"על ביתו של ה' יתברך אנו נאבקים"

בשבוע שעבר החריב צה"ל והמנהל האזרחי מספר בתי משפחות בישוב גבעת אסף השוכן על כביש 60 בבנימין, לא הרחק מהישוב בית אל. בין הבתים שנהרסו, היה גם ביתם של משפחת ברנר. אלו התגוררו במקום למעלה מ-12 שנים וגידלו בו את שמונת ילדיהם.

ההרס בישוב בוצע בשתיקה וללא מחאה מצד התושבים. משפחת ברנר חפצה להאבק על ביתה אך וויתרה על כך לבקשתם של שכניהם ולאחר שהסוגייא התבררה בפני דיינים בבית דין תורני. כעת מפרסם גיורא ברנר, אבי המשפחה, מכתב בקרב ציבור המתיישבים בו הוא מבקש להסביר מדוע לדעתו "צורת התנהלות הדברים בגבעת אסף ובעוד מקומות, בטעות הרת אסון יסודה?". הנה המכתב לפניכם:

"דיו לעבד שיהיה כרבו"

א. שבוע חלף מאז הגיעו מרשיעי ברית להרוס ולהחריב את ביתנו בגבעת אסף, ביתנו בו התגוררנו 12 וחצי שנים, ביתנו בו גידלנו בשמחה את שמונת ילדינו המתוקים והטהורים כ"י, ביתנו בו השתדלנו לעשות נחת רוח ליוצרנו בעבודתו ובלימוד תורתו מתוך שמחה גדולה, ועתה באו בו זרים וחיללוהו, והכאב הוא גדול.

אך האמת היא כי לא מחמת כל דברים אלה הוא עיקר כאבנו על חורבן ביתנו, אלא על משהו גדול מכך בהרבה.

ב. האמת צריכה להיאמר, המיוחד באותו בית לא היה מצד תועלת אישית זו או אחרת, אלא מצד ששימש לעבוד את בוראנו, כשיסוד הבית וקיומו במקומו המיוחד היא אותה מצווה גדולה וחשובה השקולה כנגד כל המצוות כולן (עי' ספרי פרשת ראה), היא מצוות ישוב וירושת ארץ הקודש (כפסק הרמב"ן בהשגות מצוה ד וכן דעת כמעט כל הפוסקים).

חובה עלינו לעשות את חשבון נפשנו בחורבננו הפרטי, על מה עשה ה' ככה לנו, המחשבות בנידון הביאוני לדברי חז"ל במסכת ברכות (נח ב) שם מסופר על עולא ורב חסדא שהיו מהלכים בדרך וראו את חורבת ביתו של רב חנא בר חנילאי, נאנח רב חסדא והצטער כיצד זה ביתו של אותו איש צדיק וישר דרך רב חנא בר חנילאי נחרב, ניסה עולא לנחמו בטענות שונות אך ללא הצלחה, עד שאמר עולא לרב חסדא "דיו לעבד שיהא כרבו". וכוונת דבריו שכשם שביתו של הקב"ה חרב כך ביתם של עבדיו חרבים.

דומני שאותה שאיפה לבניין ביתו של הרב (הקב"ה) הנדרשת ע"י העבד (אנחנו) אינה מסתכמת רק בשאיפה הפשוטה לבניין בית המקדש, אלא היא מבטאת שאיפה גדולה לשלמות בניין ביתו של הקב"ה, דרישה מעצמנו לשאוף לשלם ולא לחלקי, דרישה לשלמות ללא פשרות וויתורים עצמיים, דרישה להבין שאנו מדברים על משהו 'רוחני דתי' ולא איזה מאבק לאומי ריקני - אין דומה המאבק על ירושת ארץ הקודש למאבק על השליטה במזרח אוקראינה או באדמות תימן.

