הקורונה מרימה ראש ויוכיחו המספרים. אם לפני כחודש הגענו למצב בו בשבוע שלם התגלו שנים עשר מאומתים ואילו היום מדובר באלף וארבע מאות ליום הרי שמדובר בעובדה ממנה אין להתעלם. עד כמה המצב מדאיג אינני יודע שכן כיום אנו במצב שונה מאשר בתחילת המגיפה.
באותם ימי בראשית רב היה הנסתר על הגלוי ופרטים רבים המחוורים לנו היום היו בבחינת נעלמים. כפועל יוצר מחוסר הידיעה כך גם היו אמצעי הזהירות המפליגים עליהם הורו הרשויות ובכללם סגרים, מסיכות, הגבלת התגודדויות, מניעת תפילות מסיבות ואף חתונות.
כיום המצב לאין ערוך טוב יותר. קרוב לששה מיליון אזרחים מחוסנים משנים את התמונה מן היסוד והמצב הרבה פחות מדאיג מאותם ימים. אלא שהרשויות עם יד על הדופק ומעבירות לציבור הנחיות אותם נדרש הציבור למלא בקפידה.
עדיין לא ידוע מה פוטנציאל הנזק של זן דלתא המרים ראש ומכה בעולם הרחב, הסיכונים החדשים עדיין לא מוגדרים במדויק, התפתחות מוטציות ווריאנטים חדשים היא סכנה קיימת ומעל הכול מדברים המספרים. אם הגענו זה מקרוב למצב בו חזרנו לשגרה מלאה, הרי שכעת אנו במציאות אחרת ואמצעי הזהירות מתבקשים.
מכל עבר בולטים אנשים העושים דין לעצמם ובתירוצים מתירוצים שונים נמנעים מלמלא אחר ההוראות. אינני מאלה הרואה בכל הוראה הניחתת מגבוה בבחינת כזה ראה וקדש אך דווקא בעניין בריאותי הכרוך בעליל בסכנת נפשות אין כל מקום להתחמקות או להתעלמות.
כך למשל מכריז חבר קרוב שהינו סרבן מסיכה עקבי - "גם כשהיו חמשת אלפים מאומתים ביום לא שמתי מסיכה". חבר אחר מסביר לי בשכנוע עצמי עמוק שגם בגלים הקודמים "איש מקרב מתפללי בית הכנסת בו אנו מתפללים לא נדבק בקורונה".
במתנ"ס המקומי התקיימה בערב תשעה באב (בצפיפות גדולה) שיחה מרתקת ועשרות סרבני מסיכה "היו זקוקים" ל"עידוד" בכריזה של מנהל המקום על מנת להואיל ולחבוש את המסכה. חלק עשו זאת ברצון, חלק כמי שכפאו שד, חלק עטו את המסכה למעט האף והיו שהגדילו לעשות והמסכה עיטרה את זקנקנם וסנטרם בלבד. למרבה הבושה, בדומה לגנבים בלילה, עם כיבוי האורות הסירו לא מעט את המסכה והעבירוה לשיפולי הצוואר.
בבית הדואר המקומי נענתה פנייה מנומסת מצדי לסרבן כזה בתגובה על סף האלימות ובמרכול מקומי כמעט כל העובדים נטולי מסיכות. כאשר מגיע למקום פקח או שוטר (מחזה נדיר יש לומר) אץ רץ אחד העובדים להתריע בפני כל העובדים או אז עולה המסכה על פני רובם עד יעבור זעם.
אתחיל בעצמי – חבישת המסכה מכבידה עלי מעיקה עלי ומגבילה אותי, מאד !! היא מקשה מעט על הנשימה, נותנת תחושה של העדר אוויר, משרה אי נוחות כללית, מונעת תקשורת בין אישית רגילה, אדים וחום עולים הימנה (קשה בעיקר בימים חמים) ואפילו מפריעה במשהו לראייה, בעיקר בעת קריאה. למרות הקושי, אינני מעלה בדעתי להסתובב בלי מסיכה באותם מקומות בהן מצווים אנו לעטותה.
הסיבה ברורה ופשוטה. הוכח מדעית ומעבר לכל ספק פלפול או תירוץ של חכמולוגים באשר הם שהמסכה היא האמצעי היעיל ביותר למניעת ההדבקה ולעצירת המגיפה והתפשטותה. הדברים אמורים בעיקר אך לא רק במקומות סגורים שם פוטנציאל ההדבקה גבוה במיוחד.
זהו אמצעי פשוט ויעיל, היום גם זול ובהישג יד, המקטין מאד את הסכנה להדבק ובכך מעניק לחברה בכללה סיכוי גדול יותר לעבור את המשבר הזה עם כמה שפחות נזקים – כלכליים, חברתיים ובעיקר בריאותיים.
המסכה אינה מגינה רק על החובש אותה. המסכה מגינה גם על האנשים שבסביבתו של חובש המסכה. המספרים שפורסמו מלמדים שבאם שני אנשים בלי מסיכה ייפגשו במקום סגור וישהו זה במחיצת זה במגע הדוק (שני מטר או קרוב יותר) סיכויי ההדבקה גבוהים ביותר. באותו ציור, אם יעטה אחד מהם מסיכה סיכויי ההדבקה יורדים בכדי תשעים אחוז! אם שניהם יעטו מסיכה הסיכון להדבק הוא אחוז אחד !!
שואל אני את עצמי – מה עם הערבות ההדדית, מה עם המודעות של אנשים אינטליגנטים שבעניין הזה דווקא מוצאים לנכון לתרץ ולהתפלפל אל מול העובדות? מה עם המדע ועם המידע הבדוק המתפרסם כיום ברבים, מה עם החולים, עם בתי החולים, עם עמלם ומסירות הנפש של הצוותים הרפואיים, מה עם המתים? האם כל זה אינו מעניינם? האם רשאים הם לראות נוחיות הרגע האישית כגוברת על כל מה שלמדנו על "ונשמרתם לנפשותיכם מאד", על "ואהבת לרעך כמוך" ועל החומרות הנוהגות בכל הקשור לפיקוח נפש? האם העול הזה והמחויבות הזו לאחים יהודים אינה מעניינם?
בעיצומה של מתקפת הקורונה בתחילת הדרך שוחח עמי חבר חרדי על אודות רבים בציבור הזה (החרדי) שהתגודדו ללא מסיכות. אותו חבר כינה את אחיו הנ"ל "רוצחים", לא פחות ולא יותר!! אינני חושב שהוא דייק במינוח ומן הסתם נכון היה לבחור במילים עדינות יותר הקולעות למציאות ביתר דיוק. "רוצחים" לא - אבל קלי דעת, רשלנים ופוחזים המסכנים ביודעין את אחיהם היהודים (ואף את עצמם) – בוודאי שכן.
