בדורנו, כאשר אנחנו כל כך מושפעים מחיצוניות, חשוב מאד לחקוק על לוח ליבנו את שלימדו אותנו באורח חייהם גדולים שבדורנו, שלא חשבו על קריירה והגשמה עצמית, אלא קיימו את הוראת התורה:"זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור", ועל פיו עשו היסטוריה.
כזאת הייתה הרבנית מרים לוינגר ע"ה. מלאה גבורה, מלאה עוז, עוצמה, ואומץ נדירים. בלי לחשוב איך להיראות נחמד יותר, איך למצוא חן בעיני אנשים, מה יגידו עלי ומה יחשבו, התמסרה למפעל החיים של בעלה הרב משה לוינגר: ישוב ארץ ישראל. כחלוצה לפני המחנה נכנסה עם קבוצת הנשים לבית הדסה שם התבצרו בתנאי חיים מינימליים, בזכותם התחדש בדורנו הישוב היהודי בחברון.
שיתף אותי חבר יקר, מנחם אוריאל מחברון, שזכה לגור בשכנות למשפחת לוינגר שנים רבות, בדברי חיזוק מדהימים שאמרה לו הרבנית לוינגר ע"ה בערב יום הכיפורים, סמוך מאד להסתלקותה מאתנו. דברים אלו הם כמו סיכום מסכת חייה המיוחדת. חשוב מאד להפיץ את הדברים, הלוואי והם יהיו לנו ללימוד, הלוואי נזכה ללכת לאורם. וכך אמרה לו הרבנית מרים:
"קראתי לפני המון שנים: רבי נחמן כתב שלפני בוא המשיח כולנו נהיה כמו כביסה על חבל ויש רוח גדולה וצריך להחזיק חזק בחבל. אז יש לנו הוראות, אז אנחנו מסתדרים. אני אומרת: מה שעוזר לי זה בגלל שהכול היה כתוב. "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים". אותי זה מחזיק.
"אתה זוכר איך היה חברון בהתחלה? מי נתן לנו סיכוי? אף אחד, נכון? תמיד הייתה לי "מקהלה", כל הזמן אמרו לי: "את קיצונית, אין לכם סיכוי, את סתם"... אבל אני אמרתי: אני עושה מה שלי נראה שאלוקים רוצה באותו רגע. זה לא מעניין אותי מה יגידו. "לא עליך המלאכה לגמור".
"יש כאלו שאומרים: לאף אחד לא אכפת. למי היה אכפת גם מחברון? אז אני אומרת: זה מה שרפול כתב לנו בספר האורחים: "סבלנות, אמונה, ובטחון בצדקת הדרך". הוא כתב לנו בבית הדסה. וזה נתן לי המון כוח. אתה הולך עם הראש בקיר כי אתה מבין שזה מה שאלוקים רוצה. אני לא צריכה שהציבור יבין. מה, את הרב קוק הבינו? זרקו עליו עגבניות רקובות! אתה מבין? אז אמרתי: היו דברים מעולם שאנשים שחשבו את הדבר הנכון, כל העולם היה נגדם. אז אני אומרת: והיום יש הרבה חסידים שלומדים את הרב קוק".
על זה נאמר: "סוף דבר הכול נשמע" אמרתי : לא אכפת כן מבינים לא מבינים. חשוב לבן אדם שיעשה את הדבר הנכון בזמן הנכון. וזה הדבר הנכון, אנחנו רואים שזה הדבר הנכון! זה שהרב קוק אמר על ארץ ישראל בשנות השלושים ואמרו שהוא "קוקו" אז מילא שאמרו את זה בשנות השלושים.
אבל אחרי מלחמת העולם השנייה ... אם היו שומעים לו אז כל ההיסטוריה הייתה אחרת. אז אמרתי אני לא צריכה להיות כאילו מנצחת בוויכוח. אני צריכה לחשוב: מה אלוקים רוצה. פשוט ראיתי שהדרך של הרב קוק עשה יש מאין. אני באתי לארץ ישראל בשנת 1956. רחובות היה שני רחובות, כפר סבא היה פרדסים.
ירושלים היה ריק. והיום יש אימפריה! אלה שדבקו בארץ ישראל, הם צדקו! מאד חשוב לבן אדם שיבין: הרב קוק נתן דרך, ובעלי לקח את הדרך הזו ואני תמיד הלכתי אחרי בעלי, לא בגלל שאני הבנתי אבל הבנתי שהוא צודק. כולם חשבו על התקשורת, על איך אתה נראה, כל הבלה בלה בלה... ותמיד היה לי מזל שאבא שלי לא היה אכפת לו איך הוא נראה, אתה מבין? היה חשוב שאתה עושה את הדבר הנכון כפי שאתה מבין שהקב"ה רוצה. ופשוט "כי עין בעין יראו" שמי שדבק בארץ ישראל זה מה שמצליח בסוף. לפני שלושים שנה זה היה אידאולוגיה, אבל היום זה עובדות.
אז ברוך ה', תאמין לי, אשרינו מה טוב חלקנו. כולנו זכינו. זה לא אני, זו הדרך. ומי שהולך בדרך הזו, זו דרך צלחה. הרב קוק היה אומר: האניה בדרך לגאולה. תזכרו מה היה לפני חמישים שנה, לפני ארבעים שנה, אז רואים שאנחנו מתקדמים לגאולה! רק שתמיד על הסיפון יש מריבה. אז אני מאד מודה לקב"ה שהוא נתן לי להיות בדור הזה.
בזמן שאסור היה לשמוע מוזיקה, ראיתי סרטונים של השואה כל יהדות הונגריה איך הוציאו אותם ושמו אותם על קרונות. ואחר כך הובילו אותם היישר לתאי הגזים. אז אמרתי: מה, זה מובן מאליו שאני נולדתי עכשיו? במקום הזה? בתקופה הזאת? צריך להגיד תודה רבה. אז בע"ה שאלוקים יביא לנו את הגאולה מהר. משיח יכול לבוא בהיסח הדעת...