ג. אל לנו להתכחש לכך שמאבק איתנים רוחני מתנהל בין כוחות הקדושה לכוחות הטומאה מי ישלוט בארץ החיים (וכמבואר בתורת רבנו הגר"א עי' קול התור פ"א סע' ט, חזון ציון עמ' 36). מתאימים בזה דברי רבי עובדיה הדאיה זצ"ל (ישכיל עבדי ח"ח או"ח סי' מג) בתשובתו ביחס לאפשרות מסירת שטחי ארץ ישראל לגויים "הנה כאשר זיכנו ה' לכבוש ארצנו ונחלתנו שהיתה עשוקה ביד זרים הנה עתה אחרי הכיבוש נפדתה מיד העשוקה הסט"א, ונכנסה לגבול הקדושה, ובזה הקמנו שכינתא מעפרא, שהיתה שרויה בגלות ביד זרים, ואם ח"ו נחזיר אפילו שעל כל דהוא הרי בזה אנו נותנים שליטה לקלי' ולסט"א, והשכינה שרמה קרנה מעפרא, אם במקרה ח"ו נכניס עוד פעם שליטה להסט"א במה שהוא, אז חוזרת השכינה להיות שפילה ועשוקה ביד הקלי' ח"ו, ומי יודע מתי נוכל לצאת מהגלות המר והנמהר, לכן אל נא לתת מקום שליטה להסט"א אפילו במה שהוא".

ומאבק זה בא לידי ביטוי באופן גשמי מעשי ברדיפה שיטתית בכל האמצעים, את המוסרים נפשם על ירושת הארץ, זאת ע"י ארגונים שונים של יהודים הנוהגים כגרועים שבשונאי ישראל תורתו וארצו, וממש 'מוסרים את הנפש' לנשלנו מאותה אדמה קדושה וטהורה.

ד. לצערנו ולדאבון נפשנו אותם משנאים מבינים היום יותר מרבים מאיתנו את החשיבות של אותה נקודה יסודית שנקראת ארץ ישראל, ואת זה שהמאבק הוא בין הקדוש לטמא, ולא כאיזה מאבק על קרקע סתמית בין שני לאומים.

עד לפני שנים לא רבות היה עניין זה של הדביקות בארץ הקודש, זורם בדמם של כל מי שראה עצמו כקשור לחזונו של הקב"ה ונביאיו, לא פחות ממה שהייתה השבת או התפילה יקרה בעיניו. היינו מתפללים עליה, עובדים את אדמתה, מטיילים בה ולומדים להכירה. וכל יציאה מארץ הקודש לנכר, אפילו בשביל דברים מוצדקים, הייתה מלווה אצלנו בתחושה של צער וחוסר נעימות. אך כל כך כואב הוא המראה אותו אנו רואים בשנים האחרונות, שאותה נקודה קדושה וחמימה בלבו של כל יהודי לארץ ישראל התקררה כל כך, ורבים רבים גם משומרי מצוותיו של הקב"ה נוסעים כדבר שבשגרה לנכר (גם עבור דברים שאסור ע"פ ההלכה לעזוב בשבילם את ארץ חיינו-עי' רמב"ם הלכות מלכים פ"ה ה"ט ובפוסקים).

לצערנו דבר זה הביא גם לחולשה, עייפות והסתכלות שגויה על כל המאבק על שלמות ארץ הקודש, כאילו יש כאן מאבק על משהו לאומי ריק מתוכן של קדושה, כאילו יש כאן מו"מ על עניין נדלנ"י, וכל מי שירוויח באופן הנראה לעין עוד בית או מבנה ציבור הצליח במשימתו, וממילא הוא ניגש לעניין מתוך חולשה, ומותר במהלך אותו מו"מ לרמוס ולחלל את כבודה של ארץ הקודש - תוותר לי במו"מ מכיוון זה ואני אוותר לך מכיוון זה... אך האם גם בשמירת שבת היינו מוכנים ח"ו לוותר ולשמור קצת פחות שבת ובתמורה יוותרו לנו בנקודה אחרת?! ויותר מכך האם היינו מוכנים ח"ו לוותר על ילד אחד ובתמורה נקבל מתנות רבות עבור ילד אחר?!

