נר חנוכה
"אנא, אתה העשירי. רק רבע שעה, ומיד נחזיר אותך לכאן"! התחננה לפני אשה זקנה עטופה במעיל כבד ולראשה מטפחת מהוהה.
נר חמישי של חנוכה היה, וקר.
מחלונות הטרנזיט החבוטה הביטו בי בחוסר סבלנות כמה בחורי ישיבה. ניכר היה כי רק שלושים השקלים שהובטחו לכל אחד מהם בשכר ביטול שעה קלה מזמנו החזיק אותם שם.
לא יכולתי לעמוד בתחנוניה ועליתי לרכב. אנחת רווחה נעקרה מפיה, עלתה אף היא ונתיישבה במקומה במאמץ. נסענו.
כמה דקות נסיעה והנה נכנסנו בשערי הר המנוחות. הצטופפנו סביב לקבר ישן, ופתחנו באמירת המזמורים. גשם טורדני החל יורד, ומטריות שחורות נפתחו. אך בקושי נשמעו קרעי המילים העתיקות ברוח המייללת.
"קדיש" חפוז, והנה הרכב כבר מניע.
רק כשהגענו בחזרה לשכונה הבנתי מה טרד את מנוחתי.
המצבה.
"פ.נ. משה בן יעקב הלוי. נולד בירושלים בשנת תרמ"ו. נפטר בירושלים, כט בכסלו תשכ"ה. ת.נ.צ.ב.ה."
עד כאן הכל כמצופה: יליד עיר הקודש, שהאריך ימים עליה. אלא שתחת לכתובת היה ציור של מנורה בעלת שמונה קנים, נר אחד דולק.
ציור על מצבה? מוזר מאד. אך נר אחד?!
בחורי הישיבה שקיבלו את שכרם מראש התפזרו חיש-קל בדלף, ואילו אני שנפרדתי מהזקנה אשר הודתה לי עד-בלי-די, לא יכולתי להתאפק עוד, ושאלתי לפשר הציור המשונה שעל המצבה.
"אה, שמת לב"? היא ענתה בשמחה שהפתיעה אותי. "בוא, כנס לביתי ואספר לך. לא תצטער".
"בן קרוב לשלושים שנה היה אבא עליו השלום, כשנתפס וגוייס בכפיה לצבא הטורקי". כך פתחה האשה לאחר שהגישה לפני כוס תה מהביל.
"אבא התחבא חודשים ארוכים מפני ידם הארוכה. בדרך כלל צורפו המתגייסים ל"עמליה" – גדודי העבודה הידועים לשמצה שנשלחו ברובם למדבר בנגב ובסיני, לעבוד שם בתנאים איומים. הטורקים רצו להגיע לתעלת סואץ ולשם כך היו זקוקים לאלפי פועלים שיסללו את מסילת הברזל לרכבות. המונים מהמגוייסים גוועו שם, בישימון, ברעב ובמחלות, אבל את הטורקים זה לא כל-כך עניין.
דווקא אבא שלי היה שונה מכולם. לאחר שנתפס בדרכו לתפילת שחרית בידי כתת לוכדי עריקים, נשלח לחזית בחצי האי גליפולי שבדרום-מערב טורקיה.
זה כמה חודשים מאז נחתו הבריטים באביב על אדמת טורקיה, וכבשו במחיר דמים כבד שטח לא גדול על חוף הים.
נר רביעי של חנוכה הגיע אבא לחפירות הקדמיות, וזמן קצר לאחר מכן פרצה הפגזה כבדה. קולות נפץ אדירים ונחילי עפר ניתזים השמימה. תוך דקות נהרגו כל החיילים שבעמדה, ואבא החל ממלמל וידוי".
"תשתה, תשתה" האיצה בי. "אתה רטוב כולך"!
בירכתי ולגמתי מעט. היא חזרה לספר:
"ירד הערב וההפגזה התחזקה. אבא החליט שאם נגזר עליו למות במלחמה לא-לו על אדמת ניכר, לפחות ידליק נר חנוכה קודם לכן. לפתע נשמע פיצוץ נורא, ואבא צנח בתוך החפירה כשכולו שותת-דם. בשארית כוחותיו תלש את הפקק מבקבוק שמן-רובים, דחס אל-תוכו פיסת בד קרועה שהתגוללה על הארץ, בירך, הדליק את הנר והתעלף.
בעלפונו, והנה רואה הוא ישיש בעל זקן שיבה, שאומר וחוזר ואומר לו חלק מפסוק: "עד שנת היובל, ועבדו לעולם. עד שנת היובל – ועבדו לעולם". הזקן המופלא נעלם.
אבי פקח את עיניו בתוך אוהל צבאי גדול. "ברוך השם"! נשמעה הקריאה בהיגוי בריטי כבד. קפטן בריטי עמד לידו וניגב את אגלי הזיעה שצצו על מצחו. אבא ניסה לומר משהו, אך הקצין הפסיק אותו: "תשכב בשקט, אתה זקוק למנוחה"!
אחר סיפר לו: "קפצתי בראש אנשי אל-תוך החפירות שלכם, וטיהרנו אותן ברימוני-יד. כשראיתי אותך שרוע על הארץ עמדתי לירות בך, וכהרף עין ראיתי את נר החנוכה שהדלקת ונזכרתי בנרות החנוכה בבית הורי. מיד הפסקתי להילחם, חבשתי את פצעיך ופיניתי אותך אל המרפאה הגדודית שלנו".
אחרי רגע של שתיקה, הוסיף הקצין הבריטי: "אתה נחשב כשבוי מלחמה, ואתה בטוח כעת. אבל אגלה לך סוג צבאי כמוס: בערב שבת הקרובה, אנחנו נסוגים מגליפולי. אני, בכל-אופן, מתכוון לקחת אותך איתי ולשמור עליך באופן אישי עד שתצא מכלל סכנה"...
אחרי שנתיים בדיוק, בנר ראשון של חנוכה, כבש הגנרל הבריטי אלנבי את ירושלים, ואבא חזר הביתה. מאז ועד סוף ימיו נוהג היה אבא להדליק בערב הנר החמישי של חנוכה רק נר אחד, כעיקר הדין "נר איש וביתו", כדי לפרסם את נס חנוכה הפרטי שלו.
ארבעים ותשע שנה בדיוק עברו עד שנפטר אבא בשיבה טובה. היה זה נר חמישי של חנוכה, כמובן". "מעודי לא שמעתי על אדם המפרסם את ניסיו של הבורא ארבעים שנה אחרי פטירתו"... מלמלתי.
