עוון פעור של היום או "יש שופטים בירושלים"

בס"ד

בפרשת בלק שקראנו בשבת שעברה וכן בפרשת פנחס שנקרא בשבת הקרובה, מספרת התורה על ע"ז מיוחדת במינה, משונה ביותר- אולי הכי משונה שאנחנו מכירים. כל טקס דתי או פולחן לאלילים עשויים להצטייר לנו כמוזרים, בפרט למי שטרם ראה דבר כזה. אולם כאן הע"ז היא משונה במהותה.

"וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר.. פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ה, ג'- י"ג).

 הפס' מביא שישראל עבדו לבעל פעור- שזה היה אליל שעשו לפניו ועליו את כל הטינופת והצרכים. הגמרא מתארת עוד יותר, שככל שיותר התגעלו ולכלכו את האליל- יותר זה היה מייקר אותו:

"כיון שהגיע לפעור שאלה לכומרים: במה עובדין לזו? אמרו לה: אוכלין תרדין, ושותין שכר, ומתריזין בפניה.. נכנס, פער בפניו, וקינח בחוטמו, והיו כומרין מקלסין לו ואומרים מעולם לא היה אדם שעבדו לזו בכך" (סנהדרין סד.)

       | הפולחן השקרי לאמת האינדווידואלית

מה העניין בפולחן המשונה הזה? אם לא רוצים לכבד את האליל אפשר פשוט להתעלם ממנו- לא צריך לייצר אותו רק כדי לזלזל בו ולומר שאין לו שום ערך! מה גם, שחז"ל מתארים שגם נישקו את הפסל ולא רק ביזו אותו- רק שבניגוד לפסלים אחרים, את בעל פעור היו גם מבזים כחלק מהעבודה.

נראה להסביר זוית אפשרית בהבנת עבודת בעל פעור. עניינו של אותה ע"ז הוא להדגיש שאין דבר מוחלט בעולם, אלא הכל עניין של תפיסה חברתית אנושית.

צואת אדם זה מגעיל ומלוכלך? זה מראה על חרפה וביזיון? "בדת שלנו" זה לא כך, בדת של בעל פעור החליטו על חוקים אחרים - שם ככל שיותר שמים לכלוך - יותר מייקרים את האליל. כל העניין הוא להמציא חוקים חדשים שנראים כסותרים אפילו אקסיומות אנושיות בסיסיות.

כי אם אנחנו דת, אם בעל פעור הוא אליל חזק, הרי שהוא יותר חזק מהכל - אפילו ממה שגם בעיניים פשוטות של גויים נתפס כהזוי. וכשעובדים את אותה דת, באותה צורה 'יחודית', מודים בכך שהיא לא כבולה לשום תפיסה שהיא אלא היא באמת אדון לעצמה. ככל שהעבודה מנוגדת יותר לשכל הישר ולרמה הכי בסיסית ואנושית, יותר מייקרים את האליל, יותר מוציאים אותו תחת שיעבוד האנושיות ומעמידים אותו מעל כל תפיסה שהיא.

העבודה הזאת עומדת כנגד כל תפיסה אנושית פשוטה, אך היא בעיקר כנגד עם ישראל ותורת ה'. כל התרבות המערבית וכל התרבויות והעבודות בעצם מכירות בכך שאין אמת מוחלטת.

יש את האליל שלי - והוא הכי חזק, והוא הקובע. אבל יש גם את האליל שלו. אני אלחם נגד האליל שלו, לא בגלל שזה שקר אלא כדי לשלוט עליו. מול עם ישראל זה שונה. התורה מציבה בפנינו אמת אחת ומוחלטת- היא הקב"ה. כל מה שלא רצון ה' הוא שקר. משה אמת ותורתו אמת- ורק הם אמת. לכן העימות העיקרי של בעל פעור ועובדיו הם עם ישראל, ואותם הם שונאים בליבם שנאת נפש. כשזה מגיע לעם ישראל- שם צריך הכי הרבה להראות הבלעדיות של הע"ז, את חוסר הכפיפות שלה לשום דבר.

    | בעל פעור של היום: מערכת המשפט

כדוגמא לאותו בעל פעור- ניצבת מערכת המשפט היום, ואולי כל תפיסת הדמוקרטיה כפי שהיא באה היום לידי ביטוי. כדי לייקר אותה ולהעמיד אותה כאדון לעצמה, דת לעצמה, היא צריכה פעם אחר פעם לבצע 'פולחנים' ופסקי דין הנראים הזויים גם בעיניים אנושיות.