זועקים מול עינינו דבריו של הקדוש רבי מנחם זמבא הי"ד (חידושי הגרמ"ז סי' נד) ביחס לתוכנית החלוקה "יש לנו ספר תורה קדוש אשר נאמר עליו תורת ה' תמימה ואם חסרה אות אחת הרי זה פסול מקדושתו. יש לנו גם ארץ אשר גם עליה נאמר כי קדושתה היא כשכל ישראל עליה. ולכן רק אנשים כאלה אשר להם העוז המר לקרוע גזרים מתורתנו התמימה הקדושה הם הם אשר ירהיבו בנפשם לקרוע גם את ארצנו לגזרים. אבל אנחנו שומרי התורה וחרדים על דבר ה' של תורה שבכתב ושבעל פה מראשו ועד סופו מוסרים את נפשנו על כל אות ואות ועל כל מנהג שבישראל בשום אופן לא נוכל להסכים לוותר אפילו על צעד ושעל אחד מארצנו הקדושה".

חובה על הצד הטהור, על עובדי ה' ותורתו, לחזור ולחדד לעצמנו כי מאבק זה על ארץ ישראל הוא אינו מאבק צדדי או כמותי, אלא הוא מאבק על עצם החיים, על מצווה השקולה כנגד כל המצוות, על אותה נקודה מרכזית בדרך לגאולתנו וגאולת העולם כולו (כדברי הרב חרל"פ זצ"ל בספרו מעייני הישועה ח"ב פמ"ה). מי שקהו חושיו ותחושותיו לרגבי אדמת הקודש אין הוא יכול לעבוד את ה' ולעשות מצוותיו בצורה אמיתית, כי ללא ארץ ישראל, אין התורה ומצוותיה אלא רק כפולקלור חיצוני ורדוד, וכדברי רבנו הרמב"ן (ויקרא פי"ח פס' כה) "כי עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה'", וכמו שכתב רבי אברהם אזולאי זצ"ל (חסד לאברהם מעין ג נהר ו) "...ונמצא למד כי קבלתו א-לוקותו יתעלה תלוי בישיבת ארץ ישראל".

ידוע נדע כי רק כשנחזור לכסוף אל ארץ הקודש תכלית הכוסף (עי' כוזרי מאמר ה סע' כז), כוסף בלתי נשלט, כוסף הממלא את כל הנפש לדבר הקדוש הזה שנקרא ארץ ישראל, "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'" (עי' תהילים פפ"ד פס' ג וברש"י שם), רק אז נחזה בשוב ה' ציון.

ה. אין זה סוד שגם בישוב גבעת אסף, בוצע ההרס מתוך הסכמה שבשתיקה מצד התושבים, ואין זה סוד שאנו, משפחת ברנר, על אף אהבתנו וקרבת נפשנו ארוכת השנים לשכנינו היקרים תושבי הישוב, לא הסכמנו עמם וסברנו שאין זו הדרך וכי יש להיאבק נגד ההרס כמו שנאבקים על יסודות החיים (כידוע הלכנו יחד עם נציגי הישוב לבירור תורני בנידון בבית הדין ומתוך ידיעה ש'א-לוקים ניצב בעדת א-ל' קיבלנו את הכרעת הדיינים שעלינו לבטל דעתנו בפני דעתם של רוב תושבי הישוב).

רואים אנו חובה לעצמנו לברר ולבאר מדוע אנו חושבים שצורת התנהלות הדברים בגבעת אסף ובעוד מקומות, בטעות הרת אסון יסודה.

מי שמסתכל על המאבק על הארץ בשנים האחרונות, רואה שנוצרה שיטה והיא הריסת עוד מבנה ועוד מבנה בתירוץ של כביכול חוסר ברירה מצד השלטונות מחמת דרישת השליט העליון במדינת ישראל-בג"ץ.

