לה זה כן קרה – הספר שאתם חייבים לקרוא

היא ישבה מולנו, אשת חינוך מכובדת, ושמעה כמה סיפורים על מקרי התבוללות לא הרחק מ"אזור החיוג שלה". "לי זה לא יקרה" היא הצהירה בפסקנות, ממש כמו בסיפורים. כשהזכרנו את פלונית שקשורה למוסד שלה היא הסבירה שזה לא נחשב כי זה סיפור מיוחד. כמה שבועות אחר כך וקיבלנו עוד מקרה מהאולפנה שלה. אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק.

את הפגישה הזו שבה נכחתי יחד עם ענת גופשטיין מארגון להב"ה אני לא שוכח, כיוון שסימלה בעיני את הבעיה המרכזית כשבאים לדבר על בעיית הניצול וההתבוללות בישראל, והיא: ההתכחשות.

"זה קורה רק במשפחות הרוסות", "רק בעיירות פיתוח", רק כמה בנות בודדות". בספר חדש מנפצת גופשטיין לרסיסים את הטענות של אלו שמסרבים להכיר באחת הבעיות הקשות הקיימות כיום בישראל.

אם את הספר 'שירה גאולה' של נעה ירון דיין (העוסק בסיפורה של נער מבית חרדי המוצאת עצמה מתגלגלת ברחובות) הייתי מגדיר כמופת ספרותי, הרי שאת "מעפר קומי" ענת גופשטיין כותבת מהלב ומהשטח בסגנון חופשי יותר.

לא מדובר בסופרת מדופלמת אלא במי שיום יום עוסקת ביהלומים המוטלים בבוץ וברפש. אוהו איזה בוץ ורפש.

המשותף לשני הספרים הללו שאם היתה לי יכולת הייתי דואג שכל הורה וכל איש או אשת חינוך בציבור הדתי לאומי והחרדי יקרא אותם.

"מעפר קומי" עונה לרבות מהשאלות שמופנות למי שעוסק בנושא "ההתבוללות", ובעצם מסביר שהנושא רחב ולא חד גוני.

ישנם מקרי התבוללות קלאסיים (כן, גם עם ערבים) ויש מקרי ניצול קשים. יש פשע ויש מצוקה נפשית. יש נערות מבתים הרוסים בגילאים צעירים ויש נשים נשואות מבתים הכי טובים.

התופעה הזו לא מדוברת. היא מושתקת בשם הפוליטיקלי קורקט. אבל אם תסתובבו ברחוב ותשאלו, כמעט ולא תמצאו מי שלא ילחש בשקט שכן, הבת של השכנים, החברה של הבת דודה וכו'. ואני לא מדבר רק על באר שבע ולוד.

התופעה הזו קיימת כבר מזמן בשירות הלאומי, במוסדות ובקהילות חרדיות כשרות למהדרין, בישובים ביהודה ושומרון, באולפנות הכי טובות, ואפילו בישיבות (כן, יש גם גברים שמתאסלמים, בודדים, אבל יש).

מיתוס נוסף שמנפצת גופשטיין על הדרך הוא מיתוס ה"חילוץ הדרמטי".

הספר ברובו ממש לא מתאר אקשן של חילוצים הרואים וסוחטי דמעות באישון לילה כמו שאפשר לקרוא בפרסומות כאלו ואחרות. ולא בגלל שאין כאלו. יש. וכמי שזכה להיות שותף לכמה מהם הם בהחלט סוחטי דמעות...

אלא בגלל שהתובנה המרכזית שיוצאת מהספר היא שהחילוץ הוא קודם כל נפשי והעבודה הקשה היא לא החילוץ אלא העבודה היומיומית השוחקת והסזיפית.

חיבוק מההורים, תמיכה מהמשפחה ותשומת לב של המחנכת, יעילים ומועילים הרבה יותר מלוחמי סיירת במיל' שיוציאו אשה מכפר ערבי. יותר מזה, לא מעט מהבנות ש"מחולצות" חוזרות לאותם המקומות. לא בהכרח כי מישהו כופה אותן אלא כי מדובר בסימפטום של מצוקה. ובדיוק משום כך "זה יכול לקרות לכל אחד".

הספר בנוי מטורים שכתבה גופשטיין בעיקר לאורך השנה האחרונה. גופשטיין צועדת בין פרטי הסיפורים (שמטבע הדברים צריכים להיות כלליים או מטושטשים מעט עקב הפרטיות) לבין המצב הנפשי של הנערה או האשה ושל בני משפחתה.

בין הזלת דמעת התרגשות בחתונה של נערה יהודיה שיצאה מכפר ומתחתנת כדת משה וישראל, לבין דמעות הצער עם הגעת בשורה על עוד אשה צעירה שקיפחה את חייה בנסיבות טרגיות.

מה שבטוח הוא שאין מתאימים מימי התשובה להוצאת הספר. גופשטיין ושאר הפעילים בלהב"ה עוסקים יום יום בתשובה, באמונה בכל יהודיה ויהודי, ובהבנה שאין יאוש מאף אחד. גם לא במקרה הקשה ביותר.

אז למה זה קורה? מה מוצאות שם הבנות? איך מגיעה נערה חרדיה מוערכת לקשר עם המוכר מהמכולת? מה אפשר לעשות, ולמי אכפת מהנערות הזרוקות ברחובות? מי שרוצה את התשובות מוזמן לקרוא את הספר "מעפר קומי".

ועוד דבר: בימים אלו עורך ארגון להב"ה התרמה ייעודית לטובת טיפול במקרים הקשים ביותר – מקרי הילדים. את אחד מהם, עליו תוכלו לקרוא גם בספר, אני מכיר באופן אישי.

ילד יהודי שחי בשתי זהויות. כאן הוא יהודי עם שם יהודי, מצטלם עם כומתת קרוב המשפחה החייל, מגיע לבית הכנסת והכל. שם, באחת הערים הערבים ביהודה ושומרון, יש לו שם ערבי, הוא מתפלל כמוסלמי עם אביו סוחר הסמים בעל עבר לאומני כשלצדו דגל אש"ף.

כעת מתנהלים מאבקים משפטיים בעניין הילד הזה ונוספים – איך הוא יחיה? כיהודי או ערבי? מדינת ישראל שהוקמה אחרי אלפיים שנות גלות, אינה מעדיפה יהודים לצערינו. גם כאשר מראים כי מדובר בעבריין לאומני בית המשפט לא בהכרח פוסק לטובת בני המשפחה היהודים, ובלהב"ה מוציאים סכומי כסף גדולים על עורכי דין שיאבקו להשארת הילדים הללו, שלא חטאו, בעם היהודי.