התעוררתי עכשיו אחרי שעתיים וחצי של שינה. אין, פשוט אין דרך לתאר את האירועים אתמול ברמת אשכול. שעות על גבי שעות של התקפות עוינות, ממוקדות וקשות. באבנים ובירי. עוד ועוד ניסיונות לשרוף תושבים יהודיים בחיים.
היינו בלוד מאתמול בצהרים. באמצע קפצנו לרמלה כדי לחזק גם שם את התושבים, ישבנו איתם על מפת הרחובות וחשבנו כיצד לחלק אותם לגזרות פטרול לילי.
כשהמשטרה פרסמה בצהרים כי לאורך הלילה יהיה עוצר, אמרנו בערב לתושבי הגרעין, שאולי כדאי שניסע הביתה. "אולי יהיה אירוע נקודתי פה ושם, אבל המשטרה אמרה שיש כוחות מתוגברים ועדיף פשוט לתת לה לעשות את העבודה".
התשובה שקיבלנו בקול שבור, בעיניים עשנות, לא הניחה לנו. "בבקשה, אל תלכו. לאורך השבועות האחרונים אין לנו שום דרך לדעת מה יהיה. אף אחד מאיתנו לא בטוח בבית שלו". העיניים האלה, העצובות, היו עיניים של תושבים יהודים המתגוררים בלב המדינה, 5 דקות מנתב"ג.
בהתחלה סייענו למשפחות שרצו לעזוב את הבית למקום מבטחים. עמדנו לידם, שישה גברים שנועדו לתת ביטחון כשירדו במדרגות לקול צחקוקי שכנים. אבל לא ביטחון היה פה אלא שקט מובס וצורב.
אז איך היה העוצר?
לא עוצר ולא נעליים. שעות היום הם תעתוע של שקט יחסי, הרחובות הוותיקים מוצלים בעצים שמשרים אווירה רגועה, אבל כשהערב ירד החלו עשרות קבוצות של ערבים להתגודד בפינות הרחובות. עברנו עם הרכב, וליד כל קבוצה לידה חלפנו במהירות סופגים יריקות וקללות, במקרה הטוב. מטר אבנים במקרה הפחות טוב. כשחלפנו ליד כח משטרתי שהתמקם בסמוך, דיווחנו על האבנים שספגנו. "כן, תתקדמו, אנחנו נטפל בזה" אמרה מפקדת הכח החייכנית. בחיי שרצינו להאמין לזה, למרות שהיה ברור לשני הצדדים כי זהו מס שפתיים.
"העוצר" החל בשעה 20:00. פתחנו את הלילה בבית של ב', תושב שגר עם משפחתו בקומה האחרונה בבניין עתיק יומין. כל שכניו ללא יוצא מן הכלל הם ערבים. מחלון המטבח נשקף מעבר לרחוב המסגד הגדול, וצלילי ההסתה שבקעו ממנו לאורך שעות הלילה, כמי שנצעקים בלב הסלון.
טיפסנו בדממה אל הקומה השלישית. אשתו וילדיו של ב', לוחם ומפקד בצה"ל, יצאה זה מכבר אל ההורים. הצטופפנו בסלון הקטן, מטעינים את הטלפונים ואת הגוף במעט אנרגיה. קולות ההסתה שבקעו מהמסגד התערבבו בקולות נפץ מחרישי אוזניים של הזיקוקים הנורים בכינון ישיר לעבר השוטרים שזרקו רימוני הלם, ונסוגו אל מעבר לפינת הרחוב. ואז התחיל עשן נורא, ושריקה מצמיתה של גז. הפורעים הציתו בלוני גז שהונחו על הרחוב.
התקשרנו למשטרה, ולשירותי הכיבוי. הם אמרו כן כן, אנחנו מכירים, אבל לא ענו לשאלה מתי יגיעו. בשלב מסויים שמענו קולות רמים של ערבים מטפסים במעלה המדרגות. כיבינו את האור, דיברנו בקולות מהוסים. שישה גברים במיטב כוחם ושנותיהם, שמבינים בשכל את המתרחש, אבל הלב ממאן לעכל את הבושה.
רעולי הפנים התגודדו דקות ארוכות בפתח הדירה בקומה האחרונה. ספק מחפשים סימני זיהוי למשפחות יהודיות, ספק מנסים לעלות אל גג הבניין כדי ליידות ממנו אבנים אל השוטרים בפינת הרחוב. אחרי דקות ארוכות הם עזבו, קרטון חרוך שגילינו סמוך אל הדלת הסגיר את כוונותיהם. תוך זמן קצר הדיווחים החלו לזרום, על רכב שהוצת ברחוב סמוך. הבנו שלא נישאר בדירה הלילה. יצאנו בדממה. רצנו חרש במורד במדרגות ובין החצרות אל הרחוב המקביל.