אותם מרשיעי ברית המובילים תהליך זה עושים זאת כמהלך שיטתי מתוך ראייה רחבה במטרה להריסת כל ההתיישבות בארץ חיינו ר"ל, והם קוצרים הצלחה אחר הצלחה. אך מאידך דווקא אנו המתיישבים, מתוך שאיננו מפנימים שאנו נאבקים על הקודש, נעשים אנו חלשים ואיננו מתרוממים לראיית הדברים בצורה רחבה, וממילא נשאר כל אחד להסתכל רק במציאות הפרטית של ארבעת אמותיו, כך שכל מי שתסריט זה מגיע לפתחו אינו מבין שאחריות כללית נפלה על כתפיו.

הרי כל מי שירים מבטו יראה שתהליך מתמשך יש כאן - תהליך שהחל בגירוש (בהסכמה!) מגוש קטיף ומאז הוא רק ממשיך (בהסכמה!), נזכיר מספר דוגמאות להריסות ללא התנגדות מהשנים האחרונות, הריסה ללא התנגדות בגבעת האולפנה, הריסה ללא התנגדות במגרון, הריסה ללא התנגדות בגבעת אסף לפני כעשרה חודשים וכעת שוב הריסה ללא התנגדות בגבעת אסף. ובכל פעם שהורסים במקום אחד מבטיחים שכאן זה ייעצר, אך מספר חודשים אח"כ מתעוררים לגזרה חדשה, וכמו שכעת מרחפת גזירה על הבתים בעפרה, על הישוב עמונה, על הישוב מצפה כרמים ועוד ידם נטויה ר"ל.

אם מי שאותה גזירה הגיע לפתחו היה מבין שלכך הגיע למלכות, והוא כאסתר המוסרת נפשה בביתו של אחשורוש, ממילא לא הייתה עומדת מול עיניו אותה מחשבה נמוכה של כיצד אני ירוויח/יצמצם את הנזק במקומי הפרטי, אלא הייתה עומדת מול עיניו המחשבה הכללית עם האחריות לכלל ארץ הקודש, כיצד עוצרים את רכבת ההרס – כי לכך הגיע למלכות.

או אז היה מבין כי בשביל לעצור את רכבת ההרס, אין לשקול כלל את השאלה, האם אני אציל את ביתי/ישובי הפרטי, אלא האם אוכל למסור את ביתי שלי, ע"מ לעצור את אותה רכבת הרס, להבין שמוטל עלי להיאבק על ביתי מאבק שיבטא כלפי כל עם ישראל שאין אנו רבים על נדל"ן, אלא נאבקים על הקודש, על בית חיינו ויסוד קיומינו.

איננו משלים את עצמנו שהסיכויים להציל את הבית הפרטי שלנו בצורת מאבק שכזו הם גדולים, יודעים אנו שבעסקה כזו או אחרת נוכל להרוויח חיי שעה, אך אין זה הדיון, אלא חיי עולם אנו רוצים, מבינים אנו שבאמצעות מאבק שיבטא את הנקודה האמיתית נצרוב בתודעת רודפינו שהם מנסים לדקור את ציפור נפשנו, וממילא יש מחיר לחיתוך עוד ועוד מההתיישבות.

רק בצורה זו שמישהו יבין שלזה הגיע למלכות וימסור את ביתו שלו למען כלל, במאבק המבטא אהבה אין קץ לארץ חיינו, רק בזה יעצור את הדהירה של אותה רכבת אימים.

לשם רצינו אנו לכוון את המאבק על ביתנו הפרטי אך לצערנו רבים משכנינו וידידנו התעייפו מלהיאבק, ואינם מבינים שאין לנו את הפריבילגיה להתעייף, אין לנו את הפריבילגיה להתייאש מהחלום של ארצנו השלמה ואין לנו את הפריבילגיה לחשוב בקטן רק על ביתנו הפרטי.

ו. אם חפצי חיים שלמים אנו עלינו לזכור, "דיו לעבד שיהא כרבו" על ביתו של ה' יתברך אנו נאבקים, על שלמות ללא חסרון תג אחד, רק אם נזכיר לעצמנו את יסוד זה ונתנהל לפיו, נוכל לזכות ולראות בבניין ביתם של האדון ועבדיו.

גיורא ברנר-גבעת אסף