אותנו בציון דרך אחד מיני רבים. "יום אחד ירדתי לדרמסאלה לאחר שיעור מדיטציה לשבת באחת המסעדות ולסכם את הלימוד. בעודי כותב, אני רואה בחור גרמני מהכיתה שבה למדתי, נכנס למסעדה ומתקרב לעברי. אותו בחור היה יושב בשיעור קפוא כקרח בלי שום ניע או הבעה, ישר כסרגל. הוא היה עבורי התגלמות הקור והמשמעת הנאצית עלי אדמות. הגרמני שמעולם לא החליף עמי מילה, ראה שאני כותב ביומני ושאל, 'אני רואה שאתה כותב מימין לשמאל, באיזו שפה אתה כותב?' 'עברית', עניתי. 'אתה יודע עברית?!', שאל בתמיה. 'כן, אני מישראל'. 'אתה מישראל?! איפה בישראל?', הפליאה התגברה. 'ירושלים', עניתי ביובש. 'אז מה אתה עושה בשיעור שלנו?!' ".
דרור המופתע לא הבין לפשר ההתרגשות של בן שיחו הגרמני. "עניתי לו, 'מה זאת אומרת?, אנחנו לומדים יחד, אתה יודע בדיוק מה אני עושה' ". לתשובה הבאה לא ציפה דרור כלל. " 'כן, אבל למה אתה נמצא פה? למה אתה לא הולך ללמוד קבלה?!'. 'אמרו לי שזה מת', עניתי כבר קצת מבולבל. הגרמני לא התייחס לדברי והמשיך, 'תראה, אני ניסיתי ללמוד עברית במשך חמש שנים כדי שאוכל ללמוד קבלה, אבל ראיתי שעברית היא שפה קשה מאד, אז הלכתי ללמוד רוחניות בליגה בי"ת. אבל אתה, שיודע עברית ועוד גר בירושלים, מה אתה עושה פה?!, אתה מן הסתם גם יהודי!' ". הגרמני סיים את דבריו והותיר את דרור ההמום עם מחשבותיו.
מסכת הסימנים שהמשיכה הובילה את הרב דרור לשוב ארצה כעבור שנה בהודו. "הגעתי ארצה והתחלתי לחפש ספריות תורניות. מחיפוש שטחי בספר טלפון 'גיליתי' את ספריית 'היכל מנחם' והגעתי לשם. מכל הספרים נמשכתי לספר בשם 'סוד ה' ליראיו', אז לא שמעתי אודות מחברו, הרב גינזבורג. קראתי את הספר והגעתי להכרה שמה שאני באמת מחפש זו פנימיות התורה". החיפוש של הרב דרור רק החל, במשך שנתיים וחצי הוא הסתובב בין החצרות השונות, חסידים, רבנים, מקובלים. "יום אחד ראיתי מודעה על שיעור של הרב יצחק גינזבורג בבית כנסת ישורון בירושלים והחלטתי להגיע". מכאן הדברים התגלגלו בקצב מהיר, הרב דרור שהוקסם מהשיעור התחיל ללמוד בכולל חסידות חדש שנפתח בירושלים, זמן קצר לאחר מכן לישיבה חסידית בתל אביב ומשם לישיבת תומכי תמימים בצפת. "הרגשתי שהקב"ה כיוון אותי ישירות לחב"ד, ישירות לרבי".
