במשך אלפיים שנות גלות, חי עם ישראל כמיעוט בארצות הגולה. כיהודים, יודעים אנו היטב איך מרגיש אורח במדינה של אחרים, ולכן כשהקמנו את מדינתו החלטנו לנהוג אחרת. נתנו לערבים זכויות שלא קבלו באף מדינה ערבית שכנה, הענקנו להם שפע כלכלי, תעסוקתי ומקצועי הכולל: ביטוח לאומי, רווחה, רפואה מתקדמת, מים זורמים, חיבור לרשת החשמל, רמת לימודים גבוהה וחיים משופרים לעין ערוך ממה שהכירו קודם לכן.
כמדינה, הקפדנו מאוד שאף ערבי לא יפגע רק בגלל היותו ערבי, ולא הסכמנו לשום צורה של גזענות כלפי הערבים.
אלא שיש הבדל מאוד עקרוני בין יחס הערבים בארץ אלינו ליחסנו לגויים בתוכם ישבנו.
עם ישראל ידע איך להתנהג כאורח. היהודים היו נאמנים למדינה שבה גרו, התפללו לשלום הקיסר, והבינו את הדבר הבסיסי המצופה מכל מיעוט, שלא להיות לשיכים בעיני העם שזו ארצו.
מעולם יהודי לא ביצע פיגוע במדינה בה גר. לא במרוקו ולא בתימן, לא בפולין ולא באנגליה, לא בגרמניה ולא ברוסיה.
מעולם לא היה מצב שיהודים שאפו להקים מדינה יהודית במקום המדינה שולטת.
איש לא העלה על דעתו לראות המוני יהודים מסתערים על שכניהם הגויים, זורקים עליהם מטר אבנים, שורפים ושודדים את הרכוש הנקרא בדרכם, ועורכים פוגרום בתושבי המקום. להפך: הגויים ערכו פוגרומים ביהודים.
מתוך מה שעברנו, ציפינו שגם הערבים תושבי ארץ ישראל ינהגו כמונו: יודו על זכויות שקבלו, ויחיו את חייהם הפרטיים בשלווה.
אך הם כפויי טובה. בעיניהם מדינת ישראל היא מדינת אויב, והם מצפים ליום בו היא תחרב והם יקימו מדינה ערבית תחתיה.
לא רק שהם מצפים ליום הזה, אלא הם מתפרעים ופוגעים ביהודים, מעודדים מחבלים, שמחים בטרור, וכעת אנו על סף מלחמה של הציבור הערבי נגד מדינת ישראל.
אין זה דומה כלל ליהודים בגלות. זו מלחמה בין שני עמים. והיחס צריך להיות בהתאם.
אף מדינה בעולם לא מאפשרת למיעוט אתני לנהוג כאויבים ולשבש את החיים במדינה, ואף מדינה לא תסכים שאזרחיה יחיו בפחד מפני אורחים הגרים בשטחה.
אם שאיפתם היא חורבן מדינת ישראל, אין להם מקום כאן.
הוצאת אויבינו מתוכנו איננה גזענות. אם חפצי חיים אנו, הדבר נצרך לקיומנו.