ידועים דברי חז"ל שמי שהולך להתדיין בערכאות (כל בית משפט שאינו פוסק ע"פ התורה- ובכללם בתי המשפט של המדינה) ומי ששופט בהם הרי הוא מרים יד בתורת משה. מי שדן בערכאות (בלי לעבור קודם דרך בית דין שדן ע"פ התורה) בעצם מייקר ומעדיף חוקים אנושיים בדויים על פני תורת אלהים חיים. אמנם לעתים זה לא מספיק. לפעמים מערכת המשפט רוצה גם שהבאים בתחומה ירימו יד לא רק בתורת משה אלא גם בתפיסות אנושיות בסיסיות. כך מייקרים את האליל הנקרא 'בית המשפט', או 'דמוקרטיה', והוא הוא "בעל פעור" החדש.

בהקשר הזה צף אצלי שוב דיון שעלה לאחרונה באותם ערכאות של מדינת ישראל, לגבי מחבל ימ"ש שניסה לרצוח את נירית זמורה בצומת הגוש תוך צעקות "אללה אכבר". לרוע מזלו אחרי שדקר אותה פעם אחת וניסה לשלוף את הסכין לדקירה חוזרת, להב הסכין נותר בתוך גופה וכך היא ניצלה מדקירות נוספות. נירית נפצעה קשה מאוד אך ב"ה ניצלה בנס, המחבל לצערנו נתפס ולא נהרג, אולם בעל פעור, בדמותו החדשה כבית המשפט הצליח להפתיע:

המחבל זוכה מניסיון לרצח והואשם רק בגרימת חבלה חמורה והחזקת סכין. הסיבה?

    | 'הפוך בה והפוך בה' - פלפול לזיכוי מחבל 

המחבל דקר דקירה אחת, ו"נדירים היו המקרים בהם הרשיע בית המשפט נאשם בעבירת רצח או ניסיון לרצח בדקירת סכין אחת". לא מספיק? "להווי ידוע כי מיקומה של הדקירה הוא משתנה חשוב בעת הערכת כוחה של חזקת הכוונה.. אין חולק כי בענייננו פגעה דקירת הסכין בחוליה T3 שבגבה העליון של המתלוננת ולא באזור אחר".

כלומר- אמנם הסכין נתקעה בגב, אבל מי אמר שהוא בכלל רצה לדקור שוב? חוץ מזה, אם הוא היה מנסה להרוג אותה הוא היה מכוון לחוליה T5 או ללב, או מבקש ממנה לשכב על הצד קודם.

יש דברים שעצם הדיון עליהם הוא פשע. הדיון על הרצון הפנימי של אותו רוצח הוא אחד מהם. במצב הנוכחי לא נותרה בידינו ברירה אלא לדון ולהתווכח עם מערכת המשפט כדי שאותו רוצח ישאר רחוק מאיתנו כמה שיותר זמן (עד ההסכם הבא..), אבל צריך להבין שבקרב הזה, בסיבוב הנוכחי, הרוצח ובית המשפט כבר ניצחו. גם אם בסוף ישתכנעו השופטים שיש חשש סביר שהרוצח אכן רצה לרצוח ולא עבר במקרה עם סכין דרך גוף יהודי, את הקרב הזה הם כבר ניצחו, בעצם הדיון הנלוז על הרצון הפנימי של האויבים, בעצם הדיון בתוך החוקים החדשים שנקבעו.

אין הרבה מה לחדש יותר ממה שכבר נכתב וממה שכתוב בפרוטוקול. אבל כדי להמשיך ולנצח במערכה השלמה, צריך להכיר בעומק הקלקול והרקב אליו הגיעו השופטים בערכאות, ופשוט לבוז להם, מעומק עומק הלב. במקרה הזה, הכי טוב לתת לדברים שכבר נאמרו מזמן, לדבר בעד עצמם:

  | מתרפ"ט ועד תשע"ח - העיוורון של אז והיום

בשנת תרפ"ט פתחו הערבים בחברון בהתפרעות נוראה בה טבחו והתעללו באכזריות וזוועתיות בתושבים היהודים, תוך קטיעת איברים, הטלת מומים, אונס נשים, שריפה בחיים ועוד דברים שקשה ללב היהודי לעכל. כאשר עלו טענות על ההתעללויות, טענו הערבים שאמנם היה הרג אבל לא היתה התעללות כלשהיא אלא היהודים נהרגו "הריגה נורמלית" כלשונם, והביאו כהוכחה את הדו"ח הרפואי ממשרד הבריאות של הממשלה הבריטית, שכך אכן כתב. הדברים עוררו התקוממות ורוגז ברחוב היהודי, דבר שהוביל להסכמת השלטונות לסוג של בדיקה מחודשת של חלק מגופות הנרצחים.

