הוראת התורה לדורות הנקראת בשבת 'וירא', מלמדת פרק מאלף לחיינו הלאומיים. המפגש בין אבימלך מלך פלישתים לאברהם, נחלק לשניים: התנתקות והסכם שלום. על ההסכם הזה חתמו באמירויות ובדובאי, נציגי אברהם מיצחק ומישמעאל. לתוכנית ההתנתקות ניתנה כותרת: "רק אין יראת אלקים במקום הזה והרגוני". יראת אלקים היא חיסון עדר. חברה שיראת אלקים היא דרכה, יודעת שיש גבולות ליחסים חברתיים של צניעות ומוסר, ושל כבוד והערכה לשונה ולאחר. אברהם ידע לזהות שבמקום ההוא אין יראת אלקים, מפני שהוא עצמו תבע אותה מעצמו, ואף קיבל עליה יישר כח אלקי: "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה".
פרשת ההתנתקות ממלך פלישתים ועמו, מלמדת לדורות מהי תפילה. בהוראה אלקית פונה מלך פלישתים לאברהם כדי שיתפלל עליו. זו ההופעה הראשונה של תפילה בשמה בתורה, שמתפללת על האחר בשעת מצוקה, גם כשהסבל הבא עליו מוצדק. אך יש לה שתי הקדמות: מתנה מיוחדת של פיוס והכנעה לאברהם ולשרה, והיתר מיוחד של פתיחת גבולות: "הנה ארצי לפניך בטוב בעיניך שב". תום לב של חסרון נקיות כפיים, מלמד על שחיתות מוסרית של חברה, שהיה עליה להבין מהי יראת אלקים. לזה יש לקשור את ההמשך.
תביעה פלישתית להסכם שלום ממהרת להגיע. אך התורה מציגה את הסכם אברהם בהבדלה. ההתנתקות וההסכם לא באים בזה אחר זה, על אף שזה המשכו של זה. יש הבדלה ביניהם בשני עניינים חשובים: הולדת יצחק וגירוש ישמעאל. לפני שחותמים על הסכם צריך להבין מי החותמים, עם מי חותמים על ההסכם, מה ערכו של העם שאתו חותמים הסכמים, ומה תפקידו במרחב. יצחק הוא המשכה של התנועה העברית, שהארץ הזאת שלה ממדבר עד הנהר ומן הים הגדול עד לבוא הערבה. ברית המילה של יצחק מקנה לו את הארץ, כמבואר בפרשנה הקודמת.
מן הארץ הזאת מגורש ישמעאל. הצחוק של יצחק, לא יכול לדור בכפיפה עם הצחוק של ישמעאל. צחוק הוא עניין רציני של יראת אלקים. בן הגר המצרית המצחק, הוא צחוק פורק עול של סדום, עליו נאמר: "ויהי כמצחק בעיני חתניו". כדי לחתום על הסכם אברהם, צריך להכיר מה אופיה של האומה הזאת, ולמה היא מיועדת. הסכם כזה לא נחתם עם בני חת, ולא עם החיוי והכנעני. הכרה מתוך הבנה שהעם הזה יש בו משהו חדש ואחר, שונה ומוצלח, הוא שגורר הסכם. "אלקים עמך בכל אשר אתה עושה", היא תפיסה פלישתית של הייחודיות והעליונות של העם הזה.
צביעות וחנופה פלישתיים לא חסרים במעמד החתימה. לא נעדרת ממנו גם התחסדות מוסתרת של גזל. "כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי ועם הארץ אשר גרתה בה", היא אמירה ברורה של אין ארוחות חינם. לא אונה לך כל רע, ואף התיישבת בארצנו, עליך לשלם. אברהם חותם על ההסכם מתוך ראיה לטווח רחוק, של מזרח תיכון חדש המכבד איש את רעהו. הסכם לארבעה דורות "לי ולניני ולנכדי", היה נחוץ לשעתו, אך הוא תבע מחיר יקר.
רש"י ידע מה המחיר של ההסכם, אך לא הביאו בפרשתנו כי אם במקום אחר. על הכתוב (דב' ב,כג): "והעוים היושבים בחצרים עד עזה כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם", הוא מבאר: "עוים מפלישתים הם, שעמהם הם נחשבים בספר יהושע, שנאמר: 'חמישה סרני פלישתים העזתי והאשדודי והאשקלוני והגתי והעקרוני והעוים'. ומפני השבועה שנשבע אברהם לאבימלך לא יכלו ישראל להוציא ארצם מידם, והבאתי עליהם כפתורים והשמידום וישבו תחתם, ועכשיו אתם מותרים לקחתה מידם".
מילים מסבירות מלמדות, שהסכם אברהם היה אינטרס פלישתי, שלא יוכלו בניו של אברהם לכבוש את ארץ פלישתים ולהתיישב בה. העוים היושבים בחצרים עד עזה ורפיח, חאן יונס ודיר אל-בלח, מוכיחים את זה בעליל עד עצם היום הזה. הכפתורים הצליחו לעשות בעזה, מה שצבא הגנה לישראל לא מצליח כבר יותר משבעים שנה. אך דבר אלוקינו יקום לעולם, והארץ לעולם עומדת לישראל.
את ההסכם זה של אברהם עם מלך פלישתים, נטלו האמירויות ודובאי, ואולי עוד ממלכות בני ישמעאל, כדי לכרות ברית והסכמים עם בניו של יצחק. אברהם קרא בבאר שבע בשם ה' א-ל עולם, שמהדהד עד היום. בני ישמעאל יודעים ומבינים שהם בניו של אברהם. אך הם גם יודעים ומבינים שישמעאל גורש מכאן להר עראפת. הם מבינים שמקומם ליד הכעבה בסעודיה. זה אולי החשש של הסעודים להצטרף להסכם אברהם.
אך אם להסכמים האלה, ואלה שיבואו אחריהם, תהיה מטרה נסתרת, שאליה רוצים בני ישמעאל להצטרף כדי שבני ישראל לא יוכלו להתיישב בארצם המובטחת, שיידעו שיש פתרונות אלוקיים שיכולים להוציא את ארצם מידם ולהשיב אותה לבני ישראל. לא בכדי מכניסה התורה בין ההתנתקות מפלישתים להסכם אברהם, את הולדת יצחק וגירוש ישמעאל. כדי להגיע להסכם הזה, צריך להבין שהארץ הובטחה ליצחק, וישמעאל גורש ממנה לנצח.
