האמונה בביאת המשיח מלווה את עם ישראל לאורך כל ההיסטוריה היהודית. נביאי ישראל מתארים את הגאולה המיוחלת, שתביא את האנושות כולה למצב מתוקן, שלם ואידיאלי, ותשיב את עם ישראל למעמדו הראוי.
הרמב"ם קבע את האמונה במשיח כאחד משלושה-עשר עיקרי האמונה. עיקרי האמונה של הרמב"ם נוסחו אחר-כך בסדרת 'אני מאמין', הנאמרת בקהילות רבות בכל יום.
העיקר השנים-עשר קובע: "אני מאמין בביאת המשיח, ואף-על-פי שיתמהמה – עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא".
אחד הלחנים המוּכרים למילים האלה הוא זה המושר כאן, ומאחוריו סיפור מרטיט. ר' עזריאל דוד פסטג מצא את עצמו דחוס בקרון משא ללא אוויר ומים בדרך לטרבלינקה. עזריאל היה חזן ומלחין, וכעת, בדרך אל המוות, פיעם בליבו ניגון חדש.
הוא החל לשיר, וכמו במטה קסם הצטרפו אליו כל שבויי הקרון ושרו את ניגון האמונה בביאת המשיח, כשהם מתרוממים מעל ומעבר לאימה ולתופת.
עין לא נותרה יבשה, הניגון התגבר, והתמונה ההזויה התחדדה: אלפי אנשים שרים ברגיעהם האחרונים מתוך מחשבה צלולה, שרים באמונה, בתקווה וברגש. לרגע אחד פסק ר' עזריאל מלשיר, והבטיח שמי שיינצל ויעביר את הניגון אל הרבי שלו, הרבי ממודז'יץ שקידש את עבודת הנפש דרך ניגונים, יזכה במחצית מחלקו בעולם הבא.
שני צעירים החליטו לקפוץ מהרכבת, אחד נורה ונהרג והשני ניצל וקיים את שליחותו. כך זכינו בפס קול מרטיט שחושף לפנינו רגע של אמונה זכה מתוך התופת. כאשר הניגון הגיע אל הרבי ממודז'יץ, שרו אותו בדבקות ובבכי, והרבי אמר: "עם הניגון הזה צעדו יהודים אל משרפות הגזים, ועם הניגון הזה יצעדו יהודים לקבל את פני משיח צדקנו".
הרבי מליובאוויטש התחיל את הניגון הזה פעמים רבות ואמר (חג השבועות תשי"ג 1953) שמכיוון שאת הניגון הזה שרו יהודים בשעה שהלכו למסור נפשם בפועל ממש על קידוש השם, הרי הניגון התקדש, ולא עוד אלא שניתן בו כוח שכל מי שישיר אותו יקבל חיזוק ותוספת כוח לעבוד את ה' במסירות נפש, בחיים כמובן ומתוך שמחה ובריאות.
הזמר אביב אלוש מבצע את 'אני מאמין' ברגש רב, במסגרת 'צמאה' – מיזם מוזיקלי המחדש ניגונים חסידיים עתיקים והופך אותם לחלק מהפסקול הישראלי של כולנו.