הדברים להלן פורסמו בעיתון "העולם", בטאון של הציונים באנגליה, בשנת תרפ"ט (מובאים גם באוצרות הראי"ה לרב צוריאל שליט"א, ח"ב עמ' 347):

"שלושת הרופאים האנגליים מספרים בגילוי דעתם: בנוגע לגופה הראשונה שהוצאה מן הקבר טענו באי כח היהודים שיש כאן מקרה של הטלת מום. לדעת זו התנגדו באי כח הערבים שלדעתם יש כאן מקרה של חבלה הקשורה במכה על הקדקוד. לפי טענת היהודים היתה הטלת מום ניקור העין השמאלית.

וכאן בא תיאור מפורט של העין המנוקרת, ואחריו פלפול ארוך מצד הרופאים האנגליים, שגם הם אינם מסכימים לדעת הרופאים היהודים, ומסכימים ומתקבל על הדעת- שהעין נחבלה על ידי אותו כלי הזין. יש מקום לשער שאילו היתה הכוונה להטיל מום, כי אז היתה נחבלת גם העין הימנית. קשה לתאר כיצד יוכל אדם לא מומחה לנקר עין תוך כדי רתחנות של התנפלות רצח בלי לגרום נזק גלוי לשפת חור העין ובלי לפצוע קשה את כתלי השקערורית של חור העין. יש עוד אפשרות אחת והיא שההרוג היה בעל עין אחת.

ואם כן, ארבע השערות שונות, ובכללה גם האחרונה שאולי כל הטענה היא בחינת 'לא היו דברים מעולם', ורק לא החשד של הטלת מום. אבל מה לעשות, ובאים בני אדם מחברון ובידם תמונת ההרוג, כמדומה ששמו סגל, ומן התמונה ברור כשמש שההרוג היה בעל שתי עיניים".

   | שתי ידיים קטועות שהוצאו מקברן

דיונים מפולפלים ומלומדים בכל האפשרויות השונות והמשונות, חוץ מהאפשרות שאולי רוצח שפל אכן מתנהג כרוצח שפל..

ואם זה עוד לא מספיק דומה לענייננו, פשוט נמשיך לצטט מאותו מאמר:

"אבל פלפול זה על העין המנוקרת, הוא כקליפת השום ממש לעומת פלפול אחר של אותם שלושת הרופאים האנגלים על שתי ידיים שמאליות ומקוטעות. נשמע נא מה הם בעצמם מספרים בעניין זה:

שתי ידיים מקוטעות נקברו בפני עצמן בקברים עם הגופות. אבל הגופות שלהן היו שייכות ידיים אלו לא היו בין אלו העשרים וארבע שהוצאו מקבריהן. שתי הידיים היו שמאליות ויתכן שהן נקטעו בשעה שהגינו על הראש מפני מכת חרב או כלי זין אחר. ואם כן גם שתי ידיים בודדות אלו שלא נמצאו הגופות שלהן, מן הבחינה המדעית אין בהן משום הטלת מום, כי מי יודע, שמא הורמה היד להגין על הראש וההורג קיטע אותה לא מפני שנתכוון לכך, אלא דרך אגב נתכוון להכות את הראש בקרדום או בחרב ופגע ביד וקיטע אותה!

אתה קורא את כל אלו ואינך מאמין - אם באמת נכתבו דברים אלו על ידי רופאים, שמלבד היותם עסוקים ב'שפיר ושליה' ובחבוש פצעים וניתוח גופות לשם רפואה, או לשם בדיקה, הרי הם גם בני אדם ומצווים על הומאניות, על רגשות אנושיים. כנראה שמן הבחינה המדעית יש להבדיל בין רצח נורמלי או רצח הומאני בקרדום, ובין הטלת מום שנעשתה 'לשמה', מתוך 'כוונה מיוחדת' שלא היה בה צורך 'לשם מעשה הרצח'. ומכיוון שהם לא ראו אימתי ובאילו תנאים נקטעו הידיים הרי הם מטים כלפי זכות. ההורג היה צריך להמית את היהודי על ידי מכה על ראשו. ומכיון שהלה אמר להגין על ראשו בידו, נקטעה גם ידו, ומה הוא ההורג כי נלין עליו? אכן, אין חקר לרוח המדע וכהניו. מ'חברון' ואילך תתחדש ההלכה במקצוע מעשי פשע. סוג של רוצחים הומאניים..".

"הַמְעַט לָנוּ אֶת עֲוֹן פְּעוֹר אֲשֶׁר לֹא הִטַּהַרְנוּ מִמֶּנּוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיְהִי הַנֶּגֶף בַּעֲדַת ה'" (יהושע כ"ב, י"ז).

אכן, "יש שופטים בירושלים"