| נוחות מול שליחות
"כל חיי הייתי מדריך", מספר לנו הרב דרור, "אם בחברה להגנת הטבע ואם בכל אפשרות שהיתה לי להעביר הלאה ידע וחוויה לכל מי שפגשתי. היה זה אך טבעי שאשאף להיות שליח. באחת הפגישות הראשונות שהיו לי עם הרב גינזבורג, אמרתי לרב שאני רוצה להיות שליח בהודו. הרב התבונן על הספריה שהיתה במקום וענה לי, 'קודם תהיה מלא וגדוש ואז תסע' ". בינתיים הרב דרור התחתן והשתקע בצפת. "למדתי 'סמיכה' בישיבה ובמקביל העברתי הדרכות רוחניות במרכז 'אסנט' בצפת". הקשר עם הרב גינזבורג המשיך כל העת, כשהרב דרור מרבה להתייעץ בנוגע לתכנים אותם הוא מעביר בהדרכותיו. "באחת השיחות השגרתיות עם הרב, שאל הרב לפתע, 'מה עם השליחות בהודו?'. השאלה קצת בילבלה אותי. עניתי לרב שבדיוק אשתי החלה עבודה חדשה, אנחנו עם ילד קטן ומצפים כבר לילד הבא, אני עוד לא סיימתי את תוכנית ה'סמיכה', בקיצור זה הזמן הכי לא מתאים". צרור התירוצים לא ממש שכנע את הרב גינזבורג שהוסיף לדחוק ברב דרור. " 'מה יהיה על היהודים בהודו?', הוא שאל". לאחר התלבטות קצרה, החליטו בני הזוג שהם נענים לאתגר ובשושן פורים תש"ס חיי השליחות יצאו לדרך.
לרב דרור יש הרבה סיפורים, אבל הוא מעדיף לדבר איתנו על שליחות. "כל הרעיון הוא שהקב"ה מנהל את חיינו בצורה שמובילה אותנו ישירות לייעוד שלנו, אנחנו רק צריכים להיות קשובים ולפתוח את העיניים", הוא מספר מנסיון חייו. "אחרי שמזהים את הנקודה פשוט צריך לא להרפות. את השליחות שלנו מלווים קשיים כל העת, בריאותיים, כלכליים, התמודדויות חינוכיות, תמיד אנחנו מרגישים 'על הקצה', ממש הגיעו מים עד נפש".
מאיפה הכח להמשיך הלאה?
"מה השאלה? הכח בא מהמשלח, מהרבי", אומר דרור בפשיטות ומסביר, "הרבי כותב בכמה וכמה אגרות שמי שמתעסק עם הציבור הוא מקדיש לו יותר תשומת לב, בגלל חשיבות הציבור. קשר אמיתי עם הרבי או עם משפיע צומח דרך הנתינה שלך, שאדם לוקח אחריות כללית, הקב"ה מתפנה כביכול מהעסקים שלו ומתייחס אליו". את התוצאות של הסייעתא דשמיא אפשר לראות בשטח, "מאות בעלי תשובה, חלק מהם בעצמם הפכו לשליחים, הם רק חלק מה'שכר' שלנו", הוא אומר. "הדבקות במטרה מולידה תוצאות מפתיעות ברוחניות וגשמיות כאחד. פתאום אתה שם לב שמבין הידיים שלך יצאה סדנא שהיא באמת משהו נפלא, לפתע הבעיה הכלכלית הזו והאחרת נפתרת כלא היתה".
איפה נמצאים הילדים בכל הסיפור?
"ההתלבטות החינוכית תמיד קיימת, מה הכי טוב ונכון לילדים?", הוא פורס את משנתו החינוכית, "מצד אחד אנחנו במקום מבודד בלי משפחה בלי חברים בלי חברה חסידית. זה דבר שלא קל, לא לילדים ולא להורים. צריך לייצר מערכת חינוך יש מאין ותעסוקה לכל שעות היממה, וזה חוץ מהצרכים של הבית חב"ד עצמו. מהצד השני החינוך שהם מקבלים בשליחות הוא שהזכות להתעסק ולהציל יהודי אחר, עדיפה על הטוב הפרטי שלי. זו לא רק תיאוריה בלימוד חסידות, זה בפועל ממש". אבל הילדים של משפחת שאול לא רק מתחנכים, אלא גם מחנכים, במודע או שלא. "לפעמים הילד הוא החוליה המפתיעה בסיפור, לעיתים אנשים יכולים לקבל מהם הרבה יותר משהם מקבלים ממפגש עם מבוגר משכיל ופקח".