הלילה נמשך שעות ארוכות של ריצה מפינת רחוב לפינת רחוב, על פי התראות של משפחות התושבים היהודיים. "מציתים רכב בחניית הבניין". "זורקים אלינו אבנים לקומה השלישית". התביישתי לראות אדם מציץ מחלון ביתו מבעד לחרכי התריס, מגן על חיי משפחתו בטלפון הסלולרי. צלליות של בני זוג בקומה השלישית מדביקים את החלונות השבורים בסרט דביק.
16 פלוגות של לוחמים, הבטיחו נתניהו וגנץ. בפועל היו אלו פטרולים משטרתיים שנעו מנקודה לנקודה. גם אם רצו לא יכלו להשתלט על היקף האירועים, פוגרומיציקים מדלת לדלת, מרחוב לרחוב.
הלילה נמשך כליל קרב לכל אורכו, כשהוא הולך ומחמיר עם פצועי דקירה. באחד המקרים לקח למשטרה מעל רבע שעה להגיע לנקודה ממנה יצאה קבוצת פורעים שאחד מחבריה דקר יהודי שעמד בפתח בניין מגורים.
הרע מכל עוד היה לפנינו. פורעים ערבים החלו לירות מגגות הבתים ופתחי הבניינים. המילים הדוממות האלו לא יכולות להעביר את הפחד של קול שריקת הכדורים שמתאים לשדה הקרב ולא לחניית בניין עירוני בלב הארץ. כשאחד מסרטוני הירי נשלח בקבוצות על ידי מכרה ותיקה המתגוררת במקום, זיהיתי מזווית הצילום שאני עומד שעות ארוכות לא הרחק מבית מגוריה. שלחתי לה דרישת שלום בווטסאפ. היא הפצירה שנעלה לאכול משהו ולהתרענן, אבל רצף האירועים והחבלות לא איפשר את זה.
יצאנו ונכנסו חליפות את השכונה, כדי להדריך קבוצות נוספות שהגיעו לסייע בנוכחות אזרחית. זה היה ליל קרב, שתובל מפעם לפעם באזעקות אמת ובספק הקודר האם להימלט לפתחי בניינים מהם הושלכו אבנים ויצאו דוקרים ויורים, או שמא בטוח יותר לתפוס מחסה בשטח הפתוח.
בתום הלילה הארוך ישבנו מותשים מחוץ לשכונה. ואז הגיע דיווח על עשרות יהודים הנצורים במכינה הקדם צבאית, זו שהוצתה שלשום, וסופגים ירי. לא עוד ירי ספורדי מאקדח, למעלה משעה נורתה לפרקים אש מנשק ארוך, משלושה כיוונים שונים. לוחמי המשטרה תפסו מחסה בפתח המכינה, אך למרות האש המדויקת והממושכת, ואדם שנפצע ממנה והמתין ממושכות לפינוי תחת אש, לא השיבו לעבר מקורות הירי.
השעה הלכה והתקרבה לעבר תפילת הבוקר, ומחשש גובר והולך של הנצורים כי מאות פורעים יהפכו את המקום לאתר טבח. התחלנו בהרצת טלפונים והודעות לחברי כנסת ושרים, בדרישה לנער את המערכת הרדומה תרתי משמע. חלקם חזרו וביקשו פרטים בניסיון לסייע, אחרים ענו כי "יעבירו את המסר" חלקם לא ענו עד לזמן כתיבת השורות.
בסןף הלילה הלבן נסענו הביתה, לשומרון. לקחו לי דקות ארוכות כדי להמנע מלחפש יורים ומפגעים בפינות הרחובות וגגות הבניינים בשכונות החדשות של לוד, ובכבישים הריקים. רגע לפני שקרסנו למיטה, התבשרנו כי הפצוע מהירי במכינה הוא שכן מהיישוב. עוד דקות קצרות התכתבנו עם אשתו וחברים, כדי לדאוג לו לליווי לבית החולים.
אין ברשימה הזו די כדי לתאר את ליל הקרב הזה, את עוצמת החידלון והפקרת האזרחים בלב ליבה של המדינה. את הפער בין הודעות הרהב של הפוליטיקאים ושל פיקוד משטרת ישראל על עוצר ואכיפה, על השבת השליטה.
רק הריח שברחובות, יסלח לי אלוקים, שהיה בין ניחוח קישינב לריחות תרפ"ט. אולי רק רגע אחד לפני. רגע אחד.