הרב דרור משתף אותנו בשני סיפורים שממחישים את הנקודה. "באחת השנים ביקר אצלנו יהודי נחמד שזו כבר לו פעם שניה בהודו ופעם שניה בבית חב"ד שלנו. היהודי התחנך במסגרות דתיות והיה יודע ספר, אבל מאוד מבולבל, בילבול שנמשך שנים רבות והוביל לירידה בקיום תורה ומצוות. ישבנו ושוחחנו על מה ולמה, מה הוא שוב עושה כאן? מה הוא רוצה מהחיים? לא היו לו תשובות. כדרכן של שיחות מעיין אלו, הן התנהלו למרגלות שולחן עמוס בכיבוד. באמצע השיחה הגיע הבן שלנו שילה יהודה ליב – בן 4 באותה העת – כשהוא לבוש בפיג'מה. האורח שלנו הצביע על השולחן ושאל את שילה אם הוא רוצה להתכבד בעוגה. 'לא', ענה הילד, 'אני מאוד רוצה, אבל אני לא אוכל עוגה לפני השינה', סיים. האורח עצר ושקע במחשבות, כעבור זמן קצר הוא אמר לי, 'אני חושב שהאירוע הזה הוא הדבר המשמעותי ביותר שחוויתי עד כה בטיול. איך אצל ילד בן 4 יש כח רצון שכזה, שאני, המשכיל בן ה35, לא מצליח להבין' ".
"יום אחד צלצל הטלפון בבית חב"ד", פותח הרב דרור את הספור השני, "על הקו היתה בחורה צעירה שביקשה לקבוע איתי פגישה. 'אני לא יכולה להגיע לסדנא שלך, אבל הנושא מאוד חשוב לי', היא נימקה. אמנם הייתי מאוד עסוק, אבל לא רציתי להשיב את פניה ריקם, אז קבענו. לצערי, בשעה היעודה נתקעתי בעיר לרגל סידורים שערכתי. היתה זו שאלה של זמן עד שיתקשרו אליי מהבית חב"ד. כשהשיחה הגיעה, התנצלתי מעומק הלב והצעתי שהגברת תלמד עם בתנו חיה מושקא, שהיתה אז בת 8. הגברת אמנם התאכזבה, אבל קיבלה את ההצעה. חיה מושקא ביררה עם האורחת את תאריך הלידה שלה ואת הפרשה שקראו בשבוע לידתה, ויחד הן ישבו ולמדו את שיחה מתוך ספר שיחות של הרבי מעובדות לילדים". המשכו של הספור היה 6 שנים מאוחר יותר בכפר חב"ד, "אני ואשתי הוזמנו לחתונה בכפ"ח ושם ניגשה אל אשתי אשה חסידית צעירה שהציגה את עצמה כמי שהתארחה אצלנו בעבר. לנוכח מבטה ה'לא מזהה' של אשתי, התנצלה האישה והסבירה שהן אכן לא נפגשו. 'למדתי עם הבת שלך חיה מושקא', היא אמרה. 'בסיום הפגישה יצאתי מאוכזבת ומופתעת כאחד, מאוכזבת על הפגישה שלא התקימה ומופתעת מכך שילדה בת 8 יכלה ללמד ולחדש לי דברים כל כך עמוקים ויסודיים בנפש. החלטתי לשוב ארצה ונכנסתי ללמוד במדרשת 'אור חיה' '. היום היא מנהלת משפחה חסידית למופת", מסיים הרב דרור בנימה של שביעות רצון.
יש לך מה לומר לקוראים שלנו לסיום?
"הרבי תמיד אומר שהשליחות צריכה להיות בהסכמה ורצונם הטוב של השלוחים. היום עם כל ההסתר יש עוד נקודה, שאף עליה מדבר הרבי, אבל במצבנו יש לתת לה תוקף משנה. צריך יוזמה אישית בנושא השליחות, צריך שכל אחד יגלה את ניצוץ הרבי שבתוכו, כמו שמבואר בחסידות. כמובן שכל אחד צריך משפיע שיכוון אותו ואת רצונותיו הטובים, אבל לא צריך לחכות שאף אחד יציע לי או יבקש ממני. צריך לעלות על הסוס ולתפוס במושכות".
פורסם לראשונה בעלון גל עיני